יאשיהו מלך יהודה נאבק בכל מאודו לביסוס פולחן ה' ולביטול כל עבודה זרה, אך אדיקותו לא עמדה לזכותו כשניצב מול פרעה נכה, מלך מצרים. סיפור מותו הטראגי הפך למיתוס "הקרב האחרון" בהר מגדון – הוא ארמגדון.
שלוש מאות שנה, מאז סופה של המאה התשיעית לפנה"ס ועד למאה השביעית לפנה"ס, נשלט העולם העתיק על ידי האימפריה האשורית. בשיאה השתרעה האימפריה ממצרים עד גבולות פרס וכללה בתוכה, לראשונה בהיסטוריה, את כל ה"קשת הפורייה". ללבנט הגיעה האימפריה בימי שלמנאסר השלישי (824-858 לפנה"ס). עם עלייתו לשלטון יצא שלמנאסר למערב, למסע מלחמה ראשון מתוך חמישה. כנגדו התייצבה קואליציה של 12 "מלכי חוף הים", ביניהם אחאב מלך ישראל. הצבאות הניצים נפגשו בכרכר שעל נהר האורונטוס, בצפון סוריה.
"הם נערכו ועלו עליי למלחמה. נלחמתי עימם בעזרת העוצמה שנתן לי האל אשור, והנשק העז שהעניק לי האל נרגל ההולך לפניי, והנחלתי להם תבוסה מן קרקר ועד העיר. פיזרתי את גוויותיהם ומילאתי את המישור בחייליהם הנפוצים… חציתי את נהר ארנת על גבי גוויותיהם, לפני שהיה שם גשר. בשעת הקרב לכדתי את מרכבותיהם וסוסיהם הרתומים לעול" (כתובת הנצחון של שלמנאסר בארמונו).
אולם שלמנאסר לא הצליח לפרוץ מערבה. רק בשנת 841 לפנה"ס, לאחר המרד נגד חזאל מלך דמשק ומרד יהוא נגד אחאב, התפרקה הקואליציה ושלמנאסר הצליח לנצח את מלך דמשק בקרב באזור החרמון — אך דמשק לא נכבשה. הוא המשיך משם לאזור הכרמל, צור וצידון תוך שהוא מקבל מס־כניעה ממלכי האזור, כולל ממלך ישראל יהוא בן עמרי.
יעברו עוד שמונים שנה עד לימי תגלת פלאסר השלישי, שבמהלכם ייפול לידי האשורים כל הלבנט כולל ממלכת ישראל וממלכת יהודה שייאלצו לשלם לו מס. האשורים שמרו על השקט באימפריה רחבת הידיים על ידי הגליות המוניות של השכבה השלטת ושל חלקים גדולים בממלכות שהעזו למרוד.
תגלת פלאסר השלישי נפטר בשנת 727 ושלמנאסר החמישי ירש אותו. המלך החדש חילק את האימפריה האשורית לפחוות והחליף מלכים מרדניים במושלים אשורים נאמנים. בימיו קשר הושע בן אלה, מלך ישראל, ברית עם מלך דמשק ועם המצרים לתכנון מרד באשור. ראשית יצאו שני הקושרים למלחמה באחז מלך יהודה, שהתנגד להצטרפות למרד. אחז ביקש עזרה מהאשורים שהגיעו והטילו מצור על דמשק ועל שומרון, בירת ממלכת ישראל. שלמנאסר ככל הנראה נפטר או הודח בזמן המצור על ידי שר צבאו, סרגון השני, שסיים את המצור על שומרון והגלה את אוכלוסיית ממלכת ישראל למסופוטמיה. סרגון נהרג בקרב ובנו סנחריב ירש את הכתר האשורי בסוף המאה השמינית לפנה"ס.
יעברו עוד שמונים שנה עד לימי תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור, שבמהלכם ייפול לידי האשורים כל הלבנט כולל ממלכת ישראל וממלכת יהודה שייאלצו לשלם לו מס. האשורים שמרו על השקט באימפריה רחבת הידיים על ידי הגליות המוניות של השכבה השלטת ושל חלקים גדולים בממלכות שהעזו למרוד.
מותו של סרגון השני עורר מחדש את הבחישה המצרית למרד באשור. עם תחילת מלכותו של חזקיהו, בנו של אחז, ועיסוקיו של סנחריב במרידות בצפון ממלכתו מתעוררים שוב ניסיונות מרד באשור בחסות מצרים. למרות אזהרותיו של הנביא ישעיהו שלא להסתמך על המצרים, חזקיהו משתתף בברית נגד אשור והיה כנראה בין מנהיגי המרד. הרפורמה הדתית הגדולה בימיו של חזקיהו כללה גם הסרת סמלי הכניעה לאשור בירושלים והפסקת תשלום המס תוך משא ומתן לא רק באמצעות משלחת היורדת למצרים, אלא גם באמצעות נציגים של מרדוך בלאדן, מלך בבל שמרד אף הוא באשור, המגיעים לירושלים.
בשלוש שנות מלכותו הראשונות עסק סנחריב בדיכוי המרד במזרח, בעיקר זה של מרדוך בלאדן. בשנה הרביעית למלכותו, 701 לפנה"ס, הוא פונה לטפל במורדים במערב. צידון החזקה נכבשת, ראשי הממלכות מסביב ולאורך החוף עד עזה נכנעים ומחדשים את תשלום המס. המצרים אכן שולחים כוח צבאי לדרום ארץ ישראל — אבל הוא מובס עד מהרה על ידי האשורים. כל ערי ממלכת יהודה נופלות לידי הצבא האשורי המטיל מצור על ירושלים. לחזקיה אין מוצא אחר — הוא נכנע לאשורים, משלם מס כבד על בגידתו, מציב מחדש את האלים האשורים בבית המקדש ומחדש את המס השנתי.
בימי אסרחדון, יורשו של סנחריב, הגיעה האימפריה האשורית לשיא גדולתה. יורשו אשורבניפל, אחרון המלכים האשורים העוצמתיים, הציב את גבולות האימפריה האשורית על גבול מצרים. עם מותו של אשורבניפל בשנת 631 לפנה"ס זעזעו מאבקי ירושה ומרידות את האימפריה והקימו לה אויבים חדשים — בבל ומדי.
האימפריה הענקית התמוטטה במהירות עד שבשנת 612 לפנה"ס נכבשה נינווה בירתה על ידי הכוחות המשותפים של מדי ובבל. מעטים ביכו את נפילת אשור. "נָמוּ רֹעֶיךָ מֶלֶךְ אַשּׁוּר, יִשְׁכְּנוּ אַדִּירֶיךָ; נָפֹשׁוּ עַמְּךָ עַל-הֶהָרִים, וְאֵין מְקַבֵּץ" (נחום, פרק ג) — ביטא הנביא נחום את שמחתו על נפילתה של האכזרית באימפריות העולם העתיק.
עם התמוטטותה של אשור נקראו צבאותיה מזרחה, להגן על בירת האימפריה נגד המורדים ממזרח. לנעליה של אשור נכנסו המצרים, שנאבקו עד כה באשורים נגד כיבוש ארצם ועתה פנו להצלת אויביהם משכבר במטרה למנוע הקמת אימפריה בבלית על חורבות אשור. צבאות מצרים יצאו להגן על אשור במלחמות שבמזרח והצליחו לדחות את נפילתה במספר שנים. בשנת 605 לפנה"ס, לאחר תבוסת אשור ומצרים בקרב כרכמיש, חדלה אשור מלהתקיים.
הרפורמה הדתית הגדולה בימיו של חזקיהו כללה גם הסרת סמלי הכניעה לאשור בירושלים והפסקת תשלום המס תוך משא ומתן לא רק באמצעות משלחת היורדת למצרים, אלא גם באמצעות נציגים של מרדוך בלאדן, מלך בבל שמרד אף הוא באשור, המגיעים לירושלים.
רפורמה דתית וביטול פולחן זר
חזקיהו לא האריך ימים לאחר ניסיון המרד באשור. אומנם הרפורמה הדתית שביצע בממלכה זכתה לשבחים מצד הנביאים והמקרא: "הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן" (מלכים ב, י"ח). עם זאת, על אף החזרה בתשובה הממלכתית, המרד נגד אשור היה אסון והותיר את הממלכה מרוששת לחלוטין.
את ממלכת יהודה ההרוסה ירש מנשה, בנו של חזקיהו, שעלה לשלטון בשנת 697 לפנה"ס בהיותו בן 12. מנשה השכיל לשמור על יחסים טובים עם האשורים ובמשך 55 שנות שלטונו, תקופת השלטון הארוכה ביותר מבין כל מלכי יהודה או ישראל, פרחה ממלכת יהודה והתעשרה. לאחר נפילת ממלכת ישראל הגיעו ליהודה פליטים רבים שהגדילו את אוכלוסיית ירושלים פי עשרה והכפילו את שטחה של העיר. מנשה ביטל את הרפורמה הדתית של חזקיה, הבטיח חופש פולחן לכול והעמיד מחדש את כל השיקוצים והגילולים שנביאי השם התנגדו להם. בנו של מנשה, אמון, מלך שנתיים בלבד עד שנרצח בידי קושרים — כנראה מחוגי הנביאים. "עם הארץ" התנגד למרד, היכה את הקושרים והמליך את יאשיהו, בנו בן השמונה של אמון, תחתיו.
יאשיהו הנהיג מחדש רפורמה דתית מרחיקת לכת ביהודה שבמרכזה כתיבת ספר דברים ופיתוח הנרטיב על הממלכה הגדולה של דוד ושלמה שבה יהודה וישראל הם עם אחד. בהשראת הרפורמה השקיע יאשיהו מאמצים גדולים בביעור הפולחן הזר ובריכוז עבודת ה' בירושלים עד כדי ביטול הבמות שבנה שלמה, שאפילו חזקיה לא נגע בהן מפאת כבודו של המלך המיתולוגי. התמודדותו של יאשיהו עם נושא העבודה הזרה מסופרת בכתובים באריכות, תוך תיאור טיהור הפולחן וריכוזו. "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה וְאֶת שֹׁמְרֵי הַסַּף לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל ה' אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם… וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת עֲפָרָם בֵּית אֵל… וְהִשְׁבִּית… וַיְקַטֵּר… וַיֹּצֵא… וַיִּשְׂרֹף… וַיָּדֶק… וַיַּשְׁלֵךְ… וַיִּתֹּץ… וַיָּבֵא… וַיְטַמֵּא… וְנָתַץ… וְטִמֵּא… וַיַּשְׁבֵּת… שָׂרַף… נָתַץ הַמֶּלֶךְ… טִמֵּא הַמֶּלֶךְ… וְשִׁבַּר… וַיִּכְרֹת…" (מלכים ב, פרק כ"ג). יאשיהו דבק במשימתו בצורה כה יסודית ומדויקת עד שבסיום המהלך מעיד עליו הכתוב: "וְכָמֹוהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹוהוּ".
עם זאת, אולי כהסבר על העתיד להתרחש, מוסיף המקרא: "אַךְ לֹא-שָׁב יְהוָה, מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר-חָרָה אַפּוֹ, בִּיהוּדָה–עַל כָּל-הַכְּעָסִים, אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ, מְנַשֶּׁה". האם אין בכוח תשובתו המאוחרת של יאשיהו להציל את יהודה וירושלים? שליחי המלך פונים ושואלים את חולדה הנביאה, וזו מעבירה מסר חד משמעי שהאל לא חזר בו מכעסו. לגבי יאשיהו עצמו היא מוסיפה: "לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל-אֲבֹתֶיךָ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם, וְלֹא-תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ, בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר-אֲנִי מֵבִיא עַל-הַמָּקוֹם הַזֶּה." (מלכים ב, פרק כ"ב, כ).
ירמיהו, שתיאר את יאשיהו כמלך צדיק — "וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ. דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן" (ירמיהו כ"ב, ט"ו-ט"ז) — גם הוא שותק וכנראה כואב את המוות הנורא.
הקרב האחרון
היעלמותה הפתאומית של אשור מעודדת את יאשיהו לנסות ולהשתלט על השטחים של ממלכת ישראל לשעבר. עד כמה הצליח בכך — לא ברור, אבל בכל מקרה הדבר עומד בסתירה לכוונותיה של מצרים.
כמעין סיפא, לאחר תיאור ימיו של יאשיהו והרפורמה שהנהיג, מוסיף המקרא שני פסוקים: "בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל נְהַר פְּרָת וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִידּוֹ כִּרְאֹותוֹ אֹתוֹ. וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת מִמְּגִידּוֹ וַיְבִיאֻהוּ יְרוּשָׁלִַים וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ" (מלכים ב, כ"ג, פסוקים כ"ט-ל).
הסיפור סתום. מדוע יאשיהו הלך להילחם במעצמה הגדולה של אותם ימים? יכול היה להתעלם מהמצרים שעברו במגידו, הרי פרעה הכריז שאין לו עניין להילחם בו. אבל יאשיהו יצא לקרב ונהרג וכך איבדה ממלכת יהודה את עצמאותה. מותו של יאשיהו בקרב גם היווה סתירה לנבואתה של חולדה: "לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹותֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם" (מלכים ב, כ"ב, פסוק כ) ומן הסתם גרם למשבר אמוני גדול.
ספר מלכים שותק. ישנה תחושה שהסיפור כל-כך כאב לכותב, שהעדיף להוסיף אותו ברמז בלבד. ירמיהו, שתיאר את יאשיהו כמלך צדיק — "וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ. דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן" (ירמיהו כ"ב, ט"ו-ט"ז) — גם הוא שותק וכנראה כואב את המוות הנורא.
האם יאשיהו הרחיב את הקשרים שקשר חזקיהו עם ממלכת בבל העולה? מסופר בספר ישעיהו: "בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן-בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ-בָּבֶל, סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל-חִזְקִיָּהוּ: כִּי שָׁמַע, כִּי חָלָה חִזְקִיָּהוּ." (ישעיהו ל"ט). בזמנו הזהיר ישעיהו את חזקיהו שלא יעז לכרות ברית עם הבבלים כנגד אשור, אבל הקשר היה קיים. אולי יאשיהו יצא למגידו כדי לעצור את המצרים בדרכם להצטרף למלחמה של אשור נגד הבבלים?
ספר מלכים אינו מדבר על מלחמה שאותה ערך יאשיהו עם פרעה נכה. בספר דברי הימים, המאוחר יותר, ישנה גרסה אחרת שבה יאשיהו "יוצא לקראת" פרעה נכה שמבקש ממנו לא לצאת למלחמה נגדו. יאשיהו נלחם בו בכל זאת בבקעת מגידו ואז נפגע "מהיורים". הוא נלקח לירושלים ושם מת מפצעיו. על פי גרסת ספר מלכים, מצווה פרעה על יאשיהו להגיע לפניו למגידו ואז "המיתו במגידו כראותו אותו".
המקרא מעיד על כוונותיו של פרעה נכה לחזור ולהשתלט על ארץ ישראל. לאחר מות יאשיהו "וַיִּקַּח עַם-הָאָרֶץ, אֶת-יְהוֹאָחָז בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ, וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ, תַּחַת אָבִיו… וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם… וַיַּאַסְרֵהוּ פַרְעֹה נְכֹה בְרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת, במלך (מִמְּלֹךְ) בִּירוּשָׁלִָם; וַיִּתֶּן-עֹנֶשׁ, עַל-הָאָרֶץ, מֵאָה כִכַּר-כֶּסֶף, וְכִכַּר זָהָב. ויַּמְלֵךְ פַּרְעֹה נְכֹה אֶת-אֶלְיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ, תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו, וַיַּסֵּב אֶת-שְׁמוֹ, יְהוֹיָקִים; וְאֶת-יְהוֹאָחָז לָקַח, וַיָּבֹא מִצְרַיִם וַיָּמָת שָׁם." (מלכים ב, פרק כ"ג, ל-ל"ד). כך הסתיים הסיפור על הצדיק שבמלכי יהודה שחזר בתשובה בכל ליבו, אך מת בידיו של מלך מצרים.
מותו של המלך יאשיהו במגידו יתורגם לאחר מותו לקרב האחרון שעוד יבוא בין כוחות הטבע ולרע, למלחמת גוג ומגוג בהר מגדון, היא מגידו — או בתרגום היווני "ארמגדון".
האבל והנבואה הקודרת
הטראומה על מותו של המלך הצדיק הייתה גדולה. "וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל-יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמְרוּ כָל-הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל-יֹאשִׁיָּהוּ עַד-הַיּוֹם וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל-יִשְׂרָאֵל וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל-הַקִּינוֹת." (דברי הימים ב, פרק ל"ה, כ"ה) — חז"ל זיהו את הקינה של ירמיהו עם פרק ד של מגילת איכה. הנביא צפניה בן כושי, בן גדליה, בן אמריה בן חזקיה חי אף הוא בימיו של יאשיהו ועל פי הייחוס שהוא מביא בספרו אולי היה מצאצאיו של חזקיה, כלומר מקורב מאוד ליאשיהו. בספרו הקצר ובו שלושה פרקים בלבד הוא מתאר את "יום ה'" שבו יענשו אלה שאינם נאמנים לאלוהים מבין תושבי יהודה כמו גם פלשת, עמון, מואב ואשור. המוטיב הזה של יום קרב אחרון, יום אחרית הימים, מתואר בפירוט בספר זכריה כאשר "ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדדרמון בבקעת מגדון".
המלחמה הגדולה הזו, עם פירוט הכוחות הלוחמים, מופיעה כמוטיב חשוב בספר חזון יוחנן בברית החדשה: "כִּי רוּחוֹת הַשֵּׁדִים הֵנָּה וְהֵן עֹשׂוֹת אוֹתוֹת וְיֹצְאוֹת אֶל־מַלְכֵי אֶרֶץ וְתֵבֵל כֻּלָּהּ לְאָסְפָם לְמִלְחֶמֶת הַיּוֹם הַהוּא הַגָּדוֹל יוֹם אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת׃ הִנְנִי בָא כְּגַּנָּב אַשְׁרֵי הַשֹּׁקֵד וְשֹׁמֵר אֶת־בְּגָדָיו פֶּן־יֵלֵךְ עָרֹם וְרָאוּ אֶת־עֶרְוָתוֹ׃ וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל־הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא בְעִבְרִית הַר מְגִדּוֹן׃". מותו של המלך יאשיהו במגידו יתורגם בעתיד לקרב האחרון שעוד יבוא בין כוחות הטוב לכוחות הרשע, למלחמת גוג ומגוג בהר מגדון, הוא מגידו — או בתרגום היווני "ארמגדון".
