דב פרידמן מספר בצורה מרתקת את קורות חייו של אגריפס הראשון ובנו אגריפס השני, שמלכו ביהודה לאחר מות הורדוס. הספר משרטט בדייקנות את התקופה הסוערת הזו ומאפשר לא רק להכיר את סודות חצר הקיסרות הרומית, אלא גם את הקורות ביהודה ואת נפתולי התככים בבתי המלכות של התקופה.
דב פרידמן, מורה דרך במקצועו, הקדיש שנתיים במהלך מגיפת הקורונה, לנבור במקורות התקופה והספרות הרבה שנכתבה על תקופה זו. באמצעות היכרות אישית עם האתרים המופיעים בספר, הצליח לשזור סיפור מרתק על קורות שני המלכים הללו, הקיסרים הרומים, האווירה ברומא וביהודה. במרכזו של הספר הדילמה הגדולה שעמדה לפתחם של בני משפחת הורדוס – היכן הם עומדים במאבק בין התרבות הרומית חובקת העולם, לבין העולם היהודי הארץ ישראלי, ממוקד האמונה, והאם אפשר לגשר בין שני העולמות.
פרק ראשון: לילה נטול שינה על גג ארמוני בירושלים
שנה שנייה לקיסר קלאודיוס ברומא
ליל אביב בעירי ירושלים. רק לפני חודשים ספורים חזרתי מרומא ההומה, בירת העולם. את זמני אני מחלק היום בין קיסריה, העיר המפוארת על חוף הים, לבין בירת ממלכתי ירושלים ובית המקדש המפואר. לפני כחודש עקרתי מדירתנו המפוארת בעיר העליונה הצופה פני המקדש. שני הבוגרים שבילדיי, אגריפס בכורי בן השבע עשרה, מתחנך בארמון קלאודיוס ברומא, וברניקי אחותו בת השש עשרה, נישאה ועברה לגור בבית בעלה באלכסנדריה.
קיפרוס אשתי ואנכי נותרנו עם שתי בנותינו הקטנות באגף המלכותי בארמון הורדוס על גבעת ירושלים המערבית, הצופה פני השפלה והעיר יפו.
הורדוס, שבפי נתיניי היוונים כונה הורדוס היהודי ובפי היהודים — הורדוס האדומי. אלה כאלה יודו כי יאה לו הכינוי הורדוס גדול הבנאים, אך בה בעת ינאצו רבים את שמו כעריץ ואיש דמים.
איני יכול להתכחש לכינויים אלה. הרי רגליי ניצבות ברום הארמון הירושלמי המפואר שבנה לתפארת לפני שבעה עשורים. עיניי צופות מזרחה אל הוד מפעלו הנשגב, בית המקדש על הר המוריה המואר כולו על רקע הר הזיתים ממזרח לו. וכבר אמרו האומרים: "מי שלא ראה את מקדש הורדוס — לא ראה בניין יפה מימיו".
מאידך, לא אכחיש, איש דמים היה המלך הורדוס. בעודי פעוט בן שלוש בעיר קיסריה הוציא האיש להורג באכזריות את אבי אריסטובולוס ואת דודי אלכסנדר, בניו. שניהם הואשמו בקשר לרצחו נפש. מי יידע אם אמת הייתה השמועה. סבי היה רדוף רוחות רעות וקל היה להטות אוזן לבדיות אודות בני משפחתו הקרובים הזוממים נגדו. הן את אשתו האהובה, מרים החשמונאית, סבתי ואם שני בניו אלה, הורה להרוג בהתקף טירוף שנים קודם כשלחשה אחותו שלומית באוזניו כי מרים זנתה מאחורי גבו, עת התייצב באי רודוס אצל הקיסר אוגוסטוס, לאחר תבוסת מרקוס אנטוניוס באקטיום, בניסיון לשמור על תוארו כמלך ועל עצם חייו.
חצר דמים הייתה חצר מלכותו של הורדוס, בדומה לחצר הקיסרים אדוניו ברומא אז ובעצם ימים אלה. רק לפני חצי שנה נרצח לנגד עיניי באמפיתיאטרון ברומא מיטיבי הקיסר גאיוס קליגולה בידי שומרי ראשו מן המשמר הפריטוריאני. בעור שיניי נחלצתי ממוות, ואף הצלחתי להציל בקור רוח את חיי דוד הנרצח קלאודיוס הנכה כבד הלשון, שנישא על כתפי החיילים מן המקום וכמעט ונדקר למוות בידי שומרי הראש הגרמנים של קליגולה, שגופתו הדקורה והמשוסעת טרם נלקחה ממקום הרצח.
בימי הטירוף שאחזו ברומא ובארמון הקיסר, עסקתי במרץ ולטוב מזלי בהצלחה בתיווך בין אנשי הצבא הנסערים לבין חברי הסנאט המפוחדים אף יותר. איש מאלה אשר דנו בעתיד הקיסרות, בהם אני עצמי, לא ידע אותן שעות אם יזכה לראות את השמש שוקעת או זורחת למחרת.
כאשר שוכנעו הסנאטורים, הן מדבריי אודות אישיותו של קלאודיוס, המלומד בעל הרוח המתונה והן מלחצם של אנשי הצבא, הושגה הסכמה להניח את הכתר על ראשו של קלאודיוס. רוחו של האספסוף הרומאי ושליטיו הלכה ורגעה אט אט.
קלאודיוס אסיר התודה הבין כי לא רק חייו ניצלו ממוות בטוח. הלה, שלאחר רצח קליגולה מצא מסתור בקיטון פינתי מאחורי וילון, ונשלף משם בידי חיילים שבגדיהם עוד נטפו דם נרצחים, ידע להביע את רגשי תודתו בהעניקו לי, נוסף על מתנותיו, גם הרחבה של סמכויותיי. משליט מקומי בפרובינציה — הייתי למלך ידיד לרומא. נחלתי כללה עתה את שטחי שלטונו של דודי פיליפוס ממזרח לצפון נהר הירדן ואת נחלת דודי האחר הורדוס אנטיפס, בגליל ובעבר הירדן. עתה עברו לשליטתי גם השומרון, יהודה ופנינת הכתר – ירושלים ובית המקדש המפואר.
והנה אני כאן בעירי ועיר אבותיי ירושלים, עומד נרעד לאחר לילה נטול שינה, בראש מגדל מרים החשמונאית סבתי שבעלה ורוצחה נפש, סבי הורדוס, קרא לו בשמה לאחר שנתקף חרטה כשהבין כי טפלו עליה האשמת שווא.
סיוטים רוויי דם מבעתים את שנתי ומטלטלים אותי ממשכבי הנוח כמעט כל לילה. אירועי הטבח ברומא מתערבים בשנתי המופרעת בזיכרון מעללי הדמים של סבי בשנות ילדותי המוקדמות.
כסבי בזמנו, איני חדל לחקור בנבכי נשמתי: האם יהודי אני כסבתי החשמונאית, או אדומי כסבי הורדוס? או שמא לא זה אף לא זה. אולי בן רומא אני. שם עוצבו חיי ותרבותי.
בן חמישים ושתיים שנים אני היום. לא עוד צעיר, כבר למוד ניסיון חיים. נשוי לאשתי הנאמנה קיפרוס ואב לארבעה. הגעתי אל פסגת הישגיי. אני חולש על מדינה קטנה בחסות רומא לחופו המזרחי של הים התיכון. שטחה משתווה כיום לשטח בו מלך הורדוס הגדול.
נתיניי, יהודים בארץ יהודה בעבר הירדן ובגליל. יוונים־סורים יושבים בערי החוף וכן בגולן ובטרכון, השומרונים בהר שומרון, והאדומים בדרום מדינת יהודה.
ובראש כולם ירושלים הבירה ובית המקדש המפואר הנשקף מארמוני. מה עוד יבקש לו אדם? רבים הם הסכסוכים בין נתיניי בני הדתות והתרבויות השונות — נכונים הדברים אף ליהודי ירושלים, שרבים מהם חולקים לי רוב כבוד ואהבה, ומיעוטם רואים בי עדיין צאצאו האדומי של סבי.
רומא הקיסרית, מקור סמכותי השלטונית רוויה תככים. אין כדמותו של גאיוס קליגולה הטבועה במוחי וברשתיות עיניי. רגע אחד, קיסר ואל כל יכול, עריץ שבהינף ידו מומתים אלפים — ובמשנהו, גופה דקורה ומרוטשת בידי שומריו שהיו אמורים להגן על חייו.
מספיק ודי. ארד לי אל מיטתי החמה, ואל קיפרוס הנמה את שנתה. אעצום את עיניי ואנסה לסלק מראשי את מחזות הביעותים. מחר ארד אל ערוץ נחל קדרון. ממזרח לחומת נדבכי הענק שבנה סבי כתמיכה לבניין בית המקדש, אראה את שלבי בנייתה האחרונים של אחוזת הקבר המפוארת בהקמתה התחלתי לפני חמש שנים.
