בלוג ברוקלין

ג'נטריפיקציה ואנשים מול מכוניות

אופייה האורבני של ניו יורק בכלל וברוקלין בפרט, עוצב על ידי קרב מתמיד בין מתכנני על, דוגמת רוברט מוזס שעודדו פרוייקטים נרחבים ושאפתניים ובין ארגונים מקומיים ותושבי האזור שניסו להגן על הקהילה שיצרו בזיעת אפם שאחת מנושאות הדגל שלהן הייתה ג'יין ג'ייקובס. ברוקלין ניצבת היום בצומת דרכים בעקבות מספר יוצא דופן של שינויי חקיקה ופרוייקטים עתידיים, האם הם ייהפכו אותה לחיקוי חיוור של מנהטן או לעיר העתיד, רק הזמן יגיד.

בעקבות "הקרב על גות'האם", ספרה של רוברטה ברנדייס-גראץ.

ביוני 2014, חברת האמנות העירונית של ניו יורק, ארגון שמקדם ומגן על אמנות ועל האווירה האורבנית של ניו יורק, החליטה להעניק את הכבוד הגבוה ביותר שלה, מדליית ג'קלין קנדי אונאסיס למפתח הנדל"ן ברוס סי. ראטנר. ההחלטה לא התקבלה באדישות בסצנת האמנות הניו יורקית.

ג'קלין קנדי אונאסיס, אלמנתו של נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי, הייתה מנושאות דגל שימור מבניה ההיסטוריים של העיר ניו יורק. היא תמכה באופן פומבי בשימור טרמינל גרנד סנטרל שיועד להריסה במסגרת תכנית על מפוארת שקידם מתכנן הערים רוברט מוזס, אדם בעל מהלכים וכוח בהיקף שלא נראו לפניו ואחריו במסדרונות עיריית ניו יורק, ושהשתמש באותו כוח כדי להוציא לפועל פרוייקטי ענק לעיצוב וקידום טובת העיר כפי שהוא ראה אותה.

למרות שמוזס אינו בין החיים יותר, רוחו עדיין נחה על חלק מקרבות הנדל"ן המתרחשים בניו יורק. הדוגמא הרלוונטית והגדולה ביותר כרגע היא פרוייקט אטלנטיק יארדס, כיום פסיפיק פארק, בבעלותו של חתן הפרס ראטנר שלדעת רבים החריב את הקהילה הקיימת בדאונטאון ברוקלין שם הוא ניצב, בניגוד לרוחה של הגברת שהפרס אותו קיבל נקרא על שמה.

בספרה, הקרב על גות'האם, מסכמת העיתונאית רוברטה ברנדייס=גראץ, את מצב פיתוחה של ניו יורק כהתגוששות תמידית בין שתי ראיות עולם, אחת מגולמת בדמותו של רוברס מוזס  ואילו השנייה היא ברוחה של ג'יין ג'ייקובס עיתנאית סופרת ופעילה חברתית, שפרשה את השקפת עולמה בנוגע לתכנון עירוני בספרה הנודעה 'מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות". בזמן אמת השנים נלחמו זה מול זו שוב ושוב על פני זירות רבות ברחבי ניו יורק. כיום חסידיהם נשבעים בשמם וממשיכים את המאבק העירוני. התגוששות שמתחוללת כעת בעיקר בברוקלין ותקבע כנראה את גורלו של הרובע.

"ג'יין ג'ייקובס חזתה לחלוטין את התהליך שקורה בברוקלין. היא ראתה דרך אחרת לעשות דברים. דרך שונה מזו שהממסד בחר בה. אני בטוחה שאלו שבחרו בדרך המנוגדת מאוד מרוצים מהתוצאה, אבל עבור אלה שיש להם חזון אחר של ניו יורק, זו לא תוצאה שמחה," אומרת ברנדייס=גראץ בשיחת טלפון, "כרגע יש מדיניות ברורה של מה שנקרא אפזונינג (upzoning) [פיתוח של אזור תוך התרת בנייה לגובה ובניית מגורים במקום בו התכנון הורה על בנייה של בתים פרטיים או אזורים מסחריים], לכל אורך העיר. ברוקלין לא לבד בזה ואנחנו רואים את התוצאות של המדיניות הזאת שהן בין היתר אובדן של המסורת השכונתית ויצירה של בנייני ענק "

ספריה של ג'ייקובוס תורגמו ויצאו לאור ברחבי העולם, בין היתר בישראל "מה שגורם להגותה להישאר רלוונטית הוא שאנשים שמים לב שהחשיבה שלה ניתנת ליישום בכל מקום," מסבירה ברנדייס=גראץ, "היא שמה את הדגש על חיי הרחוב בהקשר של שינוי אורבני וזה נוכח בכל העולם, גם בערים ישראליות. ישראל כמובן מאוד שונה מניו יורק בכל מיני מובנים אבל עדיין יש שכונות שעברו ועוברות בה ג'נטריפקציה והלקחים של ג'יין רלוונטים עבורן. "

ג'ייקובס הצביעה, בין היתר, על כך ששינויי המדיניות שמתירים יותר פיתוח באזור אחד או אחר של העיר למעשה קובעים את התפתחותה. היום, בהעדר ועדה אחת ברורה או אדם אחד שאחראים על תוכניות הפיתוח העירוניות בניו יורק, ההחלטות של העיר לאפשר בנייה בשכונות שונות היא שקובעת את קצב הצמיחה וכיוונה של העיר. הבעיה היא שנדמה שהקביעות הללו משוללות הגיון או תכנית אב. מנגד, יש שיגידו שעדיף לפעול ללא תכנית אב מאשר לפעול תחת תכנית אב זדונית.

האבא של ניו-יורק המודרנית

רוברט מוזס נולד ב=1888 בקונטיקט, משפחתו עברה לניו יורק כשהיה בן 9. שני הוריו עסקו בנדל"ן. אחרי שקיבל את התואר הראשון שלו מאוניברסיטת ייל, את השני מאוקספורד והוכתר כדוקטור במדע המדינה באוניברסיטת קולומביה, הוא החליט להכנס לפוליטיקה הניו יורקית. הוא החל את דרכו תחת כנפיו של מושל מדינת ניו יורק אלפרד אי. סמית' והוטל עליו ב=1919 לארגן מחדש את ממשלת מדינת ניו יורק. הוא הצליח להעביר מספר שינויים שתרמו לשינוי איזון הכוח לטובתו של המושל על פני הגוף המחוקק.

מוזס היה אדם אינטלגנטי שהצליח להשתמש במערכת הפוליטית בכדי לצבור כוח חסר תקדים, למרות שמעולם לא נבחר למשרה ציבורית. הוא לא עבר על החוק, הוא כתב את החוק כך שיתאים למטרותיו. תחת אמתלה של יעול, הוא יצר עוד ועוד וועדות ומחלקות אוטונומיות דוגמת ראשות הפארקים של ניו יורק ולונג איילנד ווועדת האנרגיה של ניו יורק. תכליתן המוצהרת הייתה להוריד נטל מהעירייה והמדינה. מוזס טען שהוועדות יעזרו לשיפור תנאי המחייה בעיר ויהיו יעילות יותר שכן הן לא היו כפופות לחוקים הממשלתיים או מחוייבות לשקיפות ציבורית. בפועל, הן עזרו למוזס להפעיל את מנגנוני העיר בכדי לקדם פרוייקטים שאפתניים ללא פיקוח. בשיא כוחו, הוא החזיק ב=12 עמדות כוח במקביל. בנוסף, רבים מהגופים תחת שליטתו של מוזס תוקצבו באופן עצמאי, על ידי אגרות הכבישים שיצר למשל, כך הוא לא היה תלוי כלכלית באף גוף ממשלתי. חופש שלא מוענק לכמעט אף גוף ציבורי.

מוזס שירת תחת חמישה ראשי עיר; פיורלו לה גווארדיה, וויליאם או'דוויר, וינסנט אימפליטרי, רוברט פ. ואגנר ג'וניור וג'ון ו. לינדזי. חלקם רצו להפטר מהפקיד הותיק אבל אף אחד מהם לא העז שכן מוזס הכיר את כל השלדים בכל הארונות וזכה לאהדה ציבורית גבוהה בזכות הקמתם של פארקים ציבוריים רבים.

מוזס זכור, בין היתר, כמי שהביא לניו יורק שני ירידים עולמיים, הראשון בשנת 1939 והשני ב=1964. הירידים הללו הציבו את ניו יורק על המפה העולמית והשני מביניהם הוביל להקמת פארק פלאשינג=מאדו בקווינס, אחד הפארקים הגדולים ברובע. מבקריו של מוזס, שהלכו והתרבו מאז ירידתו מכוח וביניהם נכללת גם ברנדייס=גראץ טוענים כי הירידים הללו היו גם אמצעי להנכיח את השקפת עולמו.

היריד העולמי שנערך ב=1939 זכור הודות לסגנון הארט=דקו המרשים שלו. שני המיצגים החשובים ביריד; דמוקרסיטי ועיר המחר של חברת ג'נרל מוטורס, קידמו שתיים מאמונותיו הגדולות של מוזס; את הצורך בתכנון על מאפס של ערים מודרניות ואת חשיבותן של מכוניות לערים כאלו. 

דמוקרסיטי היה מיצג של עיר עתידנית. הראשון מסוגו שנראה ביריד העולמי. העיר תיארה עולם ללא בעיות חברתיות שנפתרו כתוצאה מתכנון חכם. עיר המחר של חברת ג'נרל מוטורס הציגה גם היא עיר עתידנית מתוכננת מראש, כזאת שכללה כבישים רחבים חסרי פקקים.  

עלייתו של מוזס צעדה יד ביד עם עליית קרנה של המכונית הפרטית. חברות המכוניות האמריקאיות ניסו באותה תקופה לקדם את פטירתה בטרם עת של מערכת התחבורה הציבורית היעילה של המאה ה=19 בכדי להכתיר את עידן המכונית הפרטית ומוזס נרתם כל כולו לרעיון. בראשית דרכו, הוא תכנן דרכי נוף, כבישים עירוניים שקישרו בין ערים והטבע שסביבן. אולם היריד העולמי היה נקודת מפנה עבורו ועד מהרה החל מוזס לתכנן עבור מכוניות במקום להסתייע בהן לצורכי התושבים. מוזס השתכנע שהמכונית צריכה להיות מסוגלת להגיע לכל חלק וחלק של העיר המודרנית, "ערים נוצרות על ידי ובעבור תנועה", אמר.

אחרי מוזס, ניו יורק נותרה עם 13 כבישים מהירים חדשים אך פחות תחבורה ציבורית, עם פרוייקטים מהוללים כמו לינקולן סנטר, בניין האו"ם ופארק פלאשינג-מדו אבל גם עם תשתיות מתפוררות ופרוייקטים עם עלויות תחזוקה עצומות.

מתכנני ערים ופקידי עירייה מגנים על עבודתו של מוזס ורואים אותו כדיקטטור מיטיב שבנה שטחים ירוקים-למרות הנסיונות הרבים שלו להפוך חלקים נרחבים מסנטרל פארק למסעדות או בתי קפה והנטייה שלו לייצר בעיקר אזורים ירוקים 'לראותם בלבד'. מוזס הוא שתכנן הרבה מאזורי 'נא לא לדרוך על הדשא' שמאפיינים את הפארקים הניו יורקיים.

מצד שני הוא זכה לביקורת נרחבת על כך שפרוייקטי הענק שלו שירתו חלק מאוד מסויים של ניו יורק, את ניו יורק הלבנה והעמידה. הוא בנה בעיקר עבור מעמד הביניים הלבן, זה שיכול היה להרשות לעצמו מכונית פרטית והתגורר במנהטן. הוא לא בנה כמעט בכלל בהארלם, ברונקס או ברוקלין.

ביקורת נוספת קשורה לחוסר יכולתו להעריך את הקיים. הוא ראה בשכבות העירוניות של תקופתו מטרד, "כשאתה פועל במטרופוליס בנוי יתר על המידה, אתה צריך לפלס את דרכך בעזרת גרזן". הגרזן הזה חירב כמה מהבניינים הנאים של ניו יורק וכמה מהקהילות המקוריות והעניות ביותר שחיו בעיר במשך עשורים. אך, כפי שציטוט מפורסם נוסף של מוזס מלמד, לא נראה שהמתכנן הדגול איבד שינה רבה עקב כך. הוא נהג לומר ש"אם התוצאה לא מקדשת את האמצעים, מה כן?".

האמא של ניו-יורק המודרנית

ג'יין ג'ייקובס נולדה ב=1916 בפניסלבניה. היא עברה לניו יורק בזמן השפל הגדול. היא הייתה עיתונאית וסופרת אבל פעילותה העירונית החלה בקרב ענקים אל מול רוברט מוזס בגריניץ' וילג' שכונתה האהובה. במשך שני עשורים בשנות החמישים והשישים, ג'ייקובס הפכה למטרד תמידי עבור מוזס. היא הובילה מאבקים ציבוריים נגד תוכניות הכבישים הנרחבות שלו בגריניץ' ווילג' וסוהו.

ההבנה של ג'ייקובס את העיר המודרנית הייתה שונה בתכילת מזו של מוזס. היא חשבה שעיר מוצלחת נובעת מהקהילות והתשתיות הקיימות ומניצול הזדמנויות שעולות מהמרחב העירוני. התובנות שלה, הוצגו לציבור בספרה המשפיע "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות" שפורסם ב=1961.

מוזס יצא כנגד הצפיפות שאפיינה את רחובות ניו יורק, הוא טען שבנייה לגובה והתחשבות במכוניות פרטיות תקל את העומס על התשתיות ותאפשר חיים נוחים יותר. ג'ייקובס ראתה כיצד דווקא בתי האבן, הבראונסטונים של גריניץ' וילג' וברוקלין, בנויים בצפיפות גדולה אך עדיין מאפשרים התנהלות נעימה של הדיירים ברחבי העיר.

תכניות העל של מוזס כללו הריסת בניינים, הזזת עסקים ואנשים פרטיים, בעוד שג'ייקובס טענה כי תמיד ישנה דרך ביניים שיכולה לאפשר צמיחה מבלי לפגוע במרקם החיים ובאוכלוסייה הקיימת. שינוי עירוני אמיתי דורש לפי משנתה, צמיחה מתוך התושבים עצמם ולא העברתם משכונה לשכונה בתהליך שעוזר למפתחים פרטיים אך לא יוצר ערים בנות קיימא.

היא נתנה קול לתנועה שלמה. תנועה שרוב מובילותיה היו נשים, עקרות בית, מי שחיו בשכונות והבינו את חשיבותן. העובדה שג'ייקובס הייתה אישה וחסרת השכלה רשמית הובילה לזלזול מתמיד בתובנותיה ויכולותיה מידי הממסד והעיתונות אבל הרעיונות שפיתחה יצרו הד, השאירו את רישומם  וזוכים היום לתחייה מחודשת.

הלוס אנג'ליזציה של ניו-יורק

הקרבות בין ג'ייקובס למוזס התרחשו בעיקר סביב החזון המרכזי של מוזס, עליו הוא עבד במשך עשורים – התכנית האזורית של 1929. התכנית הייתה תוכנית האב של מוזס עבור מנהטן. היא תיארה אליפסה ענקית של כביש מהיר שיקיף את מנהטן ורשת שתחצה את חלקי העיר השונים ותחבר אותם לכביש.

כביש מהיר שישרת את העיר לא היה רעיון רע אבל בכדי להגיע אל הכביש מהעיר, עלה הצורך בבניית יציאות וספציפית, רמפות, שיעזרו למכוניות לעלות אל הכביש. עליות שכאלו דורשות הרס רב. אחרי שמוזס בנה את הכביש המקיף שלו, הוא ניגש לבנות את הרמפות הנחוצות לו, בעיקר בחלקה התחתון של מנהטן; בגריניץ' ווילאג', סוהו ובלואר איסט סייד, שכונות שהוא הגדיר כשיכונים חסרי ערך עירוני.

ג'ייקובס קראה לתכניתו ה"לוס אנג'ליזציה של ניו יורק" והתנגדה לה בכל תוקף.

חלק מהתכנית דרש לחבר בין חלקה הצפוני של מנהטן לדרומה. מוזס תכנן להעביר לשם כך כביש דרך פארק וושינגטון סקוור שבגריניץ' ווילג'. הוא הציע את תוכניתו ב=1956 ונתקל בהתנגדות עזה מצידן של שירלי הייז ואדית' ליונס, שתי עקרות בית מקומיות שגובו על ידי ג'ייקובס.

הייז וליונס לא התנגדו לבניית כביש באזור, אבל הן לא הבינו למה הוא צריך לעבור דרך הפארק היחיד באזור ביתן. הן רצו פארק שקט נטול מכוניות שאליו יוכלו לקחת את ילדיהן ובעיקר לא הבינו מדוע מדובר במשחק סכום אפס שבו או שהכביש ייבנה במרכז הפארק או לא בכלל. ג'ייקובס, הייז וליונס החליטו לא רק לפעול נגד הקמתו של הכביש אלא לפעול לקידום איסור כניסת מכוניות לאזור כלל. מוזס טען כי תוכניתן לא הגיונית ותוביל ליצירת פקקי ענק. ג'ייקובס ביקשה תקופת מבחן בכדי לבדוק את הרעיון. בעקבותיה, התברר כי טענתו של מוזס לא הייתה מבוססת. למעשה, ג'ייקובס תטען בעתיד, פעמים רבות הגדלת שטחו של כביש מובילה לגידול זהה בכמות התעבורה ולא עוזרת להפחתת הפקקים באזור או פותרת בעיות תחבורה באופן משמעותי.

מי מחליט מהי שכונת מצוקה?

סלע מחלוקת נוסף בין מוזס לג'ייקובס הייתה רעיון שיקום השכונות של מוזס. בחיפושו אחר אזור שניתן לבנות בו כביש, זיהה האחרון שכונות מצוקה, טען כי אין דרך לשפר את הבניינים המוזנחים שבהן או לעזור לאוכלוסייה המקומית והציע להרוס את האזור כדרך לשקמו. ג'ייקובס התנגדה לא רק לשיטת הפעולה הזו, אלא להגדרות שבבסיסה. שכונת מצוקה, היא טענה, היא הגדרה סובייקטיבית. מעבר לכך, ההגדרה של מה היא שכונת מצוקה נובעת פעמים רבות ממחסור בשירותים עירוניים מספקים ולא ממצב האדריכלות באזור. נקודה שהודגמה במחלוקת נוספת בין השניים, הקרב על סוהו.

מוזס תכנן כביש ענק שיעבור דרך סוהו, עליה הכריז כשכונת מצוקה חסרת תקווה. מנגד, ניצבה ג'ייקובס בראשות קהילה של דיירים וסוחרים מקומיים שרצו לשמר את סגנון הבנייה התעשייתי הייחודי של האזור.אחרי קרב ציבורי ארוך, התכנית לבניית כביש באזור נגנזה. סוהו הפך למחוז היסטורי והיום לאחד מהמרכזים המסחריים הגדולים של מנהטן בהתאם לתורתה של ג'ייקובס.

ג'ייקובס גרסה כי המנוע האמיתי לצמיחה כלכלית הוא התווספות של פעילות כלכלית חדשה לישנה ומגוון פעילויות כלכליות הדרות בצפיפות. מחקר שסקר את הפעילות הכלכלית בשכונת סוהו ב=1963 גילה כי במקום היו יותר מחמישים קטגוריות של עבודות תעשייתיות שונות.

המגוון הזה מהותי על מנת לייצר הזדמנויות עסקיות חדשות, לטענת ג'ייקובס. ג'ייקובס עודדה עירוב שימושים, פרקטיקה של בניית שכונות עירוניות שמשלבות דירות מגורים לצד אזורי מסחר ותעשייה, כפי שהן נבנות באופן אורגני. על פי ג'ייקובס חיוניות העיר היא תולדה של התפתחות משותפת של כל הרקמה האנושית הזו והנסיון להפריד אותה על ידי יצירת פרברי מגורים המנותקים ממרכזי מסחר ותעשייה מובילה לקפאון ולמותן של ערים.

הפיתוח החכם והאיטי שהתרחש בסוהו הוביל לכך שרבעים היסטוריים מוזנחים הפכו להימור נדל"ני חכם וכך קרה שהיום שכונות ברוקלינאיות רבות, בעיקר אלו שכוללות אדריכלות קלאסית מהמאה ה=18 או ה=19 ובראונסטונים מפוארים הפכו מטרה למפתחי נדל"ן. אך במקום לנסות ולפתח אותן בצורה אורגנית, השכונות הללו נידונות לשינוי דרסטי, מהיר וחיצוני, ההפך מהשינוי שהוכיח את עצמו בסוהו.

שימור כמנוע צמיחה

בשלושים השנים האחרונות, בין היתר בעקבות פעילותה של ג'ייקוס, ניו יורק הובילה את מאמצי השימור והשחזור של בנינים היסטוריים. חוק שימור הבניינים בניו יורק הוא סוג של אגדה והדרך שבה הוא התקבל בעיר הפכה למיתוס. הסיפור המקובל טוען כי החוק עבר אחרי הריסתה של תחנת הרכבת פנסילבניה ב=1963 ושהזעם של תושבי העיר על איבוד האתר ההיסטורי הוביל ליצירת החוק (ומזכיר את סיפור הקמתה של המועצה לשימור אתרים הישראלית בעקבות הריסת גמנסיה הרצליה), אבל הסיפור הזה מתעלם מהתפתחותו ההיסטורית של החוק.

החוק שאמנם נחקק ב=1965 בעקבות הריסת תחנת פנסילבניה היה למעשה נסיון של מוזס וראש העיר דאז, וגנר, לפייס את תושבי העיר אך להמשיך בתכניות הפיתוח שלהם. שתי השכונות הראשונות שקיבלו מעמד של שכונות היסטוריות היו גריניץ' וילג' וברוקלין הייטס, שכונות מלאות אקטיביסטים ופעילים חברתיים שוואגנר ומוזס קיוו שעכשיו שבתיהם היו בטוחים יפסיקו להרעיש בנוגע לפרוייקטים אחרים בעיר.

ברנדייס=גראץ חושפת כי החוק בצורתו הראשונית, אותו סיקרה כשעבדה כעיתונאית בניו יורק של התקופה, השמיט הרבה מאוד. הוא הכתיב שועדת השימור יכולה להתכנס רק למשך תקופה של חצי שנה פעם בשלוש שנים. הוא לא כלל הגנה על פנים האתרים ההיסטוריים אלא רק על חזיתם. הוא לא כלל הגנה על אתרי נוף דוגמת סנטרל פארק והוא היה מחייב רק עבור מפתחים פרטיים, כלומר גורמים עירוניים יכלו להתעלם ממנו באין מפריע.

ב=1973, הושגה התקדמות, מגבלת שלוש השנים הוסרה, הותרה הענקת מעמד שימור לאתרי נוף, הותר שימור פנים של מבנים הנגישים לציבור ודיווחי הוועדה על מבנים עירוניים הפכו פומביים. למרות זאת, מצבו של החוק היה ארעי. באותה שנה, העיר הייתה עסוקה בקרב משפטי מול מפתחי הנדל"ן שרכשו את תחנת גרנד סנטרל ההיסטורית מ=1913 ותכננו לבנות במקומה גורד שחקים. ועדת השימור הכריזה על האתר כאתר לשימור אך היססה להגן על עמדתה בבית המשפט.

ראש העיר בים, שהחליף את ראש העיר וגנר, חשש שהעיר תפסיד ותאלץ לשלם עשרות מיליוני דולרים. אולם סיקור עיתונאי מתמשך שמר על הנושא בתודעת ובלב הציבור האמריקני. הייתה זו כאמור ג'קי קנדי אונאסיס שזכורה כאביר על הסוס הלבן בקרב על גרנד סנטרל. היא כתבה לראש העיר בים וביקשה ממנו שיגן על המבנה ההיסטורי. במכתבה היא תיארה את החשיבות של שימור ההיסטוריה והמורשת האמריקנית שהתחנה מסמלת. מכתבה התפרסם ברבים ורתם את הארץ כולה להצלת התחנה. ראש העיר השתכנע להמשיך ולהגן על החוק והמקרה הגיע עד לבית המשפט העליון שפסק לטובת העיר ב=1978.

ניו יורק של אותה תקופה הייתה מקום שונה לחלוטין מניו יורק של שנות החמישים. הרבה נכתב על הסמים והאלימות שהציפו את ניו יורק בשנות השבעים והשמונים. הסברים שונים ומשונים הוצעו לתופעה, ברנדייס=גראץ טוענת כי פרוייקטי הענק של מוזס שיצאו לפועל בשנות החמישים והשישים, הניסו מבתיהם אלפי תושבים והרסו מאות בניינים כמו גם קהילות ומבנים חברתיים. תוצאות ההרס החברתי של ניו יורק באו לידי ביטוי כואב בשנות השבעים והשמונים.

עיר של תעשייה

 הרבה לפני שהפכה לביתם של שועי עולם, שחקנים וברוקרים, הייתה ניו יורק עירם של פועלי כפיים ושל תעשיינים יצרניים ומקוריים. פרנסי העיר רואים בתעשייה הנ"ל את ההסטוריה של ניו יורק, עבר נטול עתיד כלכלי. עבודה תעשייתית נחשבת לכזו שלא דורשת הכשרה מקצועית ולכן עלולה בקלות לעבור מעבר לים, אל סין. אולם, כפי שברנדייס=גראץ מבהירה, ההגיון הזה תקף רק עבור עבודה תעשייתית ישנה. סוגים חדשים של תעשייה צצים והם מהותיים להווי של ניו יורק.

אחד ממאפייניה המוכרים והחשובים ביותר של ניו יורק הוא היותה עיר מלאת אמנות ואדריכלות. המצאותם של בעלי מלאכה מוכשרים בקרבת מקום חיונית לסצנת אמנות שוקקת שכזו. חברות ייצור מתכת עוזרות לאדריכלים לעצב בניינים חדשניים, ייצור רהיטים עוזר לבניית אולמות מוזיקה וקולנוע מרהיבים בעיר, תעשיית הקולנוע דורשת יצרני תפאורה ועוד. על פניו, ניתן לטעון שאפשר להעביר את העבודה הנ"ל למרכזי תעשייה מרוחקים מניו יורק אבל זה לא נכון כאשר מדובר בפיתוח חדשני של עבודה יצירתית. סדרות טלוויזיה איכותית, כמו אלו שמופקות לא פעם בעיר, דורשות עיצוב איכותי ומוקפד שתואם את השקפת יוצר הסדרה ושנולד מעבודה צמודה שלו עם בעלי המקצוע.    המחשבה הקלאסית שתעשייה ממוכנת עברה מן העולם עם הגעת עידן האינטרנט, אינה מדוייקת, כפי שפרוייקט הנייבי יארד בברוקלין מוכיח מעל לכל ספק.

הברוקלין נייבי יארד הייתה מספנה ענקית בברוקלין שפעלה מאז תחילת המאה ה=19 אחרי המהפכה האמריקנית וייצרה את ספינות הצי של ארה"ב. בזמן מלחמת העולם השנייה, המספנה הייתה פעילה במיוחד ובשיא המלחמה 70 אלף אנשים עבדו בה במשך 24 שעות ביום. במשך יותר ממאה שנים המספנה סיפקה עבודה לפועלים שהתגוררו בברוקלין ליד קו המים, בעיקר בויליאמסבורג וגרינפוינט אולם ב=1964 חיל הים האמריקני החליט להתייעל וסגר את המספנה שימי הזוהר שלה היו מאחוריה. השטח הענק עליו השתרעה, כמעט 0.8 קילומטרים רבועים, עמד חסר שימוש במשך זמן רב. העסקים הפרטיים שעוד נותרו במקום נסגרו בזה אחר זה, אך בתחילת שנות האלפיים שינוי הורגש באוויר. עם הגעתם של יותר ויותר עסקים קטנים לברוקלין, היה צורך בחללים תעשייתים קטנים או בינוניים. ארגון הגג של מספנת ברוקלין השכיל להציע לעסקים לחלוק בבניינים התעשייתים השונים שפרושים באזור. היום, ישנם יותר מ=200 עסקים, המעסיקים 5000 עובדים במקום וישנה רשימת המתנה ארוכה של עסקים המחכים שחללים חדשים באזור ישופצו ויושכרו. באתר פועלים עסקים מגוונים; מחווה אורגנית ועד לחברת הפקה שהפיקה כמה מהסדרות הגדולות שצולמו בניו יורק, דוגמת "אימפריית הפשע".

ההצלחה של הברוקלין נייבי יארד נראית כאילו היא הגיחה משום מקום אבל היא מתיישרת לפי עקרונותיה של ג'ייקובס. אחת האמרות המפורסמות של ג'ייקובס היא שהמצאה לא נובעת מהכרח, אלא מהזדמנות והזדמנויות דורשות זמן. הן נוצרות ממפגש בין עסקים חדשים וישנים, גדולים וקטנים, מרשת המסחר החיה שמתקיימת בכל עיר גדולה. הנסיון לבנות סביבה שכזאת מאפס נידון לכשלון שכן זה תהליך טבעי שאסור לפגום בו.

אף אחד ממנהיגיה של ניו יורק לא חשב שהתעשייה היא שתחייה את כלכלת העיר. ראשי העיר האחרונים ופקידי העירייה משקיעים את מאמציהם כדי למקד את הפעילות הכלכלית בעיר במגזר הפיננסי, הטכנולוגי והאמנותי. אבל, למרות שהענפים הללו אכן פורחים ומהותיים לאופייה של העיר, הם לא מסוגלים לשרוד לבדם כפי שתקופות של מיתון מוכיחות פעם אחר פעם. למרות זאת, המדיניות העירונית לא רואה באזורי תעשייה חלק חשוב מכלכלת העיר וכתוצאה מכך יותר ויותר שטחים הופכים משטחים שמיועדים לשימוש תעשייתי או מעורב לשטחים שמיועדים למגורים.

ברוקלין מושפעת במיוחד מהזנחת הפן התעשייתי של העיר, שכן היא כללה את המגוון הגדול ביותר של ייצור בעיר.

בתחילת המאה העשרים, ברוקלין הייתה מרכז הייצור הרביעי בגודלו בכל ארה"ב, ביתם של חברת מוצרי הנקיון ברילו (Brillo), קטשופ היינץ, חברת מוצרי הספורט ספאלדינג, עפרונות אברהרד=פבר, סוכר דומינו, חברת התרופות פייזר, יצרני לחם, מסטיקים, שוקולד, כלים מוזיקלים, זכוכית, מוצרי צחצוח נעליים, קופסאות נייר, נעליים, קפה, תה, בירה וכמובן הברוקלין נייבי יארד שיצרה ספינות.

המגוון הענק הזה עדיין קיים בברוקלין גם אם בהיקף מצומצם יותר. הרבה מהחברות שהתחילו בברוקלין גדלו ועזבו שכן חברות גדולות לא זקוקות ליתרונות שפעילות בעיר גדולה מספקת. לטענתה של ג'ייקובס, השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא לא כמה חברות עוזבות את העיר אלא כמה חברות קטנות צומחות בה.

בברוקלין חברות קטנות שכאלו צומחות ללא הרף. במפעל העפרונות הישן של חברת אברהרד=פאבר בגרינפוינט נמצאים היום המוני יצרנים קטנים שמייצרים תכשיטים, בגדים ואמנות.בשכונת קראון הייטס, מבשלת נאסאו לשעבר חולקה לעשרות חללים קטנים יותר בהם משתמשים עובדי מתכת, מעצבים, מפיקי וידאו, ועוד. עוד בקראון הייטס, בניין של חברת האחסון מונטי לשעבר הוא ביתם של עשרים וחמישה חללי עבודה מגוונים.

רד הוק

רד הוק היא דוגמא קלאסית לעברה של ברוקלין. השכונה הייתה בעבר ליבה של ברוקלין התעשייתית. היא ממוקמת ליד קו המים וכוללת נמל שהיה שוקק מאוד בזמנו. בשנות השלושים של המאה העשרים נבנו כאן "בתי רד הוק", פרוייקט דיור של 28 בניינים ציבוריים ששיכנו 8,000 דיירים. זה היה פרוייקט הדיור הציבורי הגדול בברוקלין. לצדו, היה אמור להבנות נמל נוסף אך הפרוייקט נזנח. למרות מיקומה הנוח על קו המים, המרחק המעשי בין רד הוק למנהטן הוא עצום שכן תחבורה ציבורית יעילה אינה מגיעה לאזור. תחנת הרכבת המשרתת את האזור מגיעה רק לקצה המרוחק מהמים של השכונה וכדי להגיע לליבה יש לקחת אוטובוס או ללכת ברגל כחצי שעה. רכבת תחתית שירתה את תושבי האזור בעבר, אך היא נזנחה ועל חורבותיה הקים מוזס את כביש גואנוס שחצה את דרום ברוקלין. המזח העשיר בעבודות נותק מבתי המגורים שבשכונות הצפוניות יותר. יותר מ=1300 משפחות ומאה עסקים נסגרו או עברו והאזור החל להתדרדר. ב=1950, התגוררו בשכונה יותר מ=20 אלף איש, ארבעים שנה מאוחר יותר, נותרו באזור רק כ=11 אלף דיירים.

בהתאם למשנתו של רוברט מוזס, העירייה ניסתה להציל את רד הוק על ידי הריסת המחסנים התעשייתים הישנים של הנמל והצעת תכנית לבנות במקומם גורדי שחקים על סף המים שיקושרו למנהטן בעזרת מעבורות. אבל אדם פרטי אחד החל לפעול אחרת.

גרג או'קונל, שוטר לשעבר, החל לקנות ולשפץ מחסנים מתקופת מלחמת האזרחים שננטשו בשנות השמונים. הוא החל להשכיר את המחסנים לעסקים מקומיים וכיום יותר מ=120 עסקים ו=1250 משרות ממוקמים בשבעת הבניינים שלו. או'קונול לא הסתפק רק בהחייאה כלכלית של האזור, הוא השכיר חלק המחסנים בחינם לקבוצות קהילתיות מקומיות, בנה פארק ציבורי וטיילת מחומרים ממוחזרים והחל לשפץ נכסים במרכז השכונה כדי לייצר דיור בר השגה באזור. אמנים החלו לעבור לשכונה. או'קונול פיתח מחסן נוסף עבור פאירווי (fairway), הסופרמרקט המוביל בניו יורק. התכנית הייתה לוודא שהסופרמרקט עצמו יממן הסעות אל השיכונים שלצד המים ובחזרה עבור הדיירים חסרי הרכבים הפרטיים ויספק עבודה לאוכלוסייה המקומית.

אבל עכשיו רד הוק הייתה על המפה והעירייה שרצתה חלק בהצלחה החליטה לעזור לגורם כלכלי נוסף להכנס אל השכונה השיקית, איקאה. איקאה השתלטה על אזור נוסף לצד המים שפעל בו עסק אחד אחרון, מבדוק יבש, אזור עגינה לספינות שניתן להכניס אליו ספינות ולרוקנן ממים כדי לתקן את חלל הספינה. המבדוק הזה עבד ברד הוק באופן רציף מאז שנת 1866 והיה האחרון מסוגו באזור. אפילו ספינות העיר עברו תחזוקה במקום.  אך איקאה הבטיחה שתייצר יותר עבודות והכנסות לאזור מעסק ישן כמו תיקון ספינות. המבדוק נהרס בכדי לבנות מעליו את מגרש החנייה של איקאה.

התהליך הזה מוכר עד כדי כאב. יוזמות מקומיות מייצרות עניין בשכונות צעירות בברוקלין והתחדשות כלכלית שעד מהרה נדרסת על ידי פרוייקטי ענק שלא מתחשבים בפעילות שאפשרה את הגעתם לאזור מלכתחילה. ברנדייס=גראץ ראתה את התהליך קורה עוד בשנת 2005, אז נפגשה עם ג'ייקובס שחזתה את המתרחש בברוקלין בימינו.

תחילתה של ג'נטריפיקציה

ב=11 במאי, 2005, מחלקת הבנייה של ניו יורק אישרה את שינוי ייעודם של 175 רחובות בשכונות גרינפוינט וויליאמסבורג שבברוקלין. השינוי התיר בניית בנייני מגורים לגובה באזור שעד עתה הותרה בו בנייה תעשייתית בעיקרה. התכנון החדש היה אמור למשוך 16,700 דיירים חדשים לשכונה, שיאכלסו 7,300 יחידות דיור חדשות עד 2013. 23,000 מטרים מרובעים של שטח מסחרי חדש עתידים היו לקום במקום 93,000 מטרים מרובעים של שטח תעשייתי קיים. התכנון המחודש כלל גם פארק על שפת המים וטיילת לאורך הנהר המזרחי לצד הקצאה של חלק מהדירות העתידיות לדיור ציבורי.

באותה שנה, שנה לפני מותה של ג'ייקובס , גראץ ביקרה אותה וסיפרה לה על השינויים המתוכננים בשכונות וויליאמסבורג וגרינפוינט. השכונות הללו היו שכונות קלאסיות של עירוב שימושים, היו בהן בתים פרטיים, בנייני דירות קטנים, שיכונים, חנויות שכונתיות וביניהן יצרנים גדולים וקטנים ואמנים ששכנו במחסנים תעשייתים לשעבר. השכונה נראתה מחוספסת על פניה אבל לפני שינוי ייעוד האזור הפכה לשכונה אהובה על אמנים ועל סטארטאפים צעירים שנדחקו ממנהטן ההופכת יקרה יותר ויותר. היה מדובר בשכונות קלאסיות על פי משנתה של ג'ייקובס ושינוי ייעודן היה תרחיש דרסטי שהיא ראתה מתרחש מספר פעמים בעירה האהובה (בה כבר לא התגוררה, בסוף שנות ה60 היגרה עם משפחתה לטרונטו שבקנדה, במחאה על מעורבות ארצות הברית במלחמת ויאטנאם). היא הסכימה לכתוב מכתב לראש העיר דאז, בלומברג ובו פירטה בפרוטרוט את יתרונותיה של התכנית שפיתחה הקהילה בגרינפוינט על פני תכנית העירייה.

"מה שהתכנית האינטלגנטית הזאת שפותחה על ידי הקהילה, לא עושה, הוא מה שיש לשים עליו דגש." כתבה, "היא לא הורסת מאות עבודות יצרניות שאזרחי ניו יורק והכלכלה התעשייתית הדורכת במקום של העיר זקוקים לה, היא לא מרמה את העתיד על ידי חוסר בתכנון בתי ספר, גני ילדים, פארקים שניתן לשחק בהם ואזורים בהם כל אלו יכולים להתרחש. תכנית הקהילה לא מקדמת דיור חדש על חשבון דיור קיים … תוכנית הקהילה לא מפרה את הגודל הנוכחי של הקהילה ולא מעליבה את היתרונות הכלכליים והויזואליים של שכונות שהן בדיוק מהסוג שבאופן מוכח מושך אמנים ובעלי מלאכה אחרים שיכולים לייצר חידוש ספונטני ועצמאי. אכן, כל כך הרבה התחדשות מתרחשת כל כך מהר שהבעיה הופכת להיות איך לגרום לשכונה לא נחשקת להפוך לאחת נחשקת באופן איטי יותר ולא להפך."

ג'ייקובס, כפי שהסבירה במכתב ופעמים רבות במקומות אחרים, לא התנגדה לצמיחה או התחדשות אבל ניסתה ליצור דרך שבה הצמיחה מושגת בשילוב הקהילה המקומית ותורמת לתושבי הקהילה עצמם ולא רק לערכי הנדל"ן באזור.

אטלנטיק יארדס

אין בניו יורק של היום רוברט מוזס אחד, כותבת ברנדייס=גראץ, ואולי חבל שכך. היה נוח יותר לנהל את המלחמות העירוניות מול אדם אחד מוגדר. במקומו, נותרו תושבי האזור עם רוחו של מוזס שלטענתה, מזהמת את המערכת כולה.

אם יש פרוייקט אחד שרוחו של מוזס שורה עליו באופן מובהק, זה פרוייקט "אטלנטיק יארדס" שכיום מותג מחדש ונקרא "פסיפיק פארק". הפרוייקט המוצע הוקם בצומת של שדרות אטלנטיק ופלאטבוש בין ארבע שכונות ברוקלינאיות; פורט גרין, פרוספקט הייטס, פארק סלופ ובוארום היל. האתר היה שייך לחברת הרכבות של לונג איילנד, כלומר לציבור, וממוקם סמוך לתחנת אטלנטיק, מרכז תחבורה ענק שבו מצטלבים תשעה קווי רכבת תחתית עם הרכבת ללונג איילנד.

 האתר נראה כמו מקום אידיאלי לבניית זירת ספורט. בשנות החמישים דיירי השכונה אף הציעו אתר סמוך כאצטדיון אפשרי עבור קבוצת הבייסבול הברוקלין דודג'רס שפעלה בעיר שנים אך לא היה לה בית להתאמן בו יותר. רוברט מוזס התעקש שמגרש עבור הקבוצה יכול להבנות רק בשכונת בדפורד=סטויבסנט, הידועה כשכונה ענייה, שחורה ובעלת בתי אבן היסטוריים רבים לשימור. זו הייתה תכנית לא ישימה והברוקלין דודג'רס עקרו ללוס אנג'לס והפכו ללוס אנג'לס דודג'רס. כעת, עשרות שנים אחר כך, יזמי נדל"ן הציעו לבנות במקום אצטדיון עבור קבוצת הכדורסל הברוקלין נטס, הפעם הרעיון התקבל. יזמי הנדל"ן כללו בתכניתם גם פיתוח ענק של גורדי שחקים ואזורים מסחריים בסמוך לאצטדיון. בכדי לשכנע את הציבור בחשיבותה של התכנית, הבטיחו המפתחים לספק דיור בר השגה והרבה עבודות חדשות שיזרמו לאזור בזכות הפיתוח.

 הפרוייקט שהובל על ידי מפתח אחד, ברוס ראטנר, כלל בניית 16 גורדי שחקים, אצטדיון כדורסל עם 19 אלף מושבים וחניון שיכול להכיל 3600 מכוניות במחיר של הרס של בניינים היסטורים, עקירה של 33 עסקים מקומיים, 235 משרות, 169 בתים ו=334 תושבים. הוא עלה עד היום יותר מ=4 מיליארד דולר, 300 מיליון מתוכם בכספי מסים. בנייתו החלה ב=2003, אך האצטדיון נפתח רק בשנת 2009 וגורדי השחקים עדיין בבנייה. הדיור הציבורי שהובטח התברר כמצומצם ממה שנראה היה בתחילה ובעיקר, הפרוייקט חשף את הדרכים הבעייתיות שבהן העירייה משתמשת בכוחה על מנת להיטיב עם משקיעים פרטיים, פעמים רבות על חשבון הציבור.

דוגמא קלאסית היא החניון הענק שנבנה ליד מרכז תחבורה ציבורית כה גדול ועומד חצי ריק רוב ימות השבוע. היה ניתן לעודד את האוהדים להגיע למשחקים ברכבת.  אבל בעלי הקבוצות המשתמשות באצטדיון מרוויחים לא מעט מהחניון הענק והתעקשו על הכללותו בפרוייקט.

מעבר לכל אלה, ניתן היה לבנות את הפרוייקט מבלי להרוס את הבניינים הקיימים באזור. האצטדיון עומד על שטח שהיה לא מאוכלס מזה זמן מה. למעשה, אחת מהסיבות שהעירייה החליטה להרוס מבנים באזור לטובת הפרוייקט הייתה הגדרתה של השכונה כ"פגע", הגדרה סובייקטיבית ממש כמו ההגדרה של שכונת מצוקה. העירייה התעקשה שהשכונה מוזנחת ונטושה- למרות שיוזמות מקומיות ועסקים קטנים כבר החלו לצוץ בה- עקב האחוז הגבוה של בניינים ריקים באזור. אותם הבניינים הריקים היו בבעלותה של העירייה שסירבה להשכיר אותם ליוזמות מקומיות. כך למעשה, העירייה יצרה את התנאים שהובילו אותה להכריז על האזור כ"פגע" שיש להרוס.

הפרוייקט צפוי להמשיך ולגדול וכמעט להכפיל את אוכלוסיית השכונה עד שנת 2025. אולם האוכלוסייה החדשה הזו  אינה מצטרפת לתושבי השכונה אלא מחליפה אותם. רבים מותיקי האזור פונו מהשכונה או נאלצו לעזוב אותה כעת כששכר הדירה גואה בעקבות הפרוייקט.

לא כולם מסכימים לפרשנות הקודרת לפרוייקט בניצוחו של ראטנר ולראייה מדליית ז'קלין קנדי אונסיס בה כאמור זכה.

לאן ממשיכים מכאן

ניו יורק של היום היא תולדה של המחשבה והמעשים הן של מוזס והן של ג'ייקובס. העיר עוצבה וכנראה תמשיך להתעצב בעקבות יוזמות קהילתיות מקומיות, פרויקטים של יזמי נדל"ן גדולים ופעולות העירייה גם יחד. כיום, ניתן לראות את הכוחות המנוגדים האלו בפעולה בשכונת בדפורד סטויבסנט.

בדפורד סטויבסנט, או בד=סטיי כפי שהיא מכונה על ידי תושבי האזור היא שכונה ענייה ושחורה באופן היסטורי. לא רק מכיוון שרוב תושביה שחורים אלא מכיוון שהיא הייתה מוקד לפעילות פוליטית של אפרו=אמריקנים בארה"ב וביתם של ראפרים, פוליטיקאים ושחקנים שחורים רבים. השכונה נודעה בעבר כאזור עני ומלא פשע אך בשנים האחרונות, אחוזי הפשיעה בה ירדו והרכב האוכלוסייה החל להשתנות. לפני מספר עשורים, השכונה הייתה מורכבת מ=80 אחוז אפרו=אמריקנים וכיום, רק כמחצית מתושבי השכונה הם אפרו=אמריקנים. השינוי הזה הגיע לצד פתיחתם של עסקים קטנים חדשים ומעבר של אמנים מהחלקים היותר יקרים של ברוקלין לאזור. 

לפי הסממנים שלה, בד=סטיי וחלקים נרחבים מברוקלין, כולל שכונות כמו איסט ניו יורק המרוחקת שמוגדרת פעמים רבות כשכונות מצוקה, יכולות להביא לשינוי חיובי בכוחות עצמן, ברוחה של ג'יין ג'ייקובס, כל עד המבנה החברתי שלהן לא ייהרס על ידי הפקעות של שטחים וסילוק אנשים. אולם נראה שעיריית ניו יורק לא רואה את הנושא באותה צורה והמלחמה במפתחי הנדל"ן שהם מהגורמים העשירים ביותר בעיר נראית לעיתים בלתי אפשרית.

"הבעיה היא שועדת השימור נראית כאילו היא מגנה על השכונות אבל ההגנה הזו חזקה רק כמו ועדת השימור עצמה," אומרת ברנדייס=גראץ, "ועדת שימור האתרים, גם אם היא פועלת כראוי, לא מסוגלת באמת לעצור כל דבר, לכל שכונה יש איזשהיא נקודת תורפה" ברנדייס=גראץ לא אופטימית, "אני לא חושבת שיש שכונה שמוגנת באמת," היא אומרת, "אנחנו עכשיו בעונת הצייד ועשר השנים באות יהיו מלאות בהפתעות – זו לא צריכה להיות הפתעה."

בלוג טאיפיי

באש ובגופרית

דיג סרדינים בעזרת גופרית היא מסורת ותיקה בטייוואן. הדייגים יוצאים עם רדת הלילה ומשתמשים במטות גופרית בוערים כדי למשוך את הדגים לפני המים. המסורת העתיקה עוברת מאב לבן שנים רבות אך עלולה להיכחד בשנים הקרובות

הלילה חשוך, המים שקטים. סירות דיג עושות את דרכן במפרץ של ג'ינשאן (Jinshan). ואז, ברגע אחד, הכול בוער: נשמע רעש של פיצוץ, ומכל סירה בוער מטה של אש. האוויר מתמלא ריח מסריח של גופרית. המים מתמלאים בתנועה. אלפי סרדינים קטנטנים עולים אל פני השטח, נמשכים לאור כמו פרפרים. הם קופצים אל מחוץ למים – פרפרים, אמרנו – ומיד חוזרים. זה הרגע לו חיכו הדייגים על הספינה. הם מותחים את הרשתות שפרשו בעוד מועד, ומרימים אותן. הפעולה צריכה להיות מהירה, כדי להספיק לתפוס כמה שיותר מהם, לפני שהם נעלמים שוב במים השחורים.

דיג האש – דיג הגופרית, הוא מסורת וותיקה בג'ינשאן. חלק גדול מהדייגים המאיישים את הספינות הם בני 60 ומעלה, ולמדו את מלאכת פיתוי הסרדינים מאבותיהם. צעירים כמעט ולא תמצאו  – מדובר בעבודה קשה שעונתה קצרה. הסרדינים מגיעים לחוף בתחילת מאי, ונשארים בו רק עד אוגוסט, או אז הם חוזרים לחופי יפן. כדי להתפרנס, צריכים הדייגים להיות על הספינה כל לילה – מהשקיעה ועד הזריחה – כדי להספיק כמה שיותר. והמלאכה גם מסוכנת: יותר מדי גופרית, יותר מדי זמן בערה והכל מתפוצץ.

קפטן בייטונג לי לא טועה. הוא יודע בדיוק כמה גפרית להתיך בקדרה הגדולה שעל הסירה הישנה, הצבועה אדום, ירוק וכחול. האדים העולים מהקדרה נאגרים במוט הבמבוק החלול. ברגע הנכון יודלקו האבנים בקצה המוט, והבערה תמשוך את הסרדינים שגופם מגיב לאור ממש כמו גופם של חרקים רבים, בגלל תופעה הנקראת "פוטוטקסיס". שאר אנשי הצוות – שבעה במספר – עוזרים לו, אבל התפקיד העיקרי שלהם הוא לפרוש את הרשתות ולהעלות אותן. האלכימיה המיוחדת היא המומחיות של לי. להצלחה של המסע אחראים, כמובן, האלים. מאיזו – אלת הים והספנים, כמובן, אבל גם אלים אחרים מצטרפים למאמץ.

מה חזק יותר: המסורת או הקידמה

עד לפני כ-50 שנים, התפרנסו אלפי דייגים מהמלאכה הקשה הזו, אותה פיתחו בני הפינגפו (Pingpu), אחד השבטים האבוריג'ינים באזור. גפרית מצויה בשפע בסביבה (כך יעיד גם ריבוי המעיינות החמים), ושימשה כחומר הצתה כמעט מאז ומתמיד. בימי הכיבוש היפני, נעשה המנהג רווח גם בקבוצות אחרות. היום, רק 3-4 סירות כאלה פועלות באופן קבוע ומספר הדייגים הידלדל. בימים טובים – של רוחות שקטות, ירח מועט והרבה מזל – יכולה הספינה לדוג כ-3 טון סרדינים. זה נשמע הרבה, אבל מדובר בשבריר אחוז ממחזור הדיג של טייוואן. ספינות אחרות, מודרניות יותר, משתמשות בנורות חשמל חזקות כדי למשוך את הדגים, או בוחרות בדגה רווחית יותר. אלה שממשיכים לדוג בשיטה הישנה עושים זאת בגלל המסורת, אם כך, ופחות בגלל הרווחים. "העבודה מתישה, הגמול לא יציב והשכר נמוך", אומר לנו לי. "אבל אנחנו לא רוצים להיפרד מהמסורת. אז אנחנו ממשיכים, למרות הקושי. אבל לא נוכל להמשיך עוד הרבה", הוא צוחק, "אנחנו זקנים".

כדי לנסות להחיות את המסורת, מעניקה הממשלה המקומית לדייגי הגפרית סובסידיות, ואף יצרה פסטיבל רשמי החוגג את המסורת

picture

סלע יסוד

הר טידה, הר הגעש השלישי בגובהו בעולם, הוא המסד עליו יושבת טנריף. אזור ההר וסביבתו הוא אחד משמורות הטבע המרתקות בעולם. מקום בו אפשר להבין את התופעות הגעשיות שעיצבו ומעצבות את העולם שבו אנו חיים

בדצמבר 1872 עזבה אניה לא גדולה, 68 מטרים אורכה ו-14 מטרים רוחבה, את נמל פורתסמות' שבאנגליה, לאחד ממסעות המחקר המדעי הראשונים בעולם. אניית הוד מלכותה הצ'לנג'ר יצאה למסע ימי בן 110,000 קילומטרים, שנמשך ארבע שנים, על מנת לחקור את קרקעית הים. המסע לקח אותה למחסום הקרח הגדול באנטארקטיקה, לאיים הקריביים, לדרום אפריקה, לאוקיינוס השקט ולאוקיינוס האטלנטי. היה זה מסע מפרך בספינה עמוסה בציוד מדידה. במהלך המסע ערקו 269 ממלחי הספינה. פעולת הגריפה הבלתי פוסקת של קרקעית הים בעומקים שלא היו ידועים קודם, ואיסוף דגימות חוזרות ונשנות של בוץ ימי, פשוט הוציאו אותם מדעתם.

הכנת הדו"ח המדעי לאחר סיום המסע ערכה עשרים שנים. הדו"ח המוכן הקיף חמישים ספרים עבי קרס, השמורים עד היום בספריית הבודליאנה שבאוניברסיטת אוקספורד.

העניין המדעי בקרקעית הים התעורר בזכותם של שני מדענים, צ'רלס וויויל תומסון ווויליאם קרפנטר. תומסון היה פרופסור לטבע באוניברסיטת אדינבורו, שממנה יצא כמה שנים קודם לכן צ'רלס דרווין. התיאוריה המדעית הרווחת באותם ימים הייתה שבעומק הים, למעלה מ 600 מטרים מתחת לפני הים, לא יכולים להתקיים חיים – מאצות ועד דגים. תומסון, שהיה נוכח כאשר תיקנו את כבל הטלגרף התת-ימי הראשון בין אנגליה לארצות הברית, כמה שנים לאחר הנחתו, ראה שהכבל הישן שהועלה מקרקעית הים היה מכוסה בצדפות – הוכחה שכן מתקיימים חיים בעומקים הגדולים מתחת לפני הים.

בין מכריו של תומסון היה וויליאם קרפנטר, באותם ימים סגן נשיא החברה הגיאוגרפית המלכותית, אגודה בעלת השפעה מכרעת בחקר הגיאוגרפי של העולם.  תומסון דירבן את האגודה המלכותית לצאת ולחקור את מעמקי הים, ובמשך שלוש שנים, החל מ-1868, יצאו משלחות למסעות קצרים וחקרו את מעמקי הים מסביב לאיים של סקוטלנד. ב-1870 הצליחו תומסון וקרפנטר לשכנע את האדמירלות הבריטית והאגודה המלכותית, לשלוח את אחת מספינות חיל הים למסע בן שלוש שנים שבמהלכן ייערך מחקר על כל האזורים העמוקים של אגני האוקיינוסים. כך, בדצמבר 1871, הצ'לנג'ר יצאה לדרך.

אחד הגילויים המרתקים של הצ'לנג'ר היה רכס תת-ימי ארוך, למעשה רכס ההרים הארוך ביותר בעולם, שנמשך לאורך מרכזו של האוקיינוס האטלנטי במחצית הדרך בין יבשת אמריקה לאירו-אסיה ואפריקה – וצורתו כקו המתאר של שתי היבשות הללו. בשנות החמישים של המאה העשרים עם ביצוע פרויקט מיפוי קרקעות האוקיינוסים, הסתבר שאורכו של הרכס המרכז אטלנטי, כך הוא נקרא, הוא 40,000 קילומטרים – והוא מורכב לא רק משדרה הררית מרכזית אלא מעמקי שבר פנימיים, כולל עמק השבר הארוך והעמוק בעולם, ומרכסי משנה. צורתו של הרכס הייתה הוכחה מכרעת לתאוריה של אלפרד ווגנר על נדידת היבשות – ובעקבותיה תיאורית הלוחות – אותם לוחות המרכיבים את קרום כדור הארץ. נקודות החיכוך בין הלוחות גורמות לרעידות אדמה לאורכן ולהתפרצויות וולקניות ב"נקודות חמות" הנמצאות במוקדי החיכוך בין שני לוחות. הרכס המרכז אטלנטי הוא היסוד לתיאוריה על היפרדות היבשות של אפריקה ואמריקה לשתי יבשות נפרדות לפני 180 מיליון שנה. הרכס מתרחב בממוצע של 2.5 סנטימטרים בשנה, מה שלא רק מחזק את תיאורית נדידת היבשות אלא גם מסביר את פעילותן הרבה של הנקודות החמות לאורך הרכס.

הנקודות החמות הללו הן אלה שיצרו את קבוצות האיים באוקיינוס האטלנטי – כולל את האיים הקנריים. האיים בנויים ממסלע וולקני שפרץ מתוך הרכס המרכז אטלנטי לפני כ-80 מיליון שנה, והם עדיין אזורי געש פעילים. ההתפרצות הוולקנית היבשתית האחרונה ברכס המרכז אטלנטי אירעה בשנת 1971, וההתפרצות הוולקנית התת-ימית האחרונה אירעה בשנת 2011-2012.

הנקודה החמה שיצרה את האיים הקנריים התפרצה לראשונה לפני כששים מיליון שנה. ההתפרצות הראשונה שהולידה את טנריף יצרה שלושה איים שונים – המסיב של אנאגה, טנו ואדג'ה. במקור המסיבים האלה היו גבוהים בהרבה מאשר הם היום. מרכז ההתפרצות של שלושת הגושים הללו הוא לאורך קו שבר גיאולוגי מרכזי בו אירעו על פני מיליוני שנים אלפי התפרצויות שבנו אט, אט את טנריף כאי אחד. הסלעים באזור אנאגה הם בני כ-7 מיליון שנים. המסלע הגיאולוגי של התקופה הזו מאוד מאופיין. הוא בנוי מסלע בשם טרכיט, שהוא סלע המורכב מחלקיקים של מינרלי פלדספר, הורנבלנדה ומיקה. אל תתנו לשמות הללו להפחיד אותכם, הסלעים מאוד ברורים ומובחנים כאשר רואים אותם בשטח, הפלדספר לבן, הורנבלנדה הוא אפרפר והמיקה הוא שחור נוצץ, אותו חומר שהיה פעם מרכיב חשוב בתוך המגהצים החשמליים.

פעילות וולקנית נוספת לאורך מיליוני השנים מילאה את השטח שבין שלושת רכסי ההרים. המילוי תפח והתרומם עד שהוא צנח – בדיוק כמו עוגה עם שמרים – ויצר עמקים רחבים משני צידי הרכס המקורי.

לאחר היווצרות האי המאוחד המשיכה הפעילות הוולקנית ויצרה את הכיפה הגעשית במרכז האי, הידוע כיום כהר טיידה. לימים הכיפה הגדולה התמוטטה ויצרה סוג של עמק גדול מוקף הרים, קלדרה בלשון הגיאולוגים. בקצה הצפוני של העמק הזה עלה וצמח במשך אלפי שנים ההר המרכזי, הר טיידה. במיליון השנים האחרונות ההתפרצויות הוולקניות של הר טיידה, וזרמי הלבה שיצאו ממנו, כיסו כמעט את כל האי, ואפילו יצרו קטעי יבשה בתוך הים.

מנהרות וולקניות

תופעה מרתקת באי היא היווצרותן של מנהרות וולקניות בחלקו הצפוני, ליד איקוד דה לוס וינוס, בצפון מזרח טנריף. מנהרות וולקניות נוצרות כאשר זרימת הלבה היא איטית ונמשכת בהפסקות. הזרימה האיטית מאפשרת לקרום החיצוני של הלבה להיקרש כאשר זרם הלבה המגיע בהמשך דוחף את הלבה הצמיגה החוצה לאורך פנים המנהרה שנוצרה.

בטנריף המנהרות הוולקניות (שנקראות מערות הרוח), נולדו עקב התפרצותו של הר פיקו וייחו (Pico Viejo), לוע וולקני הסמוך להר טיידה. המערכת מורכבת מיותר מ-17 קילומטרים של מנהרות, כאשר בתוך המנהרות אפשר לראות את שלבי ההתקרשות של זרמי הלבה השונים, צמתים שבהם נפגשו זרמי לבה מכיוונים שונים, ומדרגות שיצרו זרמי הלבה כאשר נקרשו בזמנים שונים.

אפשר לבקר במנהרות, בתיאום מראש. הביקור נמשך כשעתיים, כאשר מאפשרים למבקרים – היוצאים עם מדריך – לסייר בכ-250 מטרים של מנהרות.

הר טיידה

הר הגעש טיידה הוא הר הגעש השלישי בגובהו בעולם. שני הראשונים נמצאים בהוואי. פסגתו של ההר היא בגובה של 3,718 מטרים מעל פני הים ומקרקעית הים שמסביבו גובהו מגיע ל-7,500 מטרים. היווצרותו של ההר החלה לפני כ-170 אלף שנים, לאחר התמוטטות הכיפה הוולקנית הגדולה שיצרה את הקלדרה. ככל שהר טיידה הלך וגדל, בעקבות התפרצויות געשיות, הוא מילא בחומר וולקני את הקלדרה שסביבו. הקלדרה היא בגובה של 2,000 מטרים מעל פני הים, אורכה כ-16 קילומטרים ורוחבה כ-9 קילומטרים. הקיר הדרומי של הקלדרה מתנשא לגובה של 600 מטרים, כאשר בקיר הצפוני נמצאים הר טיידה והר הגעש הסמוך לו – פיקו וייחו (3,134 מטרים מעל פני הים).

הרי געש מסוגו של  הר טיידה גדלים בעקבות התפרצויות געשיות חוזרות ונשנות, כאשר החומר הגעשי מצטבר מסביב להר ואט אט גורם לצמיחתו. עם הזמן, ככל שפסגת ההר הלכה וגבהה נוצרו התפרצויות משנה דרך פתחי לוע בדפנות ההר, שיצרו בעצמן עם הזמן, הרי געש חדשים. אחת הסיבות להיווצרות פתחי משנה שכאלה היא שככל שההר גדל הלבה לא מצליחה למלא את הלוע לכל גובהו ולזרום מעל דופן הלוע. כך נוצרים לחצים על דופן ההר ומתפרצים ממנו פתחי המשנה.

התושבים הילידים של טנריף האמינו שגויטה, מלך הרשע, התגורר בתוך טיידה – הגיהנום. הוא חטף את אל האור והשמש – מאג'ק, וגרר אותו לתוך לוע הר הגעש. הילידים, הגוואנצ'ים, ביקשו מהאל העליון, אחאמן, שירחם עליהם ויחזיר להם את אור השמש. אחאמן נלחם באל הרשע השוכן בתוך ההר, הציל את מאג'ק, והצליח לסתום את הלוע. הילידים האמינו שהפקק הגעשי הלבן שבראש ההר, הוא אותו פקק שבו סתם האל העליון את לוע הר הגעש.

היוונים הכירו היטב את הר הגעש הגבוה על האי שבאמצע הים. הרודוטוס, אבי ההיסטוריונים, מזכיר את הר טיידה בכתביו וקורא לו הר אטלס. "ההר גבוה ובעל צורת גליל. אומרים שההר כל כך גבוה שאי אפשר לראות את שיאו בגלל העננים המקיפים אותו בקיץ ובחורף. תושבי האי קוראים להר עמוד השמים".

בחיבורו "היסטוריה נטורליס" הסופר הרומי פליניוס, שחי במאה הראשונה לספירה, כתב ששלגי ההר, שנצפו על ידי המשלחת ששלח המלך ג'ובה השני לחקור את איי הים, נתנו לו את שמו, "נינגואריה".

בתקופת הרנסנס חוקרים והרפתקנים ראו בהר הגדול באמצע הים פסגה המתנשאת מיבשת אטלנטיס האבודה ששקעה במצולות. בתקופת גילויי היבשות ההר נחשב להר הגבוה בעולם מכיוון שהוא שימש נקודת ניווט מרכזית במסעות לאורך החוף המערבי של אפריקה ולימים לעבר היבשת החדשה שמעבר לאוקיינוס.

ההתפרצות האחרונה של הר טיידה הייתה ב-1909, מלוע במדרון הצפון מערבי של ההר. יש תיעוד של התפרצויות רבות של הלוע הזה מהשנים 1492, 1706 ו-1798. התפרצויות בתוך הקלדרה שבה שוכן ההר ידועות משנת 1798 ולפני כן.

קולומבוס, כאשר עבר ליד האיים הקנריים בשנת 1492, בדרכו לגילוי העולם החדש, דיווח שראה "אש גדולה בעמק האורוטבה". חוקרים סבורים שהאש הגדולה הייתה למעשה התפרצות וולקנית.  ההתפרצות האחרונה מפסגת הר טיידה התרחשה בשנת 850. הלבה שזרמה מהלוע בהתפרצות הזו הייתה לבה שחורה, והיא זו שמכסה כיום את רוב מדרון ההר.

מה צופן העתיד?

התפרצויות עתידיות יכולות להיות בעיקר התפרצויות פירוקלסטיות – כלומר התפרצויות של עמודי אש ואפר בדומה להתפרצויות של הרים כמו הר פלה והווזוב. בשנת 2003 הייתה עלייה בפעילות הססמית בהר ונפער שסע במדרון הצפון-מזרחי. לא אירעה כל התפרצות של חומר אולם בתוך השסע הצטבר חומר שהיה במקור נוזלי-צמיגי. פעילות כזו יכולה לסמל שהמגמה, החומר הצמיגי מתחת לקרום כדור הארץ, נמצאת בעלייה. אין בסימן הזה עדות להתפרצות עתידית.

הר טיידה נחשב למבנה לא יציב. במדרון הצפוני שלו אפשר להבחין בבליטה גדולה, ובפסגת הר הגעש נמצאים "פתחי אש" שמהם יוצאים גזים של דו תחמוצת הגפרית ומימן גפריתי. בהערכה מדעית להתפרצויות עתידיות, משנת 2006, העריכו מדענים שיש סבירות נמוכה מאוד להתפרצות בעתיד הנראה לעין. לעומת זאת, מחקר משנת 2009 העריך שיש סיכוי שההר יתפרץ בצורה אלימה בעתיד, כדוגמת ההתפרצויות הגעשיות של הר אתנה בסיציליה והר ווזוב באיטליה. התפרצות גדולה שכזו יכולה להוות סכנה מהירה ומיידית לאוכלוסיית האי.

הרבה ממה שאנחנו יודעים על היווצרות איים כמו טנריף והרי הגעש שבתוכם החל עם מסע הצ'לנג'ר ב-1870. על שם אותה ספינה קטנה שחקרה את קרקעית האוקיינוסים נקראו מודל הנחיתה על הירח של אפולו 17, כמו גם החללית שהתפוצצה בינואר 1986 וצללה אל תוך האוקיינוס האטלנטי. התאונה בה איבדו את חייהם האסטרונאוטים שעל סיפונה. הצ'לנג'ר לדורותיה הייתה שותפה למסע הגילוי העולמי שבני האנוש לקחו על עצמם מאז ומתמיד, ולנסיון המתמשך להבין ולפענח את העולם והיקום שבו אנחנו חיים.

DSC_0610

הצבעים של הר הגעש

ההתערוכה האחרונה שהציג פדרו פריסיו, בלונדון, הוקדשה לפיקאסו. "האמנות המודרנית קשורה כולה לפיקאסו", הוא אומר. כל אמן חייב להתמודד אתו. "בנקודה מסוימת, הרגשתי שאני חייב להגיד לו, שאולי אתה האריה, המלך היער, אבל יום אחד אתעמת אתך. אולי לא אצליח אבל אנסה. צריך לכבד, אבל גם לא להתבטל. כי אם תתבטל לא תהיה אתה. טנריף היא מקום של אור. הכחול עמוק יותר, הצהוב בהיר יותר והירוק מלא יותר. לאחר תשע עשרה שנה של עבודה בכל העולם לפני שלוש שנים חזר לטנריף, לאיכות החיים, שלדעתו, היא הטובה בעולם

הדבר היחיד שגדול יותר מהצניעות והחביבות של האמן פדרו פריסיו הוא הביטחון העצמי הטווסי שלו. מצד אחד כשהוא מקבל אותנו בסטודיו הצבעוני שלו, פותח למעננו בקבוק יין ופורס גבינות הוא שואל "איך הגעתם אליי? דרך המוסד?" מצד שני, כשמריה אסונסיון, בעלת גלריה, סופרת וסוכנת אמנים המייצגת אותו מצטרפת אלינו לשיחה ומציגה אותו כאמן הטוב ביותר באיים הקנריים, הוא שואל בחיוך גדול "רק באיים?", וכשאנחנו מתעניינים איך אפשר לאפיין את האספנים שרוכשים את יצירותיו הוא עונה בלי לחשוב פעמיים, שוב בפנים מאירות "לכולם יש טעם טוב. וכסף".

פריסיו יליד 1982, מספר כי אסונסיון, שהיא חברה טובה, עוזרת לו בקביעת פגישות וראיונות ושאר טרדות בירוקרטיות מכיוון שהוא "גרוע במיילים ובטלפונים. אני צריך להתמקד רק ביצירה אז היא עוזרת לי מול עיתונאים. אני צריך להתמקד רק באמנות". ההכרזה הזו מגיעה דווקא מהצד הצנוע של פריסיו, שמכיר בזה שיצירה משמעותית היא תוצר של משמעת ועבודת נמלים עמלנית. "אנשים שוכחים שכדי ליצור משהו טוב אתה צריך להתקדם לאט ולעבוד קשה. אנשים שוכחים שכל האמנים הגדולים בהיסטוריה: פיקאסו, קאראווג'ו ועוד ועוד – היו אנשים שכל הזמן עבדו. בזמן שאתה מבלה זמן בעשיית משהו, אתה נעשה טוב בו. צריך כמובן כשרון ומזל ועוד דברים, אבל הדבר הראשון זה עבודה. אם יש לך כשרון ואתה לא מתחזק אותו, הכשרון יאבד. אתה יכול לראות את זה בספורט. כשרון, זה ההון לעשות אתו משהו, אבל אתה חייב להשקיע אותו". ופריסיו משקיע אותו בחריצות. " אני עובד עשר שעות ביום, כל יום", הוא אומר, ואסונסיון מוסיפה שגם יותר. "עכשיו כשיש לי משפחה אני חייב להפסיק בסופי השבוע. יש לי אישה, ובן ובת. עשר שעות ביום לאמנות. סופי שבוע וארוחות בוקר למשפחה. אני מתעורר, מכין את הארוחה לכל המשפחה, לוקח את הילדים לבית ספר ואחר כך אני סגור פה בסטודיו עד תשע. בסופי השבוע אני מאה אחוז משפחה, לא נוגע בטלפון".

הסטודיו בו מבלה פדרו את מרבית שעותיו הוא מקום מלבב. על הקירות תלויות העבודות הצבעוניות שלו ובחדרים הקטנים מסביב מגובבות עבודות בעבודה וחומרי יצירה שונים.

את המסלול הלא פשוט להפוך לאמן מקצועי החל פריסיו עוד בתור ילד, כשהחל לצייר להנאתו. "אבל אם אתה לא מגיע ממשפחה של אמנים המחשבה על להיות אמן כמקצוע מאוד רחוקה ממך. הוריי הם מורים. אם אין לך מודל לעקוב אחריו קשה מאוד לדמיין את זה. אם לא ידעת מעולם שאנשים דרכו על הירח, איך תשאף לשם? איך תדע שזה אפשרי? אני לא הכרתי אף אמן בתור ילד. אהבתי תרבות, לקרוא, סרטים, מוזיקה, אבל למדתי מדעים בתיכון, כי אבי תמיד אמר לי שמאוד קשה להתפרנס מאמנות ושעדיף להיות ארכיטקט או מדען, ולצייר בשעות הפנאי. 'כי אם אתה לא מגיע ממשפחה עשירה, אתה תצטרך למצוא דרך להשיג אוכל. אמנים לא אוכלים', הוא אמר.  אז בתיכון למדתי מדעים, אבל כשהייתי צריך להירשם לאוניברסיטה, שבועיים לפני סיום ההרשמה, אמרתי לאבא שלי שהחלטתי שאני רוצה ללמוד אמנות, לא אכפת לי. והוא הסתכל עליי, 'פדרו, זה לא רעיון טוב'. והנחנו לזה. לא התווכחנו. כמה ימים אחר כך, אני תמיד אזכור את זה, היינו ביחד ברכב. הוא נהג. הביט אליי, וסינן, 'בסדר אתה יכול ללכת ללמוד אמנות' והמשיך לנהוג. שאלתי אותו "מה?" כי לא האמנתי למה ששמעתי, והוא אמר, 'כן, אני לא רואה אותך מצליח לשבת בכיסא כל היום'". פריסיו למד שנתיים בבית הספר לאמנויות היפות של טנריף, שממוקם היום בלה לגונה, אבל אז שכן בסנטה קרוז. משם המשיך לסלמנקה שבספרד, שם המשיך את לימודי התואר הראשון, ואז לברצלונה. במשך שנתיים התגורר בלונדון שם גם הציג תערוכות וממשיך להציג גם כיום כאשר הוא מיוצג על ידי  Halcyon Gallery. התערוכה האחרונה שהציג בגלריה בלונדון, החמישית במספר, הוקדשה לפבלו פיקאסו, במסגרתה ערך פריסיו מחוות לציוריו המפורסמים של האמן הגדול.

"כל אמן שבא אחריו, בין אם הוא ירצה או לא ירצה יש לו קשר לפיקאסו. הוא הדמות האמן הגדולה ביותר במאה העשרים. דברים רבים באמנות קשורים אליו, כי הדרך שהוא התווה זה יותר מאמנות. כמו פלה לכדורגל,  הוא גדול יותר מהשדה בו הוא עובד. אתה יכול לא לאהוב את יצירתו, אבל היא שם, ואתה, כאמן, חייב להתייחס אליו. הוא כמו הר טיידה – אתה יכול להסתכל לכיוון הים, אבל הטיידה עדיין יתנשא מאחורי גבך. בנקודה מסוימת, הרגשתי שאני חייב להגיד לו, שאולי אתה האריה, המלך היער, אבל יום אחד אתעמת איתך. אולי לא אצליח אבל אנסה. צריך לכבד, אבל גם לא להתבטל. כי אם תתבטל לא תהיה אתה. זה חוזר לתקופה שהייתי באוניברסיטה, כשהייתי צעיר. הרבה אנשים כשהם צעירים שוברים את המסורת ואת המסגרת. הם באים עם גישה של 'אני צעיר, אני יודע הכל, אני שובר'. אבל אנחנו זקוקים לשורשים כדי שיהיה עץ. בלי לדעת מאיפה באנו, לא נוכל ללכת לשום מקום. אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו בדרך לאנשהו, אבל האמת היא שלא נלך לשום מקום. אז הפכתי למגן המסורת. אבל להגן על המסורת זה לא לעשות את אותם דברים באותו הדרך. אני לא רוצה לצייר כמו פיקאסו, אני לא רוצה לצייר כמו ולאסקס. אני רוצה לצייר כמו במאה ה=21. אבל אני חייב להבין אותם וללמוד מהם. זה מה שכולם עשו. גם פיקאסו למד מקודמיו. בנוסף תמיד התעניינתי במסורת הציור. כשהייתי בבית הספר לאמנויות יפות עשיתי הכל: מיצגים, וידאו, פיסול. בשלב מסויים, הטרנד החדש היה הטכנולגיה. במשפחה שלי תמיד אומרים עלי שאני אוהב לעשות ההפך, אז בזמן שכולם פנו למיצג וטכנולוגיה, אני חזרתי לציור. אני אוהב לחרוג מהעדר".

האם מלבד לגדולי האמנות, גם לטנריף, המקום בו גדל יש השפעה על האמנות שלו, אנחנו שואלים. "אני חושב שזה די קשה להגדיר מה ההשפעה של הארץ עלייך, אבל בטוח יש השפעה. זה לא האם אני מצייר מעגלים כמו הגוונצ'וס [השבטים הילידיים שחיו בטנריף לפני הכיבוש הספרדי]. אני חושב שזה יותר קשור לאור. האור באיים הקנרים הוא אחר. גרתי בברצלונה, בסלמנקה, באיביזה, בלונדון והאור פה הוא כל כך עוצמתי שדברים מתפוצצים בעיניים שלך. הכל נוצץ והצבעים עזים. והתושבים הקנרים הם מאוד חיוביים ואני אדם חיובי. אבא שלי תמיד אומר שאני תמיד רואה את חצי הכוס המלאה. היתה לו בדיחה, הוא אמר 'אתה אחד שקם בבוקר והולך לעץ חג המולד ומוצא מתחתיו גוש חרא, ואומר בשמחה 'יאי איפה הסוס שקנו לי?' כי אני באמת אדם מאוד חיובי, ואני חושב שזה מגיע מהחיים בקנרים. חיוביות וצבע, כח הצבע, פה הירוק הוא יותר ירוק, הצהוב יותר צהוב. האור יותר חזק. אני חושב שזה יכול להגדיר את האמנות הקנרית. בנוסף, הקנרים הם תערובת של אנשים. בחמש מאות שנים היו לנו כאן אנשים מספרד, אנגליה, צרפת, אפריקה הולנד, סקנדנביה, דרום אמריקה, ונצואלה וקובה. אגב, אחד הסיגרים הטובים בעולם מיוצר פה בקנרים. קובנים הגיעו לפה  לפני כמאתיים שנה ועכשיו כאן באיים הקנרים יש אנשים שמכינים את אחד מסוגי הסיגר הטובים בעולם". הוא קם מיד וחוזר עם קופסת סיגרים ומציע לנו אחד בנדיבות.

אסונסיון מחזקת את דבריו. "סימני ההיכר של העבודה של פדרו הם באמת הצבע והאור. אך הוא לא רק צייר מקומי, הוא אמן בין לאומי שנולד בטנריף. אתה יודע כמה אמנים באיים חולמים על ה Halcyon Gallery בלונדון. הלב שלו זורם דרך הציור. פדרו לא יצא ככה במקרה, לטנריף יש אאורה. משהו מטפיזי, לטנריף יש אנרגיה מסוג אחד, ולכל אי בקנרים אנרגיה אחרת. טנריף היא לא מקום טיפוסי, ופדרו גם כן. פדרו אינו אמן טיפוסי אני חושבת שטנריף והקנרים הם המקום הטוב בעולם לפתח רגישות אסתטית, ובכלל, לא בגלל שהם איים. גם אנגליה היא אי. אני לא יודעת בדיוק למה, אבל אני חושבת על כך כל יום".

"אני אמנם חי באי אבל מחובר ליבשת, אני מצייר פה, אבל אני עובד בחוץ", מצטרף פדרו. "אני חושב שבאופן כללי ככה זה צריך להיות. לא נכון לחיות באופן מסוגר. עכשיו זה קל. עם האינטרנט והטיסות הזולות אנחנו מחוברים יותר. אז הרבה אמנים קנרים מחוברים לעולם. יש פה סצנה אמנותית והרבה אמנים טובים. אני חושב שהקנרים, וספרד בכלל, טובים מאוד ליצירתיות. אני חושב שזה קשור לדרום, משהו בנוגע לחיות ולוויטליות. אני בטוח שזה כך גם בישראל. זה טוב למוזיקה, זה טוב לאמנות, אני לא יכול לדבר על הסצנה והגלריות פה לעומק, כי אני עבדתי מחוץ לאי. אני עזבתי את טנריף לתשע עשרה שנים וחזרתי לפני שלוש שנים, איכות החיים פה היא כנראה הטובה בעולם".

"למרות שאתם חיים למרגלות הר געש?" אנחנו מתגרים. "בגלל זה אנחנו אוהבים לחיות", משיב פדרו בחיוך "כי מחר אולי נמות. אנחנו  Aplatandos שזו מילה מאוד קנרית, אנחנו סוג של עצלנים. לא, עצלנים זה לא מדוייק. אני אדגים: כשעברתי ללונדון, הייתי צריך להוציא מספר בביטוח לאומי שם, והייתי צריך ללכת למשרד בצד השני של לונדון. הגעתי לפגישה באיחור של 5 דקות והגעתי לפקיד ואמרתי 'שלום, יש לי פגישה'. והוא אמר 'התכוונת שהיתה לך פגישה' אמרתי 'זה רק 5 דקות'.  הוא אמר 'תקבע פגישה חדשה'. כאן בקנרים אתה יכול להגיע לפגישה בשעתיים איחור, ויגידו לך 'אל דאגה בני, שב, נפתור את זה עוד מעט', וזה נפתר. זה עניין של יחסים. נניח, אתה עוצר בבר ושותה קפה ואז אתה מגלה ששכחת את הארנק. בקפה השכונתי שלך בתל אביב או בירושלים יגידו לך 'לא נורא'. אבל פה, גם במקום שלא מכירים אותך ושלא היית בו מעולם אומרים לך 'לא נורא בני, אתה תחזיר לי ביום אחר, זה רק קפה, אתה תזכור להביא לי בבוקר'".

אסונסיון מצטרפת לדבריו: "טנריף הוא מקום בלי זמן. יש לנו ראש, אנחנו נבונים, אינטלקטואלים, אבל לא אוהבים זמן, אנחנו לא עבדים".

למרות שאנשי טנריף הם אנשים בלי זמן, אנחנו בכל זאת שואלים את פדרו על התכניות שלו לעתיד. "אם אוכל להמשיך לעשות את מה שאני עושה עכשיו, אני ארגיש האדם בר המזל ביותר בעולם. יש לי משפחה, הם בריאים, אני עושה מה שאני אוהב ויש לנו כל מה שאנחנו צריכים. אני מרגיש כל בוקר שזכיתי בלוטו. אם אתה יכול לממש את התשוקה שלך כל יום וכשאתה חוזר הביתה אתה רואה שהילדים בריאים, יש אוכל על השולחן, יש בית, מה עוד יש לבקש? אני כמובן אשמח שהציורים שלי יתלו יום אחד במוזיאון הפראדו במדריד, זה יהיה מדהים, אבל לא בגלל הגאווה והכבוד אלא כי זה אומר שהאמנות שלי היתה משמעותית לחברה. אני אשמח שהציורים שלי יעניקו לחברה ולא רק היום, אלא גם עוד מאה, עוד מאתיים שנה. לדעת שתרמתי משהו לאנושות, לציוויליזציה. כי אני חושב שתרבות היא מה שהופכת אותנו לאנושיים. זה מה שמייחד אותנו מהחיות.  אבל זה משהו שלא נכון לחשוב עליו ביום יום, לא נכון לצייר במחשבה על כך, 'אני חייב למכור ציור, אני חייב להיות במוזיאון', אתה חייב להיות מרוכז רק בלייצר את ההכי טוב שלך, והשאר כבר יגיע. זו פילוסופית העבודה שלי. לא לדאוג בנוגע לפרסים. אני מצייר את הציור הכי טוב שאני יכול, ואני חושב שהשאר כבר יגיע". אנחנו מאחלים לפדרו שהשאר אכן יגיע. נפרדים בחום ממנו וממריה אסונסיון ויוצאים מהסטודיו המקסים, שממוקם בפאתי לה אורוטבה, אל התמונה הנפרסת בחוץ של השמש הצהובה, הים הכחול באופק ומטעי הבננה בירוק עז שמשתרעים במורד, ומבינים בדיוק על מה פדרו ומריה דיברו כשהתייחסו לצבעים המיוחדים של האי.

 

(A_Mikhail / Shutterstock.com)

מופע הקטלנים

ארבעים מיליון איש מבקרים כל שנה בפארק לורו שבטנריף – פארק התוכים שכבר מזמן הפך לאחד מגני החיות הגדולים בעולם. אחד האטרקציות הגדולות בפארק הוא מופע האורקות – הלוויתנים הקטלנים – שרבים בעולם מבקרים את ניצול בעלי החיים לצורכי בידור וגני חיות בכלל. חוויר אלמוניה, מנהל קרן שימור הטבע של הפארק, משיב לביקורת.

ראיון עם ד"ר חוויר אלמוניה, מנהל קרן לורו פארק

וולפגנג קייסלינג נולד ב-1937, בגרמניה. בן למשפחת סוחרים אמידה מקולון הוא נשלח ללימוד בבית הספר היוקרתי סאלם שבגרמניה, למד מנהל עסקים, והשתלם בעסקים בארצות הברית ובקנדה. כאשר חזר לגרמניה החל לנהל את חברת הצ'רטרים המשפחתית שטסה בעיקר  מפרנקופורט לטנריף. בתחילת שנות השבעים קייסלינג הבין שהתיירת לטנריף עומדת לצמוח והחליט להשקיע באי.

"לא היה לי הרבה כסף, כך שלא יכולתי להתחיל עם בניית מלון גדול או משהו כזה", אמר בראיון בשנת 2017. "תמיד אהבתי חיות, והתחלתי לחשוב על פארק ספארי באי. אבל גם זה היה יקר מדי". אביו הזכיר לו ביקור שערכו בפארק ציפורים במיאמי. תוכים, אמר לו האב, יכולים לחיות עד מאה שנה והם אוכלים מעט מאוד.

כך בא לעולם לורו פארק – פארק התוכים, בפוארטו דה סנטה קרוז. "התחלנו מאוד בקטן", נזכר קייסלינג. "אני ואשתי עשינו הכול. מרכישת התוכים ועד נטיעת העצים. פתחנו את הפארק ב-1972 עם 200 תוכים וצוות של 30 איש. הבנקים לא הבינו את הרעיון, סירבו לתת אשראי, וכך בקושי שרדנו שלוש או ארבע שנים. עד שהרעיון תפס, והפארק החל להרוויח".

כיום הפארק משתרע על 400 דונם, וכולל אוסף נרחב של בעלי חיים, חלק מהם בסכנת הכחדה. 40 מיליון איש מבקרים בפארק מדי שנה ו-200 התוכים הראשונים מגיעים כיום ל-4,000 המייצגים 350 מינים של תוכים – אוסף התוכים הגדולים בעולם. בנוסף כולל הפארק בעלי חיים ימיים רבים – כולל דולפינים ופנגווינים, קופים, גורילות, נמרים, תנינים, כרישים ועוד.

בחורף 2006 הפארק קיבל ארבעה אורקות – לוויתנים קטלנים – ממופע הקטלנים הגדול סייוורלד במאימי, ארצות הברית, כדי לפתח מופע אורקות משל עצמו. מאז נולדו מספר אורקות בפארק ושנים מתו. ב-2011 הובא ללורו פארק אורקה נוסף, בשם מורגן. הכריש הובא משבי בהולנד, שם בילה שנה וחצי במיכל קטן בתנאים קשים. ארגוני איכות סביבה בעולם החלו בקמפיין של "שחרור מורגן" – אל מול טענות המומחים שלמורגן אין את הכישורים להתקיים בטבע. בשנת 2012 הסתבר שלמורגן יש בבעיות שמיעה חמורות, מה שאומר שהיא אינה יכולה להתקיים בים הפתוח.

בפארק הוטחו ביקורות רבות על מופעי בעלי החיים הימיים: אריות ים, דולפינים ובעיקר מופע האורקות. בפארק לעומת זאת טוענים שהמופעים מקרבים את הצופים אל נפלאות הטבע ועוזרים בפיתוח הצורך בשמירת הטבע.

ב-1994 יסד קייסלינג את קרן לורו פארק – קרן בינלאומית לשמירת טבע התומכת בעשרות פרויקטים מסביב לעולם. הקרן פעילה במיוחד בשימור מיני של תוכים ובניסיון להחזיר לטבע מינים שהוכחדו מסביבתם הטבעית. מאז ייסודה הקרן השקיעה מעל 10 מיליון דולר בפרויקטים בינלאומיים.

לאחר צפייה במופע של ששת האורקות ניגשנו לראיין את ד"ר חוויר אלמוניה, מנהל קרן לורו פארק.

לוויתנים קטלנים

אלמוניה נולד בחבל אראגון שבספרד, בכפר קטן מדרום להרי הפירנאים. שם בהרים, הים היה רק שמועה רחוקה. "לא היה לי קשר עם הים. לא ראיתי אותו ולא הצלחתי להבין איך הוא אמור להיראות. דווקא בגלל זה, הייתי מרותק. בפעם הראשונה שהגעתי לים, כילד, לא האמנתי. זה היה עצום, כמות כזו גדולה של מים, מולי. זה היה נראה לי כמו קסם". הפליאה הראשונה הזאת ניתבה את עתידו המקצועי והאישי של אלמוניה שהפך מעכבר יבשה לשוכן איים. כבר שלושים שנים הוא חי בטנריף. "בשבילי זה מדהים. האהבה שלי לים לא פחתה עם השנים, ובגלל שהאי הוא סוב-טרופי, אני יכול ליהנות מהים ומהטבע כל השנה – גם להפליג וגם לשחות, גם בחורף. זה סוג של גן עדן, בעיני".

הוא הגיע לגראן קנריה ושקע שם בלימודים ימיים. מאז, הוא הוא חוקר את הים מקטן ועד גדול. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בפלנקטון, ואילו כיום בתפקידו כמנהל קרן לורו פארק, הוא אחראי לנושא היונקים הימיים ובכללם האורקות – הלוויתנים הקטלנים – המבדרים את באי הפארק.

האינטליגנציה הגדולה של החיות היפיפיות בשחור לבן הופכת אותם לבדרנים מצטיינים. עד לא מזמן לרבות מבירות העולם היה דולפנריום משלהן, בהם הפליאו היונקים הימיים לבצע פעלולים מסוגים שונים. עם זאת בשנים האחרונות דעת הקהל החלה נוטה נגד סוג בידור זה, במקביל לביקורות שנשמעות נגד גני חיות באופן כללי.

אחד הגורמים שיצרו רתיעה ממופעי הלוויתנים והדולפינים הפופולריים הוא הסרט התיעודי "בלאקפיש", שבויים על ידי גבריאלה קאופרת'ווייט. במרכז הסרט עומד קטלן בשם טיליקום, שהשתתף במופעי לוויתנים בפארק המים המפורסם סי וורלד באורלנדו.  טיליקום היה מעורב במותם של שלושה בני אדם, והסרט מנסה להתחקות אחרי הגורמים שהפכו את החיה, שמתוארת פעמים גדולות כעדינה, לתוקפנית. הסרט מעלה ביקורת בנוגע לציד הלוויתנים ולאחזקה שלהם בגני החיות. בנוסף פעילים למען בעלי חיים מצביעים על כך שקטלנים בשבי סובלים מתופעות כמו התמוטטות הסנפיר הגבי, וכי תוחלת החיים של הקטלנים בשבי נמוכה בהרבה מאשר של אחיהם החיים בטבע .

למרות שגם בתחומי לורו פארק התרחשה תאונה קטלנית, אלמוניה דוחה את הטענות בדבר אופי אגרסיבי שהחיות מפתחות. "לפני 10 שנים, היו הרבה מופעי אורקות בארצות הברית, בצרפת וגם כאן. באותה תקופה היו מופעים עם המאמנים בתוך המים והיה קשר קרוב מאוד בין החיות למאמנים. במשך שלושים-ארבעים שנה לא היו תאונות וכולם החשיבו את זה כפעילות בטוחה. אבל אז ב-2010 אחד המאמנים שלנו נהרג פה. היתה לנו תאונה  נוראית. הוא נמחץ לקיר הבריכה על ידי אחד מהלוויתנים. בגלל שהם חיות כל כך גדולות – הגדולים מביניהם אצלנו שוקלים 4 טונות – והם יכולים להגיע גם ל-6 -7 טון, כל תאונה יכולה להיות קטלנית. מאז החלטנו לא להכניס את המאמנים למים. החיות אינן אגרסיביות או שונאות אדם, ההבדלים בגודל פשוט יכולים להפוך לקטלניים. פילים לדוגמה הם לא אגרסיבים, אבל אם אדם יימחץ בטעות בן פיל לבין קיר, לא יהיו לו סיכוי. האורקות אינם נגד בני אדם. יש אנשים ששוחים עם אורקות בנורווגיה ובניו זילנד. אני באופן אישי לא הייתי עושה זאת, כי זה לקיחת סיכון סטטיסטי. ב-3 מליון פעמים עלולה לקרות תאונה. כך גם בלוויתנים תחת השגחת אדם. עם כל כך הרבה אינטראקציות, תאונות קורות".

תהליך האימון, על פי אלמוניה הוא תהליך חיובי.  "בכל פעם שאתה מקבל התנהגות רצויה מהחיה, אתה מחזק אותה באוכל או בגירוד או בצעצוע, או בהענקת זמן עם בן הזוג, או הקבוצה, או שאתה מאפשר לחיה לעשות פעילות אהובה. יש לוויתנים שאוהבים לקפוץ, אז בתור פרס אתה מבקש מהם לקפוץ. ההוראות הן בדרך כלל בסימני ידיים. הלוויתנים מביטים על המאמנים, המאמן נותן את הסימן ואז החיה הולכת לבצע את המשימה. השריקה מסמלת "עשית טוב. בוא לקבל פרס". 

בסכנת הכחדה

הקולות המתנגדים למופעים מסוג זה הולכים וגוברים, אבל לחופי טנריף הם כנראה לא ממש הגיעו, שכן מופע האורקות הוא אחת האטרקציות הפופלריות בלורו פארק ומבחינת אלמוניה בכך הוא ממש את יעדו האמיתי של הפארק בהעלת מודעות למצבם של היונקים הימיים ובעלי החיים בכלל בטבע

"אנחנו מחשיבים את עצמנו כשגרירים. במקרה של הלוויתנים הקטלנים, המופע עוזר בהסברה בנוגע לסכנות שהסביבה הימית נמצאת מולן. היא נתונה להשפעה רבה מרעשים, לזיהום רעלני, לזיהום פלסטיק, הפרעות תנועה, ספינות שמפריעות, דיג, הסתבכות של היונקים ברשתות. אז זו דרך אחת שמאפשרת לנו ללכוד את תשומת לבו של הקהל. אתה לא יכול לא להפוך מגויס למען הסביבה הימית כשאתה פוגש את בעלי החיים היפים האלה וממש נקשר אליהם. אנחנו משתמשים בזה כדי לעניין בני אדם בנוגע לחיות וליצירת מודעות למה שקורה בימים. אנשים בדרך כלל לא מעוניינים לשמוע  חדשות רעות. אז אנחנו משתדלים לפתות אותם לנושא באמצעות החיות. זו "הרגל החינוכית", כך נקרא לה. אבל יש לנו עוד שתי רגליים עליהן אנחנו נסמכים. יש לנו גם את הרגל של השימור ואת את רגל המחקר המדעי. שהן גם מאוד חשובות. בתחום המחקר, אנחנו מעמידים את החיות באוסף גן החיות זמינות לכל חוקר ומחקר אוניברסיטאי שמתעניינים במינים הללו, וגם לפרוייקטים שעוזרים לשמר את אוכלוסיית הקטלנים בטבע. אנחנו מעניקים עדיפות ומקדמים מחקרים שקשורים לשימור של לוייתנים קטלנים בטבע. שיתפנו פעולה עם יותר מ-70 אוניברסיטאות ומרכזי מחקר מסביב לעולם. בנוסף, כאמור, יש לנו קרן שימור שמשקיעה בממוצע מיליון דולר בשימור בעלי חיים בכל שנה. בשנה הקרובה נוציא מיליון ו-700 אלף, זה הודות להצלחה המסחרית של לורו פארק – הצלחה שנובעת גם ממופעי האורקות. קרן השימור נתמכת ב-90 אחוז מרווחי הפארק. אנחנו מקבלים מהפארק בכל שנה בסביבות 2.5 מליון דולר. זה עשרה אחוזים ממכירות הכרטיסים שהולכים ישר לתמיכה בבעלי החיים בטבע".

האורקות עצמן אינן חיה בסכנת הכחדה, כך שהחזקתם במיכלים קטנים ביחס לים הפתוח לא באמת מציל אותם. אלמוניה מצביע על תפקיד נוסף של גני החיות, שיכולים לשמש כעיר מקלט לחיות שהסביבה הטבעית שלהם הפכה מסוכנת עבורם.

"ואקיטה (פרה קטנה בספרדית) או דולפין המפרץ, הוא מין נדיר של דולפין שחי במימי מפרץ קליפורניה. כיום נותרו מהם 16 פריטים, כך שהם למעשה אינם. כבר אי אפשר לעזור להם. הם נמצאים באזור דיג הומה, שומן החיה מאוד פופולרי בשוק הסיני ויש לו מחיר גבוה. הייתה ביקורת רבה על הניסיון ללכוד כמה מאותן ואקיטות ולהרבות אותם בשבי בכדי שתהיה רשת ביטחון למין הזה. היו דיונים שנמשכו עוד ועוד – עשרות שנים.

בשנה שעברה הממשלה המקסיקנית החליטה לתפוס כמה מהן לפרויקט רבייה. צוות בין לאומי הגיע למפרץ קליפורניה כדי ללכוד אותן. למרבה הצער ברגע שהעבירו אותן לשבי הן מתו. זו תופעה ידועה. בעלי החיים כל כך בלחץ כשהם נלכדים, שהם חוטפים התקף לב. הפרויקט הופסק.

כיוון שיש כל כך מעט דולפיני מפרץ, הוחלט לא לקחת סיכון ונראה שתוך עשור המין הזה יאבד. אבל אם הנסיון הזה היה מצליח, לחיות הללו היה יכול להיות סיכוי. גני החיות כיום הם תחת ביקורת עזה על גידול והצגה של דולפינים ולוויתנים בשבי. פוליטית, זו החלטה מאוד קשה לקחת בגלל כל הביקורת. אבל זו הדרך היחידה. אנחנו נוכל להרוויח זמן בגידולם בגני חיות. אם יש לך קבוצה קטנה של בעלי חיים בשבי, יש לך הזדמנות לנסות ולפתור את הבעיות בבתי הגידול הטבעיים, אחרת יש לך דדליין שיסתיים ברגע שהחיה תכחד בטבע.

ברגע שחלק מהפרטים נמצאים בשבי אנחנו קונים זמן ואפשר לנסות לשקם את הסביבה הטבעית, כי הפתרונות חייבים להיות מיושמים בטבע. אמנם, כרגע אין הצלחה בהחזרה של יונקים ימיים, אבל אנחנו יודעים שאם נפטר מהרשתות ונצמצם את הדיג במפרץ קליפורניה, הוואקיטות יוכלו אולי לשגשג. זה לא יעזור להחזיר חיות לטבע, אם לא תיקנת את הבעיה. זו הסיבה שהחזרה לטבע כל כך נדירה וקשה. צריך לפתור בעיות סביבתיות כלליות. אבל, לא נוכל להחזיר חיות לטבע לאחר התיקון אם לא נשמר את אותם בעלי חיים שבסכנה בגני חיות".

כאמור, ללווייתנים הקטלנים בטבע אין עדיין סיבה לדאוג. "הם לא חיה בסכנת הכחדה. יש כמה ריכוזי אוכלוסיה שבסכנה, לדוגמה בזרם גיברלטר, ואוכלוסייה בסיכון באי ונקובר בגלל שהלהקה שם התמחתה בטרף שהולך ומתמעט – הטונה האדומה. בעבר זה נראה כאילו זה הולך לכיוון לא טוב, אבל עכשיו יש שיפור מסויים. באופן כללי יש כ-50 אלף פרטים של אורקות מסביב לעולם. האורקות יודעים להסתגל למגוון טרפים. חלק ניזונים מלוויתן כחול, אחרים מהרינג, מטונה אדומה, מכלבי ים וצבים. גם מעמלץ לבן. הם אוכלים הכול". העובדה הזאת מטילה צל על אחזקתם של היונקים האצילים והמרשימים בבריכות סגורות בפארק. תוך כדי השיחה, שעוסקת באופן טבעי בסכנות שאורבות לבעלי החיים, אנחנו לא יכולים שלא להרהר בכך שגם האדם לא חסין מפני הכחדה, ומתעניינים איך זה לחיות בצל הר געש.  אלמוניה מחייך. "הפעם האחרונה שההר התפרץ הייתה לפני כ-105 שנים. אמנם מבחינה גיאולגית זה בעצם אתמול וטכנית הוא נחשב פעיל, אבל זה לא מפחיד. היה לי פרופסור לגיאולוגיה באוניברסיטה שהסביר לנו על סוגי הרי הגעש שמקיפים אותנו. גם עם הטיידה יתפרץ, הלבה תזחל מאוד לאט. גם גברת זקנה עם הליכון תוכל להימלט. כך הוא הבטיח.