ארץ וטבע 209
יצא לאור במרץ
שיר מולדת
ב־18 לדצמבר, עלו לטריבונות של אמפי קיסריה אלף נגנים וזמרים בנגינה המונית עם שירו של אהוד מנור, "הביתה" — בזעקה לשחרור החטופים אל מול העולם. הייתה זו ההפקה העוצמתית והגדולה ביותר שנראתה אי פעם בישראל והיא זכתה תוך שעות למיליוני צפיות ברחבי העולם, פרי יוזמתה וחזונה של מפיקה אחת, טליה ירום, אשר החליטה לעשות את מה שהיא יודעת הכי טוב. להפיק
השעון
שעון החול הגדול שהוצב בכיכר החטופים בתל אביב ובניו יורק הוא הסמל המוחשי ביותר שזמנם של החטופים הולך ואוזל. עשו אותו מתנדבים. אנשים צעירים, מלאי יוזמה, בתחילת דרכם המקצועית, או שועלים ותיקים בשיא הקריירה, מנוסים ובעלי יכולת. יוזמה אזרחית. פרטית, ייצוגית. הזמן האוזל הוא לא רק קריאה לשחרור החטופים. אלא קריאת השכמה לכולנו שהשעה לתיקון היא עכשיו, כל עוד לא אבדה תקוותנו
עדשה שבורה
עיתונאי מלחמות נתפסים כאמיצים ובעלי עמידות נפשית לאירועים המסוכנים שאותם הם מסקרים. אך, מזה עשרים שנה, מתפרסמות עדויות שגם צוותי תקשורת הסוקרים אסונות וקרבות סובלים מהלם קרב והפרעות טראומתיות ארוכות טווח. תופעת הלם הקרב אצל חיילים זכתה בשנים האחרונות להכרה ואף לטיפול. אבל, עבור צוותי התקשורת הישראליים שמאז השבעה באוקטובר מדווחים באינטנסיביות על מלחמה קיומית על ביתם, אין עזרה נפשית ראשונית ממוסדת. קרן החירום של ארגון שומרים ניסתה לתת מענה ראשוני לעיתונאי החזית
אל ראש ההר
מאז היווסדו, ב־1943, היה קיבוץ מנרה מקום קשה למגורים. 900 מטרים מעל פני הים, בין מצוק רמים לגבול, החיים במקום לא האירו לתושבים. אולם, לפני עשר שנים חל שינוי. חברים חדשים הצטרפו, גני הילדים ובתי הספר נפתחו מחדש, והמקום ראה תקווה בהמשך הצמיחה. עד לאירועי השבעה באוקטובר, כאשר הקיבוץ הקטן פונה מתושביו
זיכרון החן
משפחת בעלה של האמנית טגיסט יוסף רון מתגוררת בבארי. בביקורים משפחתיים רשמה טגיסט תיאורים של ההווי השלו והיפה של הקיבוץ. לאחר שבעה באוקטובר החליטה טגיסט להנכיח את החזרה לקיבוץ בסדרה של ציורים
