מראכש והאטלס (2022)

מראכש תמיד הצטיירה בעיניי כעיר אקזוטית ומרתקת, אך אין דבר מסוכן יותר עבור מי שמנסה להכיר עיר לעומק מאשר דימויים פופוליסטיים שמסמאים את העין. לא הייתי בטוחה שאוכל להכיר את העיר הזו מעבר לתדמית התיירותית שמאחוריה היא מסתתרת. אני לא דוברת מרוקאית או צרפתית ולכן לא יכולתי לקרוא הרבה מהספרים שנכתבו על העיר על ידי בני המקום או לדבר עימם. המטען התרבותי שלי הוא אנגלו-אירופאי, רקע שלא רק שאינו תורם להכיר את מרוקו האמיתית אלא אולי אף מקשה על הבנתה, שכן הוא דומה יותר לרקע של כובשי מרוקו מאשר לתושביה. עמדתי בפני מבוי סתום. אבל אז פניתי לחבריי הישראלים יוצאי מרוקו. מעולם לא נתקלתי בחיבור כה מרשים בין קהילה ישראלית למקום ממנו באה. אחרי שנים שבהם תרבותם נדחקה הצידה נראה שאנו סוף סוף בעיצומו של רנסנס תרבותי מרוקאי. פרופסורים, אנשי רוח ומרואיינים שונים הסכימו בנדיבותם לספר לי על חייהם וחיי משפחותיהם במראכש, על המסורות, על הלך הרוח. מראכש היא עיר של חומות, אבל החומות המרוקאיות אינן דומות לחומות המערביות הגלויות לעין. מראכש בנויה מחומות שזזות ומשתנות, מחסומים שמרחיקים את מי שאינו יודע איך להתנהל בה. בכדי להגיע לאזורים המעניינים באמת של העיר חייב אדם ללכת בה, לבקש רשות ולזכות במעבר פנימה, אל תוך המרחב הפנימי המוסתר.