ארץ וטבע – 153

ארץ וטבע נוסד ב-1985 על ידי קבוצה של מורי דרך שרצו להקים כתב עת עצמאי ומקצועי בתחומי הכרת הארץ וידיעתה. מאז זרמו הרבה מים בירדן. בתוך ארץ וטבע התלכדו טבע וארץ, ארץ היעל, ואפילו פשוש האגדי. 35 שנים עברו מאז וארץ וטבע נותר נאמן לדרכו המקורית. נוספה לו מהדורה אנגלית, ספרים בנושאי ידיעת הארץ, כתב עת יוקרתי על ערים בחו”ל ומהדורות דיגיטליות.

אבל, בבסיס ארץ וטבע נשאר נאמן לחזונו ודרכו. בית מקור עצמאי בידיעת הארץ. מגזין בו תוכלו למצוא כתבות מרתקות על היסטוריה, גאוגרפיה, ארכאולוגיה וממצאים חדשים בארץ ישראל, טבע, מסלולי טיול ועוד.

אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו וליהנות מכתב עת איכותי ומרתק. 

גאים להציג בפניכם את גיליון ארץ וטבע 153. קריאה מהנה!

למנוי שנתי לארץ וטבע לחץ כאן>>

גיליון ארץ וטבע 153 – אמנות בדרך למכולת

אהבת הגר – אותו זר או אחר שחי בינינו, הוא אחד הצווים המרכזיים ביהדות. "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י, י"ט), מצווה משה את העם, ומאזכר אירוע שאנו אמורים לחזור ולשנן שנה אחר שנה. כאשר אנו יושבים לספר ביציאת מצרים. מצוות אהבת הגר אינה סתמית או אגבית. אין מדובר ב"כיבוד הגר" או "שמירה על זכויותיו" אלא בציווי "לאהוב" אותו. רק עוד שני צווים כאלה קיימים במקרא, האחד נאמר בכל בוקר, בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך" והשני הוא המצווה "ואהבת לרעך כמוך".
שלוש המצוות הללו הן מצוות המחייבות מעשה: לאהוב. שתים מהן מצוות אישיות – שאותן כל אדם מצווה לעשות לעצמו, לאהוב את אלוהיו ולאהוב את רעיו. מצוות אהבת הגר היא מורכבת יותר – היא קהילתית – "ואהבתם" נאמר במקרא, "כי גרים הייתם", כולכם, ללא יוצא מן הכלל (ואתם זוכרים מי הוא זה שהוציא עצמו מן הכלל). כמו שיציאת מצרים הייתה גאולה קהילתית, עם שלם יצא מעבדות לחרות, כך המצווה לאהוב את הגר היא מצווה קהילתית: "ואהבתם".
סבל הגר טבוע בנימי נפשו של היהודי, עוד מימי הירידה למצרים בימי אברהם ושוב בימי יעקב, דרך הנדידה בין עמי העולם במשך אלפיים השנים המיתולוגיות של ההיסטוריה היהודית ועד לתקומתה של מדינת ישראל. עד ליציאה מעבדות לחרות ישבנו על מזוודות. פעם אחר פעם ארזנו, פעם אחר פעם לא הספקנו לארוז. בגירוש ספרד, בסופות בנגב, בשואה. תלאות הגר טבועות בגנים שלנו כיהודים.
כמה פיתולים נדרשו למחברי ההגדה כדי להסביר מדוע עזב יעקב את הארץ וירד למצרים. הוא לא ירד למצרים כדי להשתקע, אנחנו קוראים שנה אחר שנה, אלא כדי "לגור שם" – וכל זה למה? "כי כבד הרעב בארץ גושן". 'מהגרי עבודה' היינו קוראים בימינו לאבותינו – לאברהם וליעקב.
בליל הסדר השנה שוב נרים את המרור ונציג אותו למסובים סביב השולחן, זכר למרורים שהאכילונו המצרים במצרים. אולי השנה, ליד השולחן העמוס בכל טוב, נהרהר לרגע קט במה שאנו עושים לגרים החיים בקרבנו. מניקוב צמיגים במכוניותיהם של אנשי גוש חלב – אזרחים ישראליים גאים – ועד ליחס שלנו לאותם אפריקאים שהחליטו לחצות את המדבר כדי לשבור כאן שבר. כמה עלובים נפתולי התירוצים שמרעיפים עלינו כדי להסביר את שנאת הזרים הזאת. מן התורה נצטוונו לאהוב, כולנו, את הזר, את האחר, את השונה. לזכור את הימים שבהם גם אנו היינו גרים בארץ מצרים.

קריאה נעימה
ידין רומן