ארץ וטבע – 154

ארץ וטבע נוסד ב-1985 על ידי קבוצה של מורי דרך שרצו להקים כתב עת עצמאי ומקצועי בתחומי הכרת הארץ וידיעתה. מאז זרמו הרבה מים בירדן. בתוך ארץ וטבע התלכדו טבע וארץ, ארץ היעל, ואפילו פשוש האגדי. 35 שנים עברו מאז וארץ וטבע נותר נאמן לדרכו המקורית. נוספה לו מהדורה אנגלית, ספרים בנושאי ידיעת הארץ, כתב עת יוקרתי על ערים בחו”ל ומהדורות דיגיטליות.

אבל, בבסיס ארץ וטבע נשאר נאמן לחזונו ודרכו. בית מקור עצמאי בידיעת הארץ. מגזין בו תוכלו למצוא כתבות מרתקות על היסטוריה, גאוגרפיה, ארכאולוגיה וממצאים חדשים בארץ ישראל, טבע, מסלולי טיול ועוד.

אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו וליהנות מכתב עת איכותי ומרתק. 

גאים להציג בפניכם את גיליון ארץ וטבע 154. קריאה מהנה!

למנוי שנתי לארץ וטבע לחץ כאן>>

גיליון ארץ וטבע 154 – מים לשלמה המלך

מבלי שנתכוונו יצא תחת ידינו גליון חגיגי לשבועות. נכון, את השער אינה מעטרת פרה באחו שופע פרחים, עמודי הפתיחה לא יכילו המלצות לסיורים ברפת ובמשק ובעמודים האחוריים אין מתכונים מושחתים לעוגת גבינה, אולם בכל זאת מייצג הגליון נאמנה את רוח החג.
שבועות, חג הקציר, הוא אחד מחגיה החקלאיים של היהדות. יש הטוענים כי מעמדו "הוקפץ" לכדי רגל על מנת להקל על עבודת איסוף המס מהחקלאים שהגיעו לזבוח בירושלים, עמוסים בביכורי קציר. בגולה איבד החג ממשמעותו החקלאית עם הירידה בשיעור החקלאים היהודים, והפך לחג מתן תורה בלבד, אולם עם העליות הראשונות הופחה בחג רוח וחשיבות חדשה.
איך בעצם הפך חג קציר עמוס דגן, פרי וירק לחגיגת חלב, גבינה וחמאה? ברגע בו פרות הפכו לכלי שרת אידיאולוגי ועדות לגניוס הציוני. במילים אחרות, לערבים יש עיזים וכבשים אבל ליהודים יש פרות. בעוד שלא ניכר הבדל משמעותי בין הפלאחים הערבים לחלוצים הציוניים בטכניקות גידול החציל, בתחום חיות המשק היה ליהודים יתרון. וכך, נושאת על כתפיה העצומות את כבוד התנועה הציונית והקיבוצית, הפכה הפרה לסמל השפע של היהודי בארצו ויוחד לה חג השבועות.
אולם הזמנים השתנו. תעשיית המזון מן החי הפכה למכונה משומנת, מזהמת ויש אומרים שגם לא מוסרית, המשקים הקטנים בקיבוצים נסגרו או שעברו לידי תאגידי ענק וחשוב מכל, תעשיית השבחת הזרעים והנדסת הזנים הישראלית הפכה לשם דבר עולמי. כך, עגבניות שרי על שדרת גבעולים היא מקור איתן יותר לגאווה מכל גביע קוטג' או שמנת חמוצה.
הגליון שבידיכם יעסוק בכל אלו — העליה השניה, חקלאות כנענית עתיקה, טבעונות, תעשיה, נזקים סביבתיים וסכנות הכחדה. לאור כל אלו, אפשר לחזור ולחגוג את חג הקציר ברוב תבואה ציונית, יחודית, טריה וחדשנית: גזרים בשלל צבעים, צנונים מתוקים ואורגניים, חסות חדשניות ונוחות לשימוש, עלי בייבי, מיקרו ונבטים, עשרות סוגי עגבניות ועצי תפוחים ודובדבנים. חממות הפיתוח הישראליות יכולות למלא את הטנא בתוצרת שהיתה מכה את חלוצי הציונות בפליאה, אלם וגאווה. אולי, רק השנה, אפשר להניח לעוגת הגבינה ולעזוב את הרפת לטובת שפע ביכורי השדה.

קריאה נעימה
מאיה קולסקי