לעבור מלחמה פעמיים

הספר "לעבור מלחמה פעמיים"  מספר את סיפורן של 22 הנשים שנפלו ביום אחד, ב-13 במאי 1948, ערב ההכרזה על הקמת המדינה, בנפילה של קיבוץ כפר עציון. רובן המכריע היו ניצולות שואה, צעירות, וחוץ מאחת, ללא ילדים.
סיפורן של עשרים ושתיים הנופלות הוא מיוחד משום שהעולם הערכי והדתי שאימצו בביתן ובתנועת הנוער באירופה, היה כה משמעותי, שלאחר השואה, אובדן משפחתן ואתגרי הדרך — הן בחרו להיות חלק מהתיישבות דתית, חרף היותה מבודדת ובסביבה מורכבת ועוינת.
סיפורן מיוחד גם משום שעם מתקפות מהסוג שחוו, התמודדו לרוב חיילים מן השורה. אולם, נשים אלו, ברובן המכריע באו לקיבוץ, על מנת לקיים "מסכת חיים פשוטה". תקוותן הייתה לפתוח דף חדש בחייהן הקשים ולהקים משפחה בארץ ישראל. תקווה שלא התגשמה.
זהו סיפורן של נשים שלא ביקשו להיות גיבורות, ודווקא משום כך, ולאור פועלן באותם הימים — נשגב מאוד סיפור גבורתן.

ד"ר שוקי שריר (54), החוקר בעשור האחרון סוגיות העוסקות בחיבור של שואה ותקומה, מביא בפני הקוראים את סיפורו של קיבוץ כפר עציון שלפני הקמת המדינה, גם למי שטרם הכיר אותו, תוך מבט מחודש. הספר בוחן את פרשיית חורבן כפר עציון, כאשר הוא מתמקד בעולות חדשות שנותרו בו עד יומו האחרון.

160 עמ', אפריל 2023

98.00

הקדמה

אנשי גוש עציון לא התכוונו להיות גיבורי מלחמה, המשליכים נפשם מנגד. הם באו למקום מתוך שאיפה לבנות ולארוג מסכת חיים פשוטה כשל חלוצים עובדי ה’… ברם, בעצם הליכתם להתיישב באזור מבודד זה … היה משום גבורה נפשית.
(דב קנוהל — מחלוצי כפר עציון, מייסד ומוביל מפעל ההנצחה של גוש עציון)

בשעות הצהרים ב־ד’ אייר תש”ח ב־13 במאי, 1948, התנהל בכפר עציון, קרב עקוב מדם שהסתיים בטרגדיה קשה וכואבת. באותן שעות קצרות נהרגו 127 אנשי הקיבוץ ואנשי כוחות המגן, אובדן גדול גם במושגים של מלחמת הקוממיות, בה מספר הנופלים היה גבוה במיוחד.
הייחוד בחיבור זה מתייחס לעובדה שמבין הנופלים היו 22 נשים, 20 תושבות הקיבוץ ושתי נשים מכוחות המגן של ארגון ההגנה.
המאפיין המיוחד בסיפורן הקיבוצי של הנופלות בכפר עציון הוא היות רובן ניצולות שואה. גם לפי ההגדרות הפחות נרחבות, הקיימות למושג “ניצול” — 19 מהבנות נחשבות ניצולות.
גם בצלע השנייה של הסיפור, רשימת החללים במלחמת הקוממיות — מדובר בנתונים יוצאי דופן. במלחמה זו שבמסגרתה כמעט כל הארץ הייתה חזית, אין אח ורע לקרב בו נפלו נשים רבות כל כך. לשם השוואה, בשורות הפלמ”ח, הנושא בגאון את מיתוס הלוחמות בתש”ח, נפלו במסגרת פעילות מבצעית ברחבי הארץ ובכל המערכה המתמשכת — פחות מעשרים נשים.
ככאלו, סיפורן של הנשים מכפר עציון, בסמיכות פרשיות השואה והתקומה, הינו טראגי במיוחד.
בשלב זה נכון להתייחס למושגים בהם נשתמש בספר זה: “ניצולות שואה” ו”מלחמת הקוממיות”.
רבים בתקופתנו מקפידים להשתמש במושג: “שורדות” שואה, ויש לכך טעם נכבד. חרף זאת, בחרנו במושג בו השתמשו הניצולים עצמם לאורך כל השנים: “ניצולות שואה”. הבחירה להשתמש במושג “מלחמת הקוממיות”, על פני שמות מקבילים למלחמה שנערכה בשנת תש”ח (1948), נובעת מכך שהמושג הולם במיוחד את סיפורן של הנשים. במינוח זה התעקשו להשתמש דוד בן גוריון ואחרים, לא רק מפני שהוא שורשי יותר, אלא משום שהוא מבטא היטב את התפנית החדה במצבו של העם לאחר 2,000 שנות גלות. סיפור חייהן ומותן של הנשים, שיקף, באופן ייחודי, תפנית זו.
מורשת מלחמת הקוממיות עשירה “בעלילות גבורה ושלל קרבות”, עלילות המעטרות גם את סיפורו של גוש עציון בתש”ח. עם זאת, כדבריו של דב קנוהל, נראה שייחודו של הסיפור שלפנינו איננו בכך. הייחוד מצוי דווקא במאמץ האזרחי שקדם לתקופת האיום הביטחוני ובמקביל אליו — להקים ולקיים התיישבות, למרות הכול.
למעשה, חרף האתגרים הביטחוניים, חברי הקיבוץ עשו כל מאמץ להמשיך את סדר יומם האזרחי־התיישבותי. למרות שחיו תחת משטר צבאי, הם לא גויסו באופן רשמי להגנה. עובדת היותם מהחללים הראשונים שנטמנו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, בסתיו תש”י (נובמבר 1949), לא עומדת בסתירה לכך. עקב שותפותם המלאה בקרבות לצד מגויסיי ההגנה, חוילו חללי הגוש לאחר מותם.
בכדי להבין את הנסיבות שהובילו לסיפורן המיוחד של הנופלות בכפר עציון, נכון להתייחס למרחב הגיאוגרפי וההיסטורי בו הוא התרחש. שלושה קיבוצים דתיים עלו על הקרקע בין ירושלים לחברון לאורך שנות הארבעים של המאה הקודמת: כפר עציון שהוקם בתש”ג (1943), משואות יצחק בתש”ה (1945) ועין צורים בתש”ז (1946). אליהם הצטרף קיבוץ רבדים של “השומר הצעיר” בתש”ז (1947). למעט קיבוץ עין צורים, קלטו יישובי גוש עציון עד מלחמת הקוממיות ניצולי שואה רבים. קבוצת ארץ המוצא הגדולה ביותר בגוש הייתה של יוצאי פולין.
חלקם של הניצולים באוכלוסיית קיבוץ כפר עציון היה גדול במיוחד, כ־75%, והסיבות לכך רבות. נוכח השואה, היו חברי הקיבוצים הכוח הזמין והמאורגן שיכלו מנהיגי הישוב העברי בארץ ישראל לגייס לצבא הבריטי שלחם בנאצים. בתום המלחמה היוו הקיבוצים את מאגר השליחים המשמעותי ביותר שנשלחו למחנות העקורים בגרמניה באיטליה ובקפריסין, בהם ישבה שארית הפליטה. כך הפכו הקיבוצים, בימים הקשים שבין שואה לתקומה — לזרוע המבצעת של המפעל הציוני.
חברי הקיבוץ הדתי היו דומיננטיים בקרב פעילי “הפועל המזרחי” שהתגייסו לצבא הבריטי ולאחר המלחמה תמכו בניצולים הדתיים. עוד ביושבם כקבוצה קטנה בכפר פינס, חרף המצב הכלכלי הקשה, התנדבו, 13 חברי קבוצת אברהם־כפר עציון מ”הקיבוץ הדתי”, לצבא הבריטי. חלקם התמידו בפעילותם לאחר מלחמת העולם, על מנת לסייע לאנשי שארית הפליטה. בהמשך הצטרפו אליהם חברים נוספים מהקיבוץ.
חברים כמו: דב קנוהל, יצחק בן סירא, צבי טילמן, ראובן מאירי ואחרים, שפעלו בקרב קבוצות של צעירים דתיים ניצולי השואה, במחנות העקורים וב”קיבוצי תורה ועבודה”, השפיעו על בואם של הניצולים לכפר עציון. גם מאפייניו המיוחדים של חברי הקיבוץ, בתרבות ובמסורת, היוו גורם משיכה לניצולי השואה שרבים מהם באו מרקע דומה.
הקליטה של הניצולים בכפר עציון הייתה מוצלחת באופן יחסי לקיבוצים דתיים אחרים ועשרות ניצולים השתלבו בחיי הקיבוץ. המטרה המשותפת הייתה, כפי שהגדיר זאת דב קנוהל: “לארוג מסכת חיים”, הן לטובת הקיבוץ והן לטובת הניצולים שסבלו בשואה ועתה התאפשר להם לבנות את ביתם מחדש. בקבוצת הניצולים שהגיעה בקיץ תש”ז, חצי שנה לפני פרוץ המאורעות, היה מספר גדול במיוחד של נשים. ערב מלחמת הקוממיות התחתנו בקיבוץ מספר זוגות, שהורכבו מוותיקים ועולים חדשים, ולפחות עשרה זוגות נוספים, ובהם עולים חדשים מאירופה, תכננו להתחתן לאורך שנת תש”ח. אלא שבינתיים פרצה מלחמת הקוממיות וחיים אלו נגדעו באיבם.
כפר עציון שלפני מלחמת הקוממיות היה מורכב ממשפחות ומרווקים יוצאי תנועות הנוער “השומר הדתי” ו”בני עקיבא” באירופה, כך שמבחינה מגדרית ההתפלגות בחיי השיגרה בקיבוץ הייתה כמעט נורמטיבית. בפרוץ המאורעות פונו האימהות ובהמשך הנשים במהלך הריונן, לירושלים. לאורך המצור נותרו בקיבוץ כשבעים גברים ו־26 נשים מנשות הקיבוץ.
גבורת הנשים באותה תקופה לא הצטמצמה לאלו שנותרו בקיבוץ ונפלו. האימהות מכפר עציון שמחציתן היו ניצולות שואה ורבות אחרות איבדו את כל משפחתן, אמנם התפנו עם ילדיהן למנזר רטיסבון במרכז ירושלים, אלא שהטיפול בילדים הוטל על שכמן לאחר שנאלצו להיפרד מבעליהן מבלי לדעת שלא יוסיפו לראותם. במאורעות מלחמת הקוממיות, ירושלים שהייתה מצויה במצור, לא הייתה מקום בטוח. “אני לא יודע מדוע את צריכה לעבור פעמיים מלחמה”, כתב אחד הגברים מכפר עציון לאשתו שבירושלים. לאחר חורבן הכפר, אובדן הבעלים היה קשה מנשוא והנשים נדרשו להמשיך ולקיים את משפחותיהן מתוך האובדן הכפול.
הנשים שנותרו לקיים את ההתיישבות ולהגן עליה, היו כמעט כולן עולות חדשות, ניצולות שואה, רובן ניצולות המחנות שטרם הספיקו להקים משפחה וללדת ילדים. לימים, אחת האימהות שהייתה בירושלים והכירה את סיפורן מקרוב, קוננה עליהן: “אני חושבת מה הן עברו והגיעו עד להנה, …כמה הן הספיקו לחיות?”

**

במבט לאחור, קשה שלא לשאול: האם נכון היה לקלוט ניצולי שואה באחד המקומות המאתגרים ביותר ביטחונית, גם במושגי התקופה? האם זה היה המקום האידיאלי בו נכון היה לאפשר להם לשקם את חייהם? האם לא היה נכון לפנות בעת סכנה לפחות את העולים החדשים? בעת הקרבות פונו נשים ממקומות מסוכנים גם לפני הקמת המדינה, האם לא נכון היה לעשות זאת גם בכפר עציון ולהעביר לפחות חלק מהנשים ללא הילדים לירושלים?
שאלות אלו נובעות משתי טעויות שהיסטוריון משתדל לא לעשות: לא להתעלם מההקשר ההיסטורי ולא להיות חכם לאחר מעשה. ערב הקמת המדינה, היישוב היהודי בארץ ישראל ייחל לכוח אדם צעיר למשימות התיישבות וביטחון. בדיוק לשם כך הוכשרו הניצולים הצעירים, ב”קיבוצים” ובהכשרות באירופה. לכך שאפו הם עצמם טרם העפלתם לארץ ישראל. הקיבוצים, שישבו רובם בפריפריה היו הקולטים הגדולים של ניצולי השואה.
במלחמת הקוממיות הישוב היהודי כולו נלחם על קיומו. בן גוריון שעמד בראש הנהלת הסוכנות היהודית, ה”ממשלה” בטרם מדינה, ראה בנקודות ההתיישבות שבפריפריה, בעיקר הקיבוצים — כוח מגן מרכזי בפני פלישת צבאות ערב והסתייג מפינוי יישובים. רק לאחר חורבנו של כפר עציון הבינו בפיקוד העליון וקבעו כמדיניות, שיש לאפשר פינוי של אזרחים. מעבר לצורך הנואש בכוח אדם, פינוי קבוצה שלמה מכפר עציון, היה כמעט בלתי אפשרי בתקופה האחרונה לקיומו של הגוש. אמנם, נעשו מספר ניסיונות להעביר נשים מכפר עציון למשואות יצחק ביחד עם הפצועים בליל הקרב האחרון, אך הניסיונות הללו נכשלו בעיקרם. היום, בדיעבד, אנו יודעים שמי שפונה למשואות יצחק — נותר בחיים, אך איש לא יכול היה להבטיח זאת באותן השעות.
דב קנוהל, חבר כפר עציון, ממובילי הפעילות הציונית־דתית באירופה שלאחר השואה, ציין בחרדה, בהתייחס לנשים שטיפלו בפצעיו עד לפינויו למשואות יצחק:
רובן עולות חדשות שרק לפני שנה הגיעו ארצה וקיוו למצוא מנוחה, לאחר שנות שואה ונדודים. ביניהן אחדות אשר התחילו לבנות בית ומשפחה עם בחיריהן ואחרות אשר המלחמה שפרצה מנעה מהן את זאת. מה יהיה עם אוצרות האהבה, התקוות הרבות, הרוך האימהי שנשקף ממבטיהן…?
דווקא משום שעובדת היותן של נשים אלו בכפר באותן השעות הקשות, נראית פחות מובנת מאליה — מסכת הגבורה שלהן הופכת לסיפור מיוחד ונשגב שיש לספרו ולנסות להבין את משמעותו.
לפיכך, במלאות 75 שנה ל”מלכה” שנפלה ערב תקומת הממלכה, בבואנו לספר את סיפורן של הנשים, נעלה על נס את עוצמת מסירותן לרעיון החלוצי וההתיישבותי, חרף חוויותיהן בעבר וחרף האתגרים והסכנות שצפן העתיד. הנטייה הטבעית להפיק מסיפור זה תובנות לימינו באשר לפעילותן של נשים במסגרות בעלות מורכבות ביטחונית — נראית פחות הולמת. מדובר כאן בקבוצה של עולות חדשות שהיוותה חלק מחברה אזרחית במהותה, שנדרשה בלית ברירה להגן על ביתה.
מה היו הנסיבות ההיסטוריות שהובילו לסיפור ייחודי זה? מי היו הנשים הללו, האם יש להן סיפור קבוצתי? איזה סיפור חיים הביאו איתן לכפר עציון? מה הייתה השקפתן ומה היו לבטיהן ביחס למלחמה? האם הספיקו לראות בקיבוץ את ביתן? כיצד חשו כלפי האיום הקרב להחריב את ביתן בפעם השנייה? בדפים הבאים יוצגו תשובות אפשריות, על בסיס חומרי ארכיון כפר עציון ותוצר של מחקר ארוך שנים.
חלקו הראשון של הספר נועד לתאר את ההקשר, את האירועים ההיסטוריים שליוו את סיפורן של הנשים, את הסיפור הקבוצתי. החלק פותח בדברי רקע על קיבוץ כפר עציון של שנות ה־40 עובר לספר על הבית הראשון של הנשים באירופה ערב השואה ומתאר את חורבנו. בהמשך מתוארת ההתארגנות באירופה לאחר השואה ועלייתן לארץ ולכפר עציון. לאחר מכן נעסוק בקליטתן של הנשים בבקיבוץ, וניסיונן לבנות את ביתן מחדש. חלק זה יחתם בתקופת המצור על גוש עציון, ובתיאור החורבן הטראגי, ששיאו בסיפור נפילתן.
לאחר שתתבהר התמונה הכללית, יעלה זיכרונן בסיפורן האישי, בחלק השני.
מספר סיבות חברתיות ולאו דווקא מגדריות, שאפיינו את התקופה, חברו לכך שלא נשמע עד עתה סיפורן הייחודי של נשים אלה כקבוצה מובחנת ומוגדרת. החברה הקיבוצית נטתה בשנים שלאחר קום המדינה לכתוב את הפרק הזה כחלק מהקבוצה בכללה ועסקה פחות בתתי קבוצות ובהנצחה אינדיבידואלית. כמו כן נראה שהטראומה שנגרמה כתוצאה ממספר כה רב של נופלים, ומצבן של האלמנות והיתומים שבאופן טבעי משכו את תשומת הלב — לא הותירו פניות להתייחס לחלק מסוים בקבוצת הנופלים הגדולה. עם זאת, קבוצת הנשים זכתה לאורך השנים בהמשך לתשומת לב מיוחדת, על ידי גורמי הנצחה שונים מכפר עציון.
חיה לדרמן, שנפלה בכפר עציון, קיוותה במכתב לחברתה, שחרף האיום החוזר שחוותה עם חברותיה: “עוד תזרח עלינו השמש”. בזכות חיה וחברותיה זרחה השמש למדינת ישראל, אך הן עצמן לא זכו לראותה ונפלו ערב תקומתה. יאירו דברים אלו את זכרן ויהיו לעילוי נשמתן.

**

תודות לכל השותפים במלאכה.
תודה לעובד גמלא ועמיחי נועם, מבית ספר שדה כפר עציון, שהיו שותפים בעמל הוצאת הדברים לאור. לאורה רוטנברג וישראל שדיאל מארכיון כפר עציון. במשך 75 שנה אספו אנשי הארכיון לדורותיהם, מידע חשוב ומפורט ותמונות ברורות של הנשים. דבר זה איננו מובן מאליו, במיוחד כאשר מדובר בניצולות בודדות. לידין רומן העורך הראשי של "ארץ וטבע" שליווה את הספר משלב הרעיון ועד שלב הביצוע.
תודה להיסטוריונים: פרופ' חיה יבלונקה מאוניברסיטת באר שבע, לד”ר יוחנן בן יעקב מ”ילדי” כפר עציון בתש”ח, לד”ר תרצה מרקוביץ ובעיקר לד”ר נדב פרנקל — שעברו והאירו את הדברים בהערותיהם. כמו כן, לד”ר מלכה קינסט על המידע החשוב על הקבוצה הגדולה מתוך הנשים, קבוצת “אשבך”.
תודה מיוחדת לאחיינים ולקרובי הנשים הנופלות, לחבריהן וחברותיהן — שתרמו כל פיסת מידע אפשרית לאורך השנים וגם לקראת כתיבת ספר זה. ביניהם, יוסי רון, בנם של ציפורה ויחיאל רוזנפלד. ציפורה הייתה האם היחידה מבין הנשים אליהן מתייחס ספר זה. יוסי משמש היום כיו”ר עמותת בני גוש עציון, העוסקת לצד בית ספר שדה, בהנצחת נופלי כפר עציון ובחינוך לאור סיפוריהם.
תודה צנועה לבני משפחתי. להוריי ישראל ושרה שריר, שעודדו הוצאת חיבור זה: אבא, ניצול משואת פולין ואמא ילידת הארץ לעולים חדשים שאיבדו את בני משפחתם בפולין. שלושה מקרוביי נפלו במאבקי התקומה ממלחמת ששת הימים ועד מבצע צוק איתן. עובדות אלו עיצבו בי לאורך השנים, תובנות רבות על משמעות החיבור הכואב בין השואה למאבקי התקומה — לא רק כתקופה היסטורית, אלא כסיפור יסוד בהווייתו של העם.
חיבור זה נכתב בשפה קולחת ולא באופן מחקרי מובהק. עם זאת הוא בנוי על עובדות שנחקרו ותובנות שעלו מתוך מחקר לעבודת הדוקטורט שלי. העבודה שנכתבה בהנחייתו של ד”ר אבי פיקאר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל בבר אילן, עסקה בהשפעת אירועי השואה על מאבקי התקומה ב”קיבוץ הדתי” בעשורו הראשון.
תודה מיוחדת לאשתי ולילדיי על הסבלנות וההקשבה בחודשים האחרונים, ועל הסלחנות שנהגתם בי, כאשר כל שיחה “התגלגלה”, משום מה — לסיפורן של הנשים המתוארות בספר.