תודה ליוני שטרן, מורה דרך ואיש תיירות מנאות הכיכר, על עזרתו בפרק הזה של המדריך.
כיכר סדום, הפן הדרומי של ים המלח, מהוה את החיבור בין בקע ים המלח לערבה. באזור זה נשפכים אל ים המלח הנחלים הגדולים של הנגב והרי אדום. המים הרבים המגיעים לאזור מנחל הערבה, נחל אמציהו, נחל צין, ונחל זרד בעבר הירדן, יוצרים מלחה גדולה, מלחת סדום, המלחה הגדולה בישראל. בעבר יצרה המלחה הגדולה הזו שטח של צמחייה סבוכה, בריכות מים רדודות, נביעות וזרמי מים לכל אורך החוף הדרומי של ים המלח. בשנת 1934 כאשר הוקם בסדום המפעל הדרומי של מפעלי ים המלח, נוצל חלקו הדרומי של ים המלח להקמת בריכות אידוי להפקת אשלג. סוללות הפרידו בין חלקו הדרומי של ים המלח לבין המלחה וסכר נחל צין ניתב את זרימת השיטפונות במטרה להגן על הסוללות מפני שטף המים.
בד בבד עם הקמת המפעל נסקרו מקורות המים במלחה ובאזור צאפי שבעבר הירדן, בחיפוש אחר מקור לאספקת מים למפעל. בין ממצאי הסקר התגלו כמויות מים גדולות בעומק של כ־130 מטרים מתחת לפני הקרקע בנחל צין. על מנת לספק מים למפעל הונח צינור "שט" על פני הים מנחל זרד ונבנתה אמת מים מעין תמר (עין ערוס) ועיינות הכיכר הסמוכים אליה אל המפעל. בעוד המים בנחל זרד הם מתוקים מאוד וראויים לשתייה, המים מעין תמר ועיינות הכיכר מליחים ושימשו בעיקר לרחצה ולכביסה. במהלך פרעות המרד הערבי, נותק קו המים למפעל האשלג ממעיינות הכיכר. ביום 03.01.39 יצאו עובדים מהמפעל אל עין ערוס על מנת לפתור את הבעיה. בדרכם הם נתקלו במארב. שלושה מהעובדים נרצחו: מיכאל בלום, הארי לוביאנוב ושמואל ברנשטיין. יד זיכרון לשלשה הוקמה על ידי אסף מדמוני מנאות הכיכר, סמוך לכביש הגישה למושבי כיכר סדום, מרחק קצר מעין תמר.
עד לפריצת הכביש מדימונה לערבה, ב־1953, הדרך היחידה להגיע למפעל בסדום ולדרום ים המלח הייתה דרך מעלה העקרבים לעין חוצוב ומשם בדרך העפר שירדה בנחל אמציהו לכיכר סדום ולחופי ים המלח.
במאי 1948 פונו אנשי המפעל הצפוני ובית הערבה דרך הים למפעל בסדום. בד בבד, עם פרוץ המלחמה, ניתקו תושבי צאפי את צינור המים מנחל זרד. אנשי הפלמ"ח בסדום החליטו לכבוש את צאפי על ידי השתלטות על בניין המשטרה שעמד על גבעה מעל לכפר. הפעולה חייבה מעבר דרך מלחת סדום הסבוכה תוך כדי הנחתת מחלקת מחסום על הכביש המחבר את צאפי עם כרך. מחלקת המחסום הועברה אל החוף המזרחי בספינות. אולם, מעבר הכוח העיקרי במלחה היה קשה ביותר. הכוח שקע בבוץ הטובעני והפעולה התעכבה למשך שעות רבות. לאחר שניסיון ההשתלטות על בניין המשטרה באור יום לא צלח הכוח הוכרח לסגת. במהלך פעילות זו נהרגו חנוך זיידנבאך ואליהו בושארי. הנצורים בסדום נאלצו להסתדר עם מים מקידוחים מקומיים.
עם שחרור סדום ועין גדי, במבצע לוט, ב־25 נובמבר 1948, הסתיימה תקופת הבידוד של אנשי המפעל.
בשנים הבאות המלחה הגדולה נעלמה מתוכניות ההתיישבות הרבות של שנות החמישים. ב־1959, יחד עם שישה חברים, הקים עמירם אברוצקי חווה לגידול בקר במלחת סדום. תחילה התיישבו על גבעה הקרובה לשטח ששימש מטע תמרים ניסיוני של בן ציון ישראלי ואברהם אבידור. בהמשך עברו מזרחה והתיישבו על גבול המלחה. הם קראו לחווה שהם הקימו "נאות הכיכר". אברוצקי ורעיו ייבאו מאות פרות מדרום אפריקה המותאמות לתנאי מלחה חמה, בנו מגדל תצפית שממנו אפשר היה לפקח על השטח, וניהולו את עדר הבקר במלחה ברכיבה על סוסים. ב־1962 הקימו את חברת התיירות "נאות הכיכר" שבאמצעות רכבי שטח ייעודיים מארצות הברית, קיימו טיולים רכובים במדבר. חברת הטיולים זכתה להצלחה גדולה. ב־1967, לאחר מלחמת ששת הימים, מיקדו את הטיולים בחצי האי סיני. החברה צמחה במהירות ובשנות השבעים כבר הייתה החברה הגדולה מסוגה בארץ.
לאחר עשור הגרעין המקורי של ששת המייסדים התפרק. הנהגתו של אברוצקי לא הצליחה להחזיק את החברים והניסיונות החקלאיים שנעשו בנאות הכיכר, כמו הקמת בריכות דגים, כשלו. בסוף שנות הששים המדינה החלה להתעניין בכיכר סדום כמקום להתיישבות. ב־1966 בנו המוסדות המיישבים מבנה גדול על גבולה הדרומי של המלחה, המכונה "המבצר". המבנה שהוקם בסמוך לקו הירוק ונבנה בתרומות של יהדות אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה, תוכנן על ידי האדריכל נחום זולוטוב. שנה אחר כך הוקם מחנה צבאי בנאות הכיכר וב־1969 היאחזות נחל. היו אלה ימים של קרבות מלחמת ההתשה עם ארגוני המחבלים שישבו מעבר לגבול בירדן. המחבלים ירו בקטיושות ומרגמות אל המפעל בסדום ואל הרכבים שנסעו בכביש הערבה (הנסיעה לאילת הייתה בשיירות מאובטחות על ידי הצבא) ואף חצו את הגבול וחיבלו בקווי חשמל ובמתקנים שונים. ב־21 במרץ 1968, נערכה פעולת כראמה, במסגרת מלחמת ההתשה. במקביל נערכה באזור מלחת סדום פעולת "אסותא" במטרה לכבוש את משטרת צאפי. בפעולת כראמה התמודדו כוחות שריון של צה"ל עם כוחות שריון ירדניים. בדרום, במבצע אסותא, הניסיון לחצות שוב את מלחת סדום לא צלח. שתי הפעולות חיזקו את אחיזת המחבלים בבקעת הירדן שבחודשים הבאים אף איימה על השלטון בירדן. בספטמבר 1970 הצבא הירדני חיסל את מעוזי המחבלים וגירש אותם ללבנון. מלחמת ההתשה בבקעה ובערבה הסתיימה.
באותה שנה אוזרחה היאחזות הנח"ל בנאות הכיכר בעידודו של דוד בן גוריון. יצחק נבון נהג לספר כי בביקורו של בן גוריון את חקלאי נאות הכיכר הוא היה נפעם ממתיקות העגבניות הגדלות בקרקע ובמים מלוחים. אברוצקי עזב ולימים הקים את חוות עין כמונים בגליל.
היישוב בנאות הכיכר נותר היישוב המבודד ביותר בארץ. בתחילה התארגנו תושביו כמושב שיתופי והתגוררו במבצר ששם גם היה חדר אוכל מרכזי וסידור העבודה. המושב השיתופי פורק עד מהרה והפך למושב עובדים. הבידוד במקום נותר על כנו. במשך שנים רבות הדרך אל היישוב הייתה דרך עפר שיצאה מכביש תשעים. רק ב־1982 הוקם יישוב נוסף בכיכר סדום, עין תמר. כיום מתגוררים במושב נאות הכיכר 85 משפחות ובעין תמר 55 משפחות נוספות.
בניגוד ליתר חופי ים המלח, באזור כיכר סדום "הים" הוא בעצם בריכה מספר 9 של מפעלי ים המלח. כאן, הים לא נסוג, אלא "התקדם" עם הרחבת הבריכה.
