עץ הסולטן

Aco02

את סירות הדיג הגודשות את נמל עכו בונים אומנים, רובם נחבאים אל הכלים. מוסטפא חמאדי הוא אחד מהם, נצר לשושלת מפוארת של בוני סירות שדואג שהמורשת תמשיך גם אחריו.

כתבה וצילמה גלי קדר

תמיד אהבתי ים. יש בו משהו מרגיע, נוסך שלווה. סירות דייגים הן תמיד מראה נוסטלגי — משייטות בשלל צבעים וגדלים, בתוכן הדייגים, נושאי המכמורות והחכות שתמיד נראים שופעי חוכמת חיים וסיפורים, חזקים כאילו הים עצמו חיסן אותם — בדיוק הדבר שלו אנו זקוקים בתקופה הזו.
כמו בכל סרט או הצגה, גם לים יש הפקה משלו — בוני הסירות, שמלאכתם הטובה והאמינה מאפשרת לדייגים לצאת בכל בוקר לעמל יומם בין הגלים. לא פעם חשבתי: מיהם בוני הסירות והיכן הם עובדים? מדוע לא רואים אותם בנמלים ובמרינות? יום אחד גמלה בליבי החלטה לצאת לדרך ולהכיר אותם מקרוב. נסעתי, חיפשתי עד שלבסוף שמעתי על אחד כזה בעכו, עיר שאותה למדתי להכיר היטב רק בתקופה האחרונה. הלכתי לפגוש את בונה הסירות בעכו ומצאתי עצמי מפליגה לעולם אחר כשחיוך גדול מתנוסס על פניי.
פגשתי את מוסטפא חמאדי, איש בעל חוכמת חיים נדירה וחוש הומור מופלא ואת בנו פריד, שעובד איתו. הם — או נכון יותר, החיוכים שלהם — קיבלו את פניי בבית הסירות שבאזור התעשייה של עכו, הסמוך לביתו של מוסטפא ולגינה הקטנה שאותה מטפחת אשתו. ישבנו בין הסירות ההולכות ונבנות ובין מגוון החפצים שליקט ושמר לאורך השנים, מולי תלויה תמונה ובה שני ילדים ומעליהם שלט: "ואהבת לרעך כמוך". במהלך היכרותנו נוכחתי לדעת שמילים אלו הן ה"אני מאמין" של מוסטפא.

חצר אלכסנדריה
מוסטפא נראה ומדבר כמו הוגה דעות, חוכמת החיים שאותה רכש מורגשת בסיפוריו ובגישתו לחיים ולעסקים. הוא מדגים את אופן בניית הסירה כאז גם היום, ובין לבין מקריא פסוקי תהילים מספר המצוי בספריית משרדו.
מוסטפא הקים את בית הסירות שלו ב־1995, לאחר שנפרד מאחיו ועזב את בית המלאכה לסירות שניהלו במשותף בחאן שוורדא שבלב עכו העתיקה. בניית סירות היא המורשת המשפחתית של מוסטפא, עיסוק שעובר מאב לבן מזה ארבעה דורות. אביו של מוסטפא, עלי, הוא זה שבנה את בית הסירות שניהל עם אחיו. עלי נולד ב־1894 באלכסנדריה שבמצרים לאב שהיה בונה סירות אף הוא. אלכסנדריה באותם ימים הייתה עיר רב־תרבותית שבה דיברו במגוון שפות. במצרים היה עלי ראיס — אדם מכובד ובעל שתי נשים. על אף מעמדו, החליט בשנת 1917 לעזוב את מצרים, את נשותיו ואת ילדיו, להגיע לארץ ולהתיישב ביפו.
בשנות ה־30, בתקופת המנדט הבריטי, כשחיפה החלה להתפתח כעיר מרכזית לחוף הים והחלו לבנות בה נמל, הבין מוסטפא כי ניתנה לו הזדמנות להתחיל מחדש. הוא עבר לגור בחיפה והחל לעבוד בנמל חיפה המתפתח. מנהל הנמל של אותם ימים רצה שישתקע בחיפה ויעבוד בנמל ולכן שידך לו את בתו. הוא נישא בפעם השלישית, אך לא עבר זמן רב ובני הזוג התגרשו. כשהחלו המהומות בחיפה של סוף שנות ה־30 חיפש עלי מקום שקט יותר, וכך מצא עצמו עובר צפונה לעכו, עיר שבאותם ימים רק החלה להתפתח.
עלי מצא בעכו את מעמדו והתחתן שוב, הפעם עם אלמנה. נולדו להם שלושה בנים וארבע בנות, ומוסטפא, צעיר הבנים, אהב כילד לבוא למקום עבודתו של אביו, לצפות בסירות ולהתבונן באביו בעבודתו. אומנות בניית הסירות זורמת בדמו עוד מילדות, תמיד היה כרוך אחרי אביו וכשבגר היה ליד ימינו. אביו נהג לבוא לבית המלאכה עד גיל מבוגר מאוד, לשבת עם בניו ולעזור בעבודה כל עוד היה יכול. לאחר שנפטר, המשיכו האחים לעבוד יחד בבית המלאכה המשפחתי בחאן שבלב העיר העתיקה. ב־1995, כאמור, החליטו האחים להיפרד ומוסטפא חיפש מקום חדש שבו יוכל להמשיך בעיסוקו ולהעביר את המורשת לילדיו. בנו הצעיר פריד, נמרץ כאביו ומסור לו בכל מאודו, הצטרף אליו והחל לעבוד איתו בבית המלאכה החדש. גם פריד מצהיר שמאז היה ילד חלם להיות בונה סירות ועד היום כולו תשוקה למקצוע. האהבה הזו כנראה עוברת בגנים, בירושה מדור לדור. פריד מביט בי ואומר, "המקצוע הזה זורם בדם. זו הנשמה."

מטעי תותים לנצח
את הסירות, מספר מוסטפא, בנו בעבר ובונים עד היום מעצי אקליפטוס, אלון ותות. סבו ידע מהיכן להשיג את העצים, בעיקר את עץ התות שהיה מאתגר יותר להשגה. עץ התות נחשב בעבר כסולטאן העצים — מבריק, זהוב ובלי "עיניים". באקליפטוס השתמשו לבניית הצלעות, אך התנאי הוא שחותכים ומייבשים אותו במשך שנתיים. את ציפוי הלוחות החיצוני הכינו מעץ אורן פיני, מכיוון שהאורן מלא שרף — האויב של התולעת, שלא יכולה לכרסם אותו ולנקב חורים בסירה. מלאכת הכנת סירה נמשכת כחודש עד חודש וחצי, וההתמחות של מוסטפא ושל בנו פריד היא בניית סירות שנקראות סנונית וליוויתנית — שתיהן פרי תכנון ישראלי וגודלן כחמישה עד שבעה מטרים. פריד הבן הוא כבר דור רביעי בתחום, והוא מספר לי על השינויים שחלו בתהליך בניית הסירות בדור האחרון. משנות ה־70 אומנות בניית הסירות עברה שינוי מהותי; שיטת הבנייה כבר יותר מודרנית. קל יותר כיום לבנות סירה, אך עדיין מלאכת בנייתה נמשכת חודש עד חודש וחצי. שלד הסירה נבנה מפיברגלס ולמעשה רק ציפוי הסירה נעשה מדיקט מיוחד, עמיד במלח ובמים בעובי של 17-12 מ"מ, שנקבע בהתאם לדרישת הלקוח.
לאורך כל הביקור החזיק מוסטפא בחיקו מחברת עבה. כשחש שהגיע הזמן, סיפר כי זה היומן המשפחתי, שריד לאותם ימים שבהם עבד עם אביו בשנות ה־60. אביו הורה לו אז, או בלשונו "נתן פקודה" — שיכין מחברת שתהווה עבורם ספר לקוחות. אביו אמר לו תמיד שלא מספיק ששניהם ידעו מה עשו ואילו סירות הכינו, וחשוב שתיכנוניהם ומהלך עבודתם יישמרו לדורות. באותה מחברת הם רשמו באופן מסודר ושיטתי את הלקוחות שעבורם בנו את הסירות, ניהלו במשך שנים רבות טבלה מסודרת ובה רשמו את כל הפרטים הדרושים להם לתיעוד: שם הלקוח, אורך ורוחב הסירה ועומקה, מועד תחילת הבנייה ותאריך סיומה.
רשימת הלקוחות הפרטיים והמוסדות השונים שהגיעו לאורך השנים למספנה ענפה ומרשימה: דייגים מכל רחבי הארץ, בית ספר לקציני־ים, הסוכנות היהודית, המועצה האזורית קישון, קיבוצים ויישובים שונים ורבים אחרים. הלקוחות הגיעו מכל קצוות הארץ: יפו, אשדוד, פרדיס, חיפה, נהלל ואפילו אילת. במחברת שורטטו באופן מדויק הדגמים השונים של הסירות שמוסטפא בנה עבור לקוחותיו. גאוותו הגדולה היא כי לאורך כל שנות עבודתו לא חזרה ולו סירה אחת לתיקון לאחר בנייתה. יש לקוחות שחוזרים לאחר שנים לבנות סירה נוספת, או מגיעים אחרי שנים רבות כדי לשפץ את הסירה שבנו עבורם. לפעמים הם סתם קופצים לביקור.

עבר, הווה ועתיד
במשך כל השנים, מספר מוסטפא, לא שכח את שאביו סיפר לו. הוא ידע שנותרו לו אחים במצרים, ילדיו של אביו שהשאיר מאחור כשעזב לארץ. הנתק עם המשפחה במצרים נמשך שנים ארוכות ולא ניתן היה לבקרם, ומוסטפא חיכה וחלם על הרגע שבו יוכל לפגוש את אחיו. מייד לאחר ביקורו של סאדאת בישראל בשנת 79', הבין מוסטפא שהרגע לו חיכה במשך שנים הגיע — וטס למצרים. הוא טייל וצילם וביקר את המשפחה שהותיר אביו, וגילה כי מלבד אח אחד, גם הענף המצרי של המשפחה עובדים כולם בבניית סירות. תמונת האם היפה ממצרים תלויה במשרדו עד היום, לצד תמונת אביו.
מוסטפא חוגג השנה 74, איש מלאכה נמרץ שאומנות בניית הסירות היא חלק מהותי באישיותו, והמורשת שעוברת במשפחתו מדור לדור. אני מסתכלת בו, איש צנוע וחייכן, מלא הומור וכולו אומר אופטימיות, חוכמה ונפש פיוטית. מוסטפא יודע ומנחיל גם לדורות הבאים אחריו שההצלחה של העסק טמונה באמונה, בתקווה וביושר. הוא איש מעורר השראה, ואני בטוחה שאם לא היה עסוק בכל ליבו ונשמתו בבניית סירות, היה ודאי הוגה דעות. הוא מראה לי דף שעליו כתב: "אם נלמד לתת כמו שאנחנו לוקחים, אם נדע להקשיב לפני שמתווכחים ואם לעיתים נוותר ונהיה סלחנים…" ואומר שמשפט זה הוא נר לרגליו. רגע לפני שאני עוזבת הוא אומר בחיוך רחב, "יודעת מה אומר לך ביום שתשובי?" אני מביטה בו בשאלה והוא מחייך. "שלום רב שובך ציפורה נחמדת, מארצות הקור אל חלוני." אני הולכת, ומקווה שיום יבוא ואשוב אל בית הסירות, אל האיש הנפלא שפתח לי צוהר לאומנות בניית הסירות ואל ליבו הרחב.

הכתבה לקוחה ממטרופוליס ״ארץ הגליל״

הלב הקדוש

G14

לב הגליל עם עדי זרחי, כתבה וצלמה הדר גת

עדי זרחי — בוגרת לימודי ארץ ישראל בבית ברל, בת ותושבת הגליל. מתמחה בטיולים אתנוגרפיים אל קהילות מיוחדות, אל בעלי מלאכה, אמנים וא.נשים ברחבי הגליל והגולן. כמו כן מדריכה טיולי טבע ופריחה אל פינות חמד לא מוכרות.

אף פעם לא כיף לגלות שבלם היד ברכב התקלקל, אבל כשמנסים לחנות ברחוב תלול בכפר איעבלין, זה כבר מוגזם. כך, לעיניהם הבוחנות של שני קשישים שנהנו מקרני שמש חורפיות במרפסת ביתם ושל עדי זרחי — תושבת מצפה כמון שהגליל הוא מגרשה הביתי — יצאתי לחפש אבן גדולה כדי לשים מאחורי הגלגל, כאילו מה שחסר לשנת 2020 זה קצת שנת 1982. לשמחתי, אחרי שיחה של חמש דקות גילינו, עדי ואני כמה וכמה מכרות משותפות אהובות, והרושם הראשוני הרעוע נמחה.
איעבלין, הכפר הגלילי הראשון שפוגשים הבאים לגליל מדרום, הוא כפר עתיק. שמו נגזר, ככל הנראה, משמו של היישוב היהודי הקדום "אבליים" הנזכר בכתבי חז"ל. העיירה נזכרת בשמה הנוכחי בכתבים מגניזת קהיר, והיה בה יישוב יהודי שוקק מהתקופה ההלניסטית ועד המאות השישית־שביעית. שרידים לחיים האלה נמצאו באבנים שעליהן נחקקה צורת מנורה, וכן באבן שעליה כתובת ארמית קדומה. אבל אם בדתות עסקינן, הרי שחשיבותה הגדולה ביותר של איעבלין היא עבור הנצרות הקתולית. עדי מובילה אותנו לכנסייה גדולה. מצידה הימני של הכנסייה חצר אבן מרווחת ונאה, ומזבח קטן להדלקת נרות. זהו מקום הולדתה של מרים בווארדי, אחת משתי הקדושות (והקדושים) הבודדות שנולדו בארץ ישראל (לא כולל ישוע ותלמידיו).
"כשרק התחלתי לטייל באזור," מספרת עדי, "לא היה כאן שום דבר. החצר הייתה מוזנחת, לא היה שלט או פסל. אבל היו נשים. תמיד היו נשים, מכל הסביבה. לא רק נוצריות. בווארדי עדיין לא הייתה קדושה (היא הוכרזה כמבורכת ב־1983 וכקדושה ב־2015), אבל כל אנשי הגליל ידעו מי היא ובאו לכאן לבקש חסד." הסיפור של בווארדי מרתק. היא נולדה בכפר בשנת 1846. הוריה, יוונים קתולים, שכלו שנים־עשר תינוקות לפני הולדתה. הם נסעו לבית לחם, להתפלל למריה הקדושה — וזו נענתה לתפילתם. מרים נולדה, ושנתיים לאחר מכן נולד בן. אבל אושרם של ההורים לא האריך ימים. הם נפטרו זמן קצר לאחר מכן, זה אחר זו. מכאן והלאה, שרשרת אגדית של אירועים ליוותה את חייה של מרים הקטנה (שגם בילדותה הייתה מוזרה — לא פצתה פיה, נהגה לחפור לעצמה גומות באדמה ולישון בהן ועוד). לאחר מסע ארוך שכלל ירידה למצרים, ניסיון רצח, הקדשה לנזירות, מעבר לצרפת, להודו ועוד, חזרה מרים לארץ הקודש כנזירה כרמליטית. היא הנהיגה צוות גדול של נזירות בעת הקמת המנזר שלהן בבית לחם, ושימשה בו עד מותה בגיל 33 — גיל שמשמעותו הסמלית ברורה לכל נוצרי מאמין.

חצר ביתו של אסעד דאוד


שיפוץ ושחזור חצר הבית שבו נולדה נעשה לא במימון הכנסייה, אלא דווקא על ידי השכן ממול — אסעד דאוד. דאוד הוא אדריכל שימור, דור שמיני בכפר וההיסטוריה חשובה לו. בזמן הלימודים שיפץ אט־אט את החצר היפה של ביתו (הכניסה בתיאום ובתשלום). הוא שיפץ את בית הבד המשפחתי שבחצר, שמר מסמכים היסטוריים, וכיום מזמין אורחים אל הדיוואן (הסלון) המפואר ששימש את גברי משפחתו לאורך שנים ומספר סיפורים מרתקים על הכפר, הגליל, הישן והחדש. שיקום חצר משפחת בווארדי נעשה כחלק מפרויקט הגמר של לימודיו. התוצאה יפהפייה — לא בניה מחדש, אלא שחזור של מה שנשאר, שרטוט עדין של חיים אחרים שנגמרו. חיי הנצח של הקדושה נשמרים דרך תמונות, נרות ותפילות. אנחנו חולפות על פני הכנסייה הקתולית והאורתודוכסית ונעצרות לתצפית קצרה על נחל אבליים — ממש סמוך למסגד. אני מרגישה שאפשר היה להישאר באיעבלין עוד שלוש שעות לפחות, אבל לוריס אבו סלאח מחכה לנו. היא בישלה עבורנו, ולנו יש סדרי עדיפויות נכונים.

סח'נין (רשאד חלאילה)

אנחנו בדרכנו לסח'נין, הסגורה והקטנה מבין ארבעת הבקעות הגדולות המאפיינות את הגליל התחתון. ההבחנה העתיקה בין גליל עליון לתחתון נקבעה לא רק על סמך הגובה, אלא גם על סמך הבקעות והגידולים האופייניים. "מכפר חנניה ולמעלן, כל שאינו מגדל שקמין — גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן, כל שהוא מגדל שקמין — גליל התחתון", נאמר במסכת שביעית (ט', ב'), ואכן אין עצי שקמים באזורים שמעל בקעת בית הכרם. רכס הרי יטבת, הגבוה ברכסי הגליל התחתון, תוחם את הבקעה מדרום ומפריד בינה לבין בקעת בית נטופה. מצפון רכס הרי שגור מפריד בינה לבין בקעת בית הכרם. ממערב נתחמת הבקעה על ידי גוש שגב וממזרח היא נשפכת לתוך רמת צלמון המכוסה כולה מטעי זיתים. בתוך כל אלה מכורבלת סח'נין, על 30,000 תושביה. גם כאן, כמו באיעבלין, מדובר ביישוב עתיק עם היסטוריה יהודית ענפה. העיירה היהודית סנין (סכנין) שגשגה בתקופה ההלניסטית, הרומית והביזנטית. בתקופת בית שני פעלו חכמים רבים בסכנין, משמעון סיכנא דרך רבי חנינא בן תרדיון, שעמד בראש בית מדרש ביישוב והיה בין עשרת הרוגי מלכות. רבי המנונא סבא ובנו הינוקא פסקו הלכה בבית הכנסת של היישוב. קרקעותיה של סח'נין נודעו כמשובחות ומניבות במיוחד. מספר קברי חכמים פזורים בין עתיקות היישוב, כולל קברו של רבי יהושע (נבי א־סאדיק בערבית), שהפך אתר עליה לרגל.
בימי מלחמת העצמאות ניסו תושבי סח'נין למנוע מכוחות צבא ההצלה של קאוקג'י מלהיכנס ולפעול בתחומה ולאחר המלחמה סח'נין, יחד עם יתר כפרי הבקעה, נותרה על כנה. היחסים בין העיר למדינה הידרדרו בסוף שנות ה־70 בעקבות תוכנית המצפים בגליל, שנקראה בפי הציבור תוכנית "ייהוד הגליל". הפקעת 20 אלף דונמים של אדמות ערביות פרטיות לטובת הקמת מצפים יהודיים הוציאה את התושבים הערבים ל"יום האדמה" ב־31 במרץ 1976 — הפגנה מסיבית נגד מדיניות הפקעות האדמות. ההפגנות, שהיו שקטות בתחילה, הפכו במהרה לאלימות וכללו חסימת כבישים וזריקת אבנים ובקבוקי תבערה. כאשר משטרת ישראל לא הצליחה להתמודד עם ההפגנות, היא פנתה לעזרת צה"ל. שישה מפגינים נהרגו, שלושה מהם מסח'נין. מאז הפך יום האדמה לציון דרך בתודעה הלאומית של ערביי ישראל והוא מצוין בכל שנה. אנדרטה המנציחה את תושבי סח'נין שנהרגו ביום האדמה ניצבת בבית הקברות בעיר.
באוקטובר 2000 שוב הייתה סח'נין מוקד מתיחות חריף שפרץ יומיים לאחר תחילת האינתיפאדה השנייה ושלושה ימים לאחר עלייתו של אריאל שרון להר הבית. הפגנות של ערביי ישראל פרצו בכל הארץ, פוזרו באלימות על ידי המשטרה והביאו להקמת ועדת חקירה ממלכתית שמתחה ביקורת קשה על שרים בממשלה ועל משטרת ישראל.

ממתקי‭ ‬לוריס 054-2501338


בשנת 2004 זכתה קבוצת הכדורגל של העיר בגביע המדינה בכדורגל, ונבנה לה אצטדיון חדש במימון קטארי, אצטדיון "דוחה".
אנחנו נוסעות ברחובה הראשי של העיר — אל ג'ליל. העיר התוססת מפגינה רוח עצמאית ונעה בין מודרניות פורצת דרך לשמרנות שקטה. הקורונה נתנה את אותותיה, אבל למרות הכול, לוריס אבו סאלח מקבלת את פנינו בחיוך גדול ובמגש חמים וטרי של פטאייר ממולא סבאנח — תרד בר. בית העסק של לוריס אומנם נקרא "ממתקי לוריס", אבל אנחנו פחות בעניין של האקלרים שלה, שלא היו מביישים את פריז. באנו לטעום מהמאכלים שלוריס למדה להכין מאימא שלה. את המג'דרה שמתובלת בסח'נין באופן אחר לגמרי מאשר בכפרי השרון, למשל. את השולבטה — תבשיל בורגול גס, קישואים ועגבניות, והמסחאן — עוף ובצל צלויים עם סומאק, מוגשים על פיתה (שלמים או מפורקים). מי שיגיע למקום ללא תיאום יוכל לרכוש רק את המתוקים הנהדרים (באמת) של לוריס. אבל מי שיתאם מראש יוכל להתפנק בארוחה מופלאה שאפשר לקבל רק בסח'נין. "יש לנו פה מעיין," אומרת לוריס. "פעם, את ארוחות שבירת הצום של הרמאדן היו מבשלים רק עם מים מהמעיין, כי הוא קדוש. אבל אני מבשלת במים רגילים." רגילים או לא, האוכל מעלה בי דמעות של התרגשות כמעט דתית. בעלה של לוריס התנגד בהתחלה לעסק שפתחה, אבל עם ההצלחה אפילו הוא לא התווכח. במקום זאת, הוא בנה לה קונדיטוריה ענקית, חלל אירוח ומטבח גדול ומתוקתק.
אנחנו יוצאות מהבית של לוריס בדרך ליעד הבא, ובינתיים מתכננות יום שלם של טיול בסח'נין: ביקור בכנסייה העצומה שנבנתה בה לאחרונה, במוזיאון למורשת ולתרבות ערבית, במעיין, במסעדות ועוד. בינתיים הגענו לבניין קטן וצנוע, שם מפעילה מייסון ריא, פעילה חברתית ותיקה, מקום קטן שמיועד לילדות ולנשים ועוזר במיוחד לנשים שהתגרשו. ריא עצמה היא גרושה ואם לשתי בנות, כך שהיא מכירה את הקושי על בשרה. "רציתי לתמוך בנשים אחרות במצבי ובנשים בכלל. זה לא פשוט פה. בהתחלה הקמתי בית קפה לנשים בלבד. כולם התנגדו. הגברים חשבו שאנחנו מסתירות משהו, שזה לא בסדר. לאט־לאט הרוחות נרגעו והקפה הפך למקום שכולן מגיעות אליו — גם הסבתות האדוקות ביותר." אחרי שבית הקפה נסגר, עברה ריא לפעילות חברתית אחרת — חוגים, הרצאות ועוד. היא נזהרת כשהיא משתפת בסיפור האישי שלה — לא לחשוף יותר מדי, לא לפגוע באף אחד או אחת. לעיר סח'נין יש זהות כפולה: מצד אחד — מתקדמת, לא מתנצלת, פניה אל החוץ, ומהצד השני — מסורתית ושומרת בקנאות על זהותה. ריא מפלסת לעצמה ולנשים רבות אחרות מסלול בין הטיפות.
בצער רב אנחנו עוזבות את סח'נין. נראה שלא נוכל להגיע בקרוב לסיור מעמיק בעיר שהפכה כתומה, ואז אדומה, ואז הגיע סגר נוסף. אולי לאחר שכולם יתחסנו.

תצפית ליד עראבה (חוסאם בדארנה)


התחנה הבאה שלנו היא מצפה מעלה צביה. אפשר להגיע אליו דרך השבילים שעוברים בשדות (לא מומלץ למי שלא מכיר), או בנסיעה מזרחה על כביש 805 ואז צפונה בכביש 804 מעראבה. קשה לעבור ליד עראבה בלי לעצור, נכון? העיר עלתה לכותרות בנסיבות פחות סימפטיות בשנה האחרונה, אבל גם עכשיו השוק שלה נחשב לאחד הטובים בגליל. יש בו תמיד את הירקות, הפירות והתוצרת הכי טרייה וטעימה, אולי בזכות המיקום המוצלח — צמוד לאל־באטוף, הלא היא בקעת בית נטופה (שמו המלא של עראבה הוא עראבת אלבטוף — ערבה של בקעת בית נטופה). אבל הזמן דוחק והשווקים בימינו עצובים. אני מסמנת לעצמי לחזור ברגע שהאווירה תהיה נעימה יותר, כשאפשר יהיה ללחוץ יד בשמחה.
לעראבה, כמו לאחיותיה בעמק היסטוריה יהודית חשובה. בימי המרד הגדול שכנה כאן העיירה היהודית ערב, שתושביה נטבחו על ידי הצבא הרומי שהיה בדרכו למעוזו של יוסף בן מתתיהו, מפקד המרד בגליל, ביודפת. עראבה הייתה עיר הולדתו של רבי חנינא בן דוסא, גדול המרפאים ואנשי הניסים של הגליל, וידועה כמקום שבו ישב רבן יוחנן בן זכאי במשך שמונה־עשרה שנה. ליד קברו של חנינא בן דוסא גדל עץ אלה אטלנטית חלול גזע, אחד העתיקים ביותר בארץ.
אנחנו נוסעות צפונה על כביש 804 לכיוון מעלה צביה — מצפה שהרוב המוחלט של תושביו חברים בתנועת האי־מן. מפעל הקמת המצפים בגליל החל בסוף שנות ה־70 של המאה ה־20. תוך עשור, בין השנים 1978 ו־1988 הוקמו 52 יישובים חדשים במתכונת של מצפים בכל רחבי הגליל: גוש שגב, גוש תפן, גוש ציפורי וגוש צלמון. המונח 'מצפה' מתייחס למיקום היישובים בראשי ההרים, אך גם לתהליך ההקמה המיוחד — במהירות, על תשתית מינימלית, בתפרוסת גאוגרפית רחבה ובמוקדים רבים, אך עם אוכלוסייה מעטה וללא תוכנית ברורה. קרקעות לא היו, גם לא לחקלאות, והיענות האוכלוסייה היהודית הייתה נמוכה. זו הסיבה שלאחר זמן מה, התוכנית פתחה את שעריה גם לאוכלוסיות אחרות: הררית למודטים, מעלה צביה לאנשי האי־מן. אם מבצע ייהוד הגליל (שנקרא גם תוכנית סו"ס) היה עולה יפה, ככל הנראה מצפים אלה לא היו קיימים. כיוון שלא היה קל למשוך אוכלוסייה יהודית צעירה לגליל — שהיה מרוחק, סבל מהיעדר תשתיות והיה מוקף אוכלוסייה ערבית שאירועי יום האדמה הגבירו את תחושת הלאומיות הפלסטינית שפיעמה בה — הסוכנות היהודית וגורמים מיישבים אחרים אפשרו לקבוצות מחוץ לקונצנזוס הציוני ליישב את האזור.

מעלה צביה. שכיית חמדה לא שגרתית (הדר גת)


האם האי־מן היא כת? השאלה ניקרה בראשי בדרך, אבל מראה הבתים הצבעוניים בין העצים השכיח ממני שאלות דרמטיות כאלה. "על פי האי־מן, כל צבע מביא איתו אנרגיה של תכונה מסוימת. התושבים פה צובעים את הבתים בהתאם לאנרגיה ולתכונה שהם מבקשים לחזק," סיפרה לי עדי. היישוב מוקף גדר, וכדי להיכנס אליו צריך הזמנה — או של תושב המצפה, או מטעם מדריך מקומי. אי אפשר להיכנס כך סתם. לנו, כמובן, יש הזמנה.
עדי מחנה את רכבה ואנחנו הולכות בשבילים המטופחים לביתה של מעיין בן אריה, תושבת המקום. ירוק נשקף מהחלונות ותה צמחים טעים מוגש. מעיין מספרת לנו איך הגיעה למפגש עם האי־מן, למגורים ביישוב ולשני הנתיבים המקצועיים המרכזיים שלה: קריאה בטביעות האצבעות (כירולוגיה) וסדנאות סיפורים מיטיבים. "מאז ומתמיד אהבתי סיפורים. כילדה אהבתי שמקריאים לי, ואהבתי לקרוא. עם השנים למדתי שהסיפור הנכון ברגע הנכון הוא כלי מחולל שינוי עוצמתי במיוחד. הסיפור הנכון יכול להצמיח, לעזור לקבל את ההחלטה הטובה, להטעין באנרגיות. גם ללמוד לספר את הסיפור שלנו בצורה מצמיחה וללמוד להקשיב לסיפורם של אחרים — כל אלה יכולים להיות כלים לחיזוק, לשינוי ולריפוי." אנחנו מדברות על סיפורים ונראטיבים, אבל אני לא יכולה ללכת בלי לבקש קריאה בכף היד. אחרי הכול, השיטה שבה עובדת מעיין היא ייחודית, ובנויה על הגדרות ספציפיות של ייעוד הנשמה. בן אריה שולפת כדורי זכוכית פחוסים מתיקי בד. אני מרגישה כאילו נסעתי בזמן חזרה למאה ה־17, אבל הדברים שמעיין אומרת לי אינם מעשיות. הם כאן ועכשיו ומדויקים כל כך. זמן טוב לצאת לסיור קטן ביישוב הפסטורלי, אחרי מנה נאה של אמת. האסתטיקה יוצאת דופן; הטבע הגלילי במלוא הדרו, אבל עם הרבה יד מכוונת. כל עץ ניטע בכוונה במיקום מדויק. פלגי מים מפכים מהאגם המלאכותי בכל שבילי היישוב. פה ושם מונחים על העצים פעמוני רוח או מנסרות. בלב היישוב — פעמון גדול, המצלצל ברגעים חשובים בחיי הקהילה. מאחורי האגם מפכה מפל להיטהרות, אבל אנחנו שומרות על פרטיותם של התושבים והתושבות וחוזרות למסע שלנו.
אנחנו חולפות על פני דיר־חנא בלי להיכנס, וחוזרות דרומה ומזרחה לכאוכב־אל היג'א. בכפר עצמו נמצא קברו של קדוש מוסלמי ופארק פסלים גדול ויפה עם תצפית נהדרת לכיוון הכרמל. אנחנו נוסעות דווקא לקבר השני, שנמצא מחוץ לכפר — קברו של הלוחם הכורדי הנועז חוסאם א־דין, שכונה "אל היג'א" — "המפתיע" — בזכות ניצחונותיו המזהירים בקרבות מול הצלבנים. אגדות רבות סופרו עליו, מתחם הקבר שלו יפהפה ומספק תצפית נאה על האזור (נא להגיע בלבוש הולם — מדובר בקבר שעולים אליו לרגל לעתים קרובות, וסביבו בית קברות). האוחזים בבטחה ברכב ארבע־על־ארבע יוכלו להגיע לתצפית נהדרת מראש הר עצמון. אחרים יצטרכו לחנות בתל של יודפת ומשם ללכת ברגל. אנחנו אוספות את המכונית החבולה שלי מסח'נין ועדי שולחת אותי לקפה וקינוח בבאכה יודפת, שנמצא במרכז המסחרי היפה ביותר בארץ, כנראה. בעודי ממתינה על הקו לשירותי הגרירה אני נהנית מסנדוויץ' מושלם מול השקיעה, מנסה להחליט מי מההרים שמולי הוא הר עצמון, אבל מתייאשת. ההרים, הרכסים והבקעות מתכסים בשמיכת חורף של חשיכה מוקדמת ומתמלאים ריקנות של קורונה, ולב הגליל נראה לרגע קט כמו המקום היפה ביותר עלי אדמות.

המסלול לקוח ממדריך ״ארץ הגליל״

בזיליקת הבשורה

nz01

הכנסייה התחתונה: 21:00-05:45
הכנסייה העליונה: 18:00-08:00
כנסיית יוסף הקדוש: 18:00-07:00
מוזיאון ארכיאולוגי: ימים שני-שבת, 12:00-08:00, 18:00-14:00 (בחורף עד 17:00)


מבנה הבטון עצום הממדים של בזיליקת הבשורה הקתולית מהווה את הכנסייה הגדולה במזרח התיכון. הבזיליקה הוקמה בשנת 1969 והיא מהכנסיות החשובות בעולם לקתולים בפרט ולנוצרים בכלל. המבנה מורכב משני חלקים: קומה תחתונה שבמרכזה קפלה חצובה בסלע שעל פי כתובות שנחקקו בה על ידי עולי רגל במאות השלישית והרביעית, מזוהה כבית המשפחה הקדושה וקומה עליונה, המשמשת ככנסייה הקהילתית של הקתולים בנצרת. פתח גדול ברצפת הקומה השנייה צופה אל הקפלה העתיקה ומחבר בין הישן לחדש.

ביקור בבזיליקה

האכסדרה בכניסה
לאורך האכסדרה תיאורים שונים של מרים וישוע, מתנת קהילות קתוליות במדינות מסביב לעולם. פסיפסים ציורים ופסלים נוספים נמצאים בתוך הבזיליקה עצמה, בקומה העליונה. כל אחת מעבודות האמנות נעשה בסגנון של המדינה ששלחה אותה והדמויות בה, מרים וישוע, הם בדמותם של בני המקום. כך לדוגמא הקהילה מיפן שלחה עבודת מוזיאקה המציגה את המדונה ובנה מלוכסני עיינים ועטויי קימונו. צליינים המבקרים בבזיליקה נוהגים להצטלם לפני הציור שנשלח ממדינתם.

שניים מארבעת האוונגליסטים, כל אחד עם סמלו בחזית הבזיליקה (© Derek Winterburn)

החזית המערבית
הרעיון האדריכלי מאחורי החצר הגדולה מסביב לכנסייה, הוא לייצר הפרדה בין ההמולה החילונית העירונית מסביב, לבין הבניין, שבנוי אף הוא כמצודה בצורה עם חלונות קטנים ומאורכים. מול הנכנס לחצר נמצאת החזית המערבית של הכנסייה, חומה קעורה מעט מחופה רצועות של אבן וורודה. סמלים המייצגים את ארבעת היסודות שעליהם הושתת העולם: אש, אוויר, מים ואדמה, מופיעים על החזית. היסודות האלה מייצגים את החומר שמעבר לו נמצאת הרוח. החיבור בין הרוח האלוהית לחומר הוא אחד המוטיבים המרכזיים של הבשורה. החלונות שבחזית המבנה מסודרים בארבע שורות שהולכות ומצטמצמות ונותנות תחושה אנכית לקיר הכניסה.
החזית מעוטרת בסמלים מהתנ"ך והברית החדשה. במרומי החזית נראה המלאך המבשר למרים על הולדת ישוע מלווה בכתובת בלטינית "מלאך ה' מבשר למרים". מתחת למלאך חקוקים ארבעת האוונגליסטים, כל אחד עם סמלו. מקור הסמלים בחזון יחזקאל ובחזון יוחנן, כאשר לכל סמל משמעות. האדם המכונף המלווה את דמותו של מתי מייצג את ההתגלמות, האריה המכונף של מרקוס מסמל את התחייה, השור המכונף המלווה את לוקס מסמל את הקרבן, והנשר המלווה את יוחנן מסמל את העלייה השמימה. מימין לאוונגליסטים רשום, בלטינית, הפסוק מישעיהו ז, י"ד: "הנה העלמה הרה ויולדת בן ותקרא שמו עמנואל". משמאלם חרוטים הפסוקים 15-14 מבראשית פרק ג', המתייחסים אל החטא הקדמון, פיתוייה של האישה על ידי הנחש, ועונשם של השניים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב". מתחת לאוונגליסטים ומעל השער מופיע פסוק מספר יוחנן, פרק א' פסוק 14: "המלה הייתה לבשר ותשכון בתוכנו, ונראה את הכבוד, כבוד הבן האחד והיחיד, שבא מהאב מלא חסד ואמת".
במרומי החזית נמצא פסל ברונזה בגובה של שלושה מטרים של "ישוע המברך".

מימין: דלתות הבזיליקה בכניסה הראשית (Gelia). משמאל: דלתות הבזיליקה בחזית הדרומית (Ori)

דלתות הבזיליקה
מסגרת הדלת הראשית עשויה מגרניט אדומה כאשר במרכז המשקוף השילוש הקדוש מאיר את העולם בסמלים של העין, היונה, המסמלת את רוח הקודש והצלב. בצד הימני של המשקוף פסוק מלוקס, פרק ו, 13: "וכאשר הגיע הבוקר הוא קרא את מאמיניו אליו, בחר 12 מהם ומינה אותם כשליחים". מתחת לפסוק, לאורך הצד הימני של המסגרת, חקוקות דמויותיהם של השליחים. בצדו השמאלי של המשקוף פסוק מהאיגרת אל העברים פרק א, 1־2: "אלוהים, שבזמנים שונים ובצורות שונות, דיבר בעבר אל האבות על ידי הנביאים" — המשך הציטוט לא חקוק על המשקוף אבל כל נוצרי מכיר אותו: "דיבר אלינו בימים האחרונים האלה דרך בנו שאותו מינה ליורש של כל הדברים שדרכם הוא ברא את העולמות". מתחת לפסוק לאורך המסגרת חקוקות דמויות מהתנ"ך, נביאים ואחרים, שאלוהים דיבר עמם.
על דלת הנחושת הגדולה מפוסלים פרקים מתולדות חייו של ישוע, מהולדתו ועד צליבתו. סדר הפרקים מתחיל בחצי השמאלי של הדלת, מלמעלה עד למטה, ואז בחצי הימני של הדלת מלמטה ועד למעלה. התיאור מתחיל בלידתו של ישוע, הבריחה למצרים, חייו בנצרת, הטבילה, דרשת ההר או דרשות אחרות והצליבה. בין התמונות הראשיות סצנות משנה מתולדות חייו של ישוע.
כדאי להתבונן גם בשתי הדלתות הצדיות. בראש הדלת השמאלית תבליט נחושת של פיתוי חוה על ידי הנחש ומתחתיו מרוקעים אירועים של גאולה אלוהית: אדם וחוה, נוח, עקדת יצחק, כאשר מסביב פסוקים מהתנ"ך הקשורים לאירועים האלה. בדלת הימנית מפוסלות דמויות מהתנ"ך הקשורות לגאולה ולתיאורים המוזכרים בברית החדשה, כגון דוד המלך ויונה הנביא.

החזית הדרומית (Ori~)

החזית הדרומית
החזית הדרומית מוקדשת למרים ובעיקר לתפילה "שלום למלכה הקדושה" — סלווה רגינה, מזמור שהוא חלק מהליטורגיה הקתולית. התפילה כולה חקוקה על הקיר. במרכז הקיר פסל ברונזה בגודל אדם של הבתולה הקדושה. מעשה ידיו של פרנקו וורוקה, המציג את מרים כנערה צעירה, כפי שהייתה בזמן הבשורה. לפני דלתות הברונזה מבואה קטנה המעוטרת באריחים המתארים את תולדות חייה של מרים. היצירה היא מתנת הכנסייה הקתולית בארצות הברית.
על הרצפה, משני צדי הכניסה, שני פסיפסים. האחד מתאר את הצלתו של פטרוס מהסערה בים בדרכו לרומא, האחר את נבלו של דוד המלך. שני המוטיבים המתוארים כאן קשורים לדרכים שונות להגיע לגאולה. סירתו של פטרוס הנישאת על גלי הים הסוערים מסמלת את הכנסייה עצמה, החוצה משברים ואינה טובעת.

מיסה בקומה התחתונה של בזיליקת הבשורה (israeltourism©)

הקומה התחתונה
הקומה הזו תוכננה כך שהיא מבליטה את מערת הבשורה ואת השרידים הארכיאולוגיים שמסביבה. הקיר הצפוני של הקומה, משמאל לכניסה, משלב בתוכו את קיר הכנסייה הצלבנית הגדולה מימיו של טנקרד נסיך הגליל. חלונות הקומה הם מתנת הקהילה הקתולית באוסטריה ומעשה ידיה של לידיה רופולט. בחזית, באזור שמוקף בסורג מתכת, הוקם מזבח חדש המשולב בתוך שרידי הבזיליקה הביזנטית.
מתחת לרצפת הפסיפס הביזנטית התגלו אבנים מטויחות השייכות למקום תפילה קדום יותר. צליינים בתקופות הקדומות השאירו גרפיטי וסימנים על הטיח הקדום הזה. הכתובות הללו נמצאות כיום במוזיאון של הבזיליקה. מתחת לפסיפס נמצא אגן עם מדרגות, דומה מאוד לאגן שנמצא בחפירות בכנסיית סנט. ג'וזף הסמוכה.
במפלס התחתון של הבזיליקה נמצאים שלושה אפסיסים, ששוחזרו בחלקם על מנת לייצג את הסגנון הצלבני. השניים בצדדים, שבהם מזבחות הפונים לעבר קהל המתפללים, נבנו עם אבנים עתיקות. המרכזי מעוטר בצלב נחושת מעשה ידיו של הפסל בן שלום מחיפה — והוא העתק של הצלב בכנסיית סנט. דאמיאנו, ששם שמע פרנציסקוס הקדוש קול הקורא לו לשליחותו. בתוך הגומחה נמצאים גם צינורות האורגן של הכנסייה. האורגן המקורי נבנה על ידי חברת טמבוריני מקרמונה שבאיטליה. כיום נוספו עליו אורגנים אלקטורניים חדשים.

(Benjamín Núñez González)

אזור התפילה
אזור התפילה ממוקם בתוך המתווה של הבזיליקה הביזנטית. הפסיפסים בחלק הדרומי, המוקפים במסגרת של דגמים גיאומטריים, שייכים לאולם הצדדי של הכנסייה הביזנטית. הפסיפסים במערב, מול המערה הקדושה, נושאים כתר עשוי מאריחים שחורים ואדומים עם מונוגרמה של הקיסר קונסטנטין שבו האותיות היווניות צ'י ורו — שני האותיות הראשונות בשמו של ישוע. במקום אחר באותו פסיפס מופיעים אריחים שחורים על רקע לבן, שבתוכם הצלב הקוסמי. מיקומם של הצלבים האלה על רצפת הכנסייה מרמזים על כך שהכנסייה הוקמה לפני שנת 427 אז אסר הקיסר הביזנטי תאודוסיוס השני על עיטור רצפות עם צלבים, בכדי שהמתפללים לא ידרכו על סמלו של המשיח.

(Benjamín Núñez González)

קפלת המלאך
השטח שבחזית המערה הקדושה נקרא "קפלת המלאך", והוא משמש כמבוא לאזור הקדוש אפילו קודם להקמת הכנסייה הביזנטית באתר: פסיפס של כתובת יוונית המאזכרת את הדיאקון קונון מירושלים והמדרגות החצובות בסלע, המחברות את המפלס העליון עטור הפסיפסים למפלס התחתון של הקפלה, מעידים על כך שהאזור הזה היה בשימוש לפני התקופה הביזנטית. המקום שבו עמד קיר הקפלה מסומן כיום על ידי ארבעה עמודי גרניט הניצבים על מעקה נמוך. העמודים, השייכים לכנסייה מהתקופה הצלבנית, מפרידים בין אזור התפילה לקפלה.
בתוך קפלת המלאך שני מזבחות, הימני הוא המזבח של סנט. יואכים אביה של מרים, והשמאלי הוא מזבח המלאך גבריאל.

(Konrad Summers)

מערת הבשורה
מערת הבשורה היא המוקד החשוב ביותר של הבזיליקה. המלה המרכזית בכתובות הלטיניות, כמו זו המופיעה על המזבח היא "HIC" — כאן, המסמלת שזה המקום בו התרחשו האירועים. "כאן מרים הבתולה שמעה את מילות הבשורה", "כאן המילה הייתה לבשר". מערת הבשורה מציגה את המקום שבו המלאך גבריאל בישר למרים על דבר ההריון ועל הבן שיוולד. שתי מערכות של מדרגות מובילות אל הקפלה הזו (הפתוחה רק למתפללים קתולים הבאים לערוך כאן מיסה). אלו אותן המדרגות בהן היו יורדים אל המערה הקדושה בתקופה הצלבנית.
שני כדים גדולים לתבואה, שהתגלו בחפירות במקום מימיו של ישוע, ניצבים מסביב כמו העמודים הצלבניים שנותרו באתרם על מנת לציין את המשכיות התפילה במקום, הם מעניקים תוקף נוסף לאותנטיות של המערה. המזבח הראשי שנושא את הכתובת "כאן המילה הייתה לבשר" היה חלק מאולם התפילה הפרנציסקני שנבנה בשנת 1730. מתחת למזבח הבשורה נמצאת מערה נוספת, הידועה כ"מטבח של מרים" אליה אפשר להגיע דרך גרם מדרגות החצוב בסלע.
בתוך הקפלה, מצד שמאל, ניצבים שני עמודים. הראשון הוא העמוד של המלאך גבריאל והשני הוא עמוד הבתולה. במרכז ניצב מזבח הבשורה ומאחוריו מזבח הבריחה למצרים. מערכת של מדרגות מובילה מאחורי המזבח אל בור מים ואל מערכת מדרגות המובילה אל מחוץ למערה.
מערת קונון
משמאל למערה הקדושה נמצאת מערה נוספת הידועה כמערת קונון. המערה הזו חצובה בתוך הסלע ומעוטרת בשכבות של טיח שעליהן חרוטות תפילות ובקשות של צליינים ממהלך הדורות. שמה של המערה נגזר מרצפת פסיפס ביזנטית הנמצאת דווקא באזור שממול למערה, ובה נרשמה כתובת יוונית המאזכרת את הדיאקון קונון מירושלים שכנראה מימן את הפסיפס.
על הקיר המזרחי של המערה אפשר לראות טיח ביזנטי, מעוטר במוטיב פרחוני שבתוכו כתובת יוונית המזכירה את השם "וולריה… שפחת המשיח" שעשתה לעצמה "זיכרון של אור". הכתובת מרמזת על כך שככל הנראה וולריה הייתה זו שעיטרה את המערה עם גן הפרחים, רמז לגן עדן.

הקומה העליונה בבזילקה (Mikhail Markovskiy)

הקומה העליונה
מסביב לקירות הקומה העליונה, המרווחת יותר, עבודות אמנות המציגות את מרים וישוע שניתנו לכנסייה על ידי קהילות קתוליות מרחבי העולם. הציור הגדול באפסיס המרכזי, מעבר למזבח, הוא מעשה ידיו של האמן סלווטורה פיומה ונושאו "כנסייה אחת, קדושה, קתולית ואפוסטולית". הציור מתאר את הכנסייה הקוסמית, זו של העבר, ההווה והעתיד. במרכז הציור דמותו של ישוע, ידיו פרושות לצדדים אל עבר קהל בני האדם הצועד לעברו. השליח פטרוס נמצא לצדו ובידיו מפתחות מלכות השמיים. ברקע מאחוריו מרים הבתולה ללא רבב. בראש התמונה העין האלוהית ורוח הקודש — בצורת יונה, המשלימה את תיאור השילוש הקדוש. למטה מימין האפיפיורים בשנים 1914 ל־1968: בנדיקטוס ה־15, פיוס ה־11, פיוס ה־12, יוחנן ה־23 ופאולוס השישי.
משמאל למזבח, קפלה המוקדשת לקסטודיה של ארץ הקודש, הארגון הפרנציסקני הממונה על המקומות הקדושים הקתולים בארץ הקודש. סמל הקסטודיה, צלב אדום, נראה במרכז. הפסיפס המעטר את הקפלה הוא פרי עבודתו של האמן גלאוקו ברוצי, והוא מוקדש למסדר הפרנציסקני. פרנסיסקוס הקדוש והמרטירים הפרנציסקנים נמצאים במרכז הפסיפס. במזוזות הקפלה הונצחו דמויותיהם של המלך רוברט מאנז'ו וסנקיה מאראגון, שהיו פעילים בהבאת המסדר לארץ הקודש. קפלת סקרמנט הקודש נמצאת מימין למזבח. הסמלים של הכנסייה המסורתית: דג, לחם ועוגן, מופיעים על מזוזות הקפלה. הקפלה מוקדשת לקדושי הכנסייה.
המיסתור (קריפטה), הנמצא מתחת לקפלה, מוקדש לשלמות האנושית המגיעה לאחר סיום המאבק בין כוחות הטוב והרשע — הולדת ישוע מסמלת את ניצחון האור על החושך, הטוב על הרע.

(Mor Dagan IMOT)

כיפת הכנסייה
כיפת הכנסייה מתנשאת לגובה של 40 מטרים. היא מורכבת מאריחים המקושטים בקו מזוגזג שאפשר לראות בו חזרה אינסופית על האות "M", המייצגת את מריה. האריחים מסודרים כמו עלי הגביע של פרח השושן הצחור, הפרח המסמל את מרים.
האור לאולם הבזיליקה חודר דרך לטרנה בראש הכיפה. זו בנויה משישה עשר חלונות משולשים היוצרים מעגל אור תמידי בראש האולם. הכיפה עצמה עשויה מנחושת. חלונות הכיפה בנויים מבטון וזכוכית צבעונית, יצירתו של האמן השוויצרי יוקי אבישר. בחלונות מופיעות דמיותהם של השליחים, הקדושים יואכים וחנה — הוריה של מרים, אפרים הסורי — תיאולוג נוצרי בן המאה הרביעית, וברנאר מקלרבו — תיאולוג נוצרי חשוב בן המאה ה־12.

הרחבה והבפטיסטריום (Ori)

המרפסת העליונה
המרפסת בנויה מעל לשרידי הכפר העתיק של נצרת שהתגלה בחפירות לפני הקמת הבזיליקה. במרכז המרפסת בפטיסטריום שנוצר על ידי זוג אמנים גרמנים, ברנט הרטמן־לינטל ואמה רושל. הפסיפסים ועבודות הברונזה בתוך המבנה מייצגים את הטבלתו של ישוע בירדן ופעימת רוח הקודש בו. המבנה משמר בתוכו שרידי עץ של הבזיליקה הצלבנית. רצפת המרפסת מעוטרת באבנים שחורות ולבנות, בתוכן סמל המסדר הפרנציסקני והקסטודיה של ארץ הקודש, על הרצפה מצויירת גפן גדולה עליה אשכולות ענבים שציפורים ניזונות מהם. מוטיב הגפן הוא אחד הסמלים של הכנסייה ומופיע באמרות מוסר של ישוע, החל מסיפור גרעין החרדל ההופך לצמח גדול ועוד.

המוזיאון הארכאולוגי של נצרת
המוזיאון ממוקם מצפון לבזיליקה ליד מבנים ששימשו בתקופה הצלבנית כמעונו של הבישוף. במוזיאון מוצגים ממצאים שהתגלו בחפירות בבזיליקה. הכניסה למוזיאון היא דרך גן השושנים שלצדי המנזר הפרנציסקני. המוזיאון פתוח בהזמנה מראש. בין הממצאים המרתקים של המוזיאון ניתן למצוא את הכותרות המעוטרות מהתקופה הצלבנית.

המשפחה הקדושה, בכנסיית יוסף הקדוש (pmartinasi / Shutterstock.com)

כנסיית יוסף הקדוש
מצפון למנזר הפרנציסקני נמצאת כנסיית יוסף הקדוש הבנויה על שרידי כנסייה צלבנית. הבניין הניאו־רומנסקי הוא פרי עיצובו של האדריכל הגרמני וונדלין הינטרקוזר והוא הוקם בין השנים 1914-1911. בתוך מיסתור הכנסיייה נחשפה מערכת של מערות וממגורות עתיקות.
ציורי הקיר בתוך הכנסייה מוקדשים לחייו של יוסף, אביו של ישוע ולילדותו של ישוע. מעל למזבח ישנו פרסקו המתאר את המשפחה הקדושה, מימין לו מוצג חלומו של יוסף ומשמאל לו תיאור מותו של יוסף. חלונות הויטראז' מתארים גם הם את סיפור חייו של יוסף הנגר.
במיסתור מתחת לכנסייה, אפשר לראות מערכת של מבנים הקשורים לביתו של יוסף ולידם מערכת של בורות מים — אולי מקוואות ואולי אגני טבילה נוצרים קדומים.

מסלול זה נלקח ממדריך נצרת

פריטי הזיכרון

Memory-Berlin17

15,000 פריטים הקשורים לשואה מעזבון פריטי השואה של וולפגנג הני נתרמו למוזיאון ההיסטורי הגרמני בברלין ויוצגו שם.



המוזיאון ההיסטורי בברלין קיבל אוסף של 15,000 פריטים הקשורים לתקופת השואה מעיזבונו של וולפגנג הני, שנפטר בשנת 2017 בגיל 93. הני נולד ב־1924 בברלין, בנם של אב קתולי ואם יהודייה. על פי חוקי נירנברג ב־1935, הוא נחשב ל"יהודי מדרגה ראשונה ובן תערובת". הני איבד בני משפחה רבים בשואה וכאשר יצא לגמלאות מקריירה מוצלחת כמהנדס אזרחי עירוני, הוא החליט שצריך לעשות משהו לזיכרונם וכבודם של בני משפחתו האבודה.
הוא חשש שזיכרון השואה מתעמעם והאנטישמיות מרימה ראש והחל לאסוף פריטים הקושרים לרצח העם שנעשה בשואה. הוא נסע ברחבי גרמניה ואסף ממצאים בעלי משמעות שסיפרו את סיפור האנטישמיות בגרמניה הנאצית: פוסטרים, כרטיסי מזון, קרעים של ספרי תורה, גלויות אנטישמיות, שטרות כסף שהיו בשימוש במחנות הריכוז ועוד. חלק מהממצאים שימשו בתערוכה הנודדת של "היהודי הנצחי" שנוסדה על ידי הנאצים לפני המלחמה על מנת להשפיל את היהודים ולהציגם כסטריוטיפ נלעג. לתרומת האוסף למוזיאון יהיה תפקיד מפתח בתכנית המחקר של המוזיאון הנערכת בשיתוף עם המרכז לחקר האנטישמיות.
"בבתי הספר התלמידים שומעים ממוריהם על הנאצים אבל הם לא ממש מודעים למה שהיה", אמר הני בטקס קבלת פרס אוברמאייר להיסטוריה יהודית "מאוד חשוב שהנוער ידע מה קרה".
הני הקדיש שלושה עשורים בבניית האוסף, שנסקר בתערוכות שהתקיימו בגרמניה ובפולניה. בשנת 2006 הוא זכה במסדר הברלינאי לפעילות מיטיבה. הני יחד עם אשתו נהג לבקר בבתי ספר ולהרצות על חוויותיהם בשואה על מנת להבטיח שזיכרון השואה לא יפוג לאחר מות השורדים, שהם כיום כבר מבוגרים מאוד.
ההכרזה על קבלת התרומה של אוסף הני הגיעה כאשר אירועים אנטישמיים בגרמניה מתגברים. בשנה האחרונה נרשמו למעלה מ־2000 אירועים שכאלה.

שבת שירה בחאן הגליל

elal

סופשבוע‭ ‬של‭ ‬טיולים‭ ‬והרצאות‭ ‬במרחבי‭ ‬הגליל‭ ‬המערבי‭.‬

נצא לסיורים מודרכים בחבל ארץ שונה ומיוחד המשלב בין מזרח ומערב. ביום חמישי נסייר בעכו העתיקה — נלמד על ההיסטוריה המרתקת של המסלול היהודי בעכו העתיקה, דרך הפריצה לכלא עכו אל בית כנסת הרמח"ל, השוק, הנמל ורציף הרמב"ם.
ביום שישי בבוקר, נטייל בפקיעין העתיקה, כפר בגליל עם היסטוריה יהודית בת 2,000 שנה.ונשמע את סיפורה של מרגלית זינאתי, הנצר היהודי האחרון בפקיעין. נסיים את הסיור עם קפה משובח במפעל המפורסם של סבתא ג'מילה.
לקראת כניסת השבת נערוך קבלת שבת מוסיקלית ושמחה. ובשבת נהנה מקטעי חזנות של אהרון זיסר, בבית הכנסת של החאן. לקראת צאת השבת, נסייר אל בית הכנסת העתיק של קיבוץ בית העמק, בהדרכתו של אבנר דהן.
הצטרפו אלינו לשבת שירה רוחנית ומרגשת, צוות חאן הגליל.


15-13 בינואר 2022
חאן הגליל, קיבוץ בית העמק
04-6806668, chan-hagalil.co.il