המגיפה הגדולה הבאה

Ebola_virus_virion

באוקטובר 2012 יצא לאור ספרו של דויד קוימן העוסק בהתפרצויות המתרבות של מגיפות שמקורם בנגיפים זואונוטיים: וירוסים המסוגלים לעבור מבעלי חיים לבני אדם. הספר המרתק עוקב אחר גילוי המאגר הטבעי של רבים מהנגיפים הזואונוטיים והדרך שבה הם מצליחים להתקיים. לרגל צאת הספר התמקדנו באחד הנגיפים הזואונוטים המוכרים והמסוכנים ביותר: נגיף השפעת, שחוקרים רבים חושבים שהוא יהיה זה שיחולל את המגיפה הקטלנית הבאה . הכתבה, מלפני 8 שנים, תיארה במדויק את העומד להתרחש. היה זמן להתכונן…

סיר מארק סייקס, אציל, נוסע ודיפלומט בריטי, היה, ערב מלחמת העולם השנייה, בין גדולי המומחים הבריטיים לענייני האימפריה העותמאנית והמזרח התיכון. הוא היה השושבין העיקרי של הסכם סייקס–פיקו, התכנית לחלוקה מחדש של המזרח התיכון לאחר המלחמה. דמות מרכזית בוועדה המייעצת לקבינט הבריטי בענייני עמי המזרח התיכון, מי שהגה את "המשרד לענייני ערבים" האימפריאלי, והאיש שהחזיר ללקיסקון הגיאוגרפי שמות כגון: "סוריה", "עירק", "מסופוטמיה" ו"פלסטינה". סייקס עיצב את דגל המרד הערבי, שילוב של צבעי ירוק, אדום, שחור ולבן, צבעים שעד היום מככבים על דגליהן של ירדן, עירק, סוריה, סודן, כווית, תימן, נסיכויות המפרץ, אש"פ והרשות הפלסטינית – כולן יישויות מדיניות שלא היו קיימות לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא היה דמות מפתח בכתיבת הצהרת בלפור – למרות שראה ביהודים "גזע בזוי וחלש, אוניברסלי ורב כוח, שאי אפשר להתעלם ממנו".

בוועידת השלום בפריז, שהתכנסה לאחר המלחמה, דווח הרולד ניקולסון, אחד מהדיפלומטים שהשתתף בדיונים, ש"בזכות דחיפתו, נחישותו, התלהבותו ואמונתו של סייקס, הלאומיות הערבית והציונות הפכו לשתיים מההצלחות הבריטיות הגדולות של המלחמה העולמית הגדולה".

ב–16 בפברואר, 1919, בעוד הדיונים באולמות הוועידה נמשכים, פרש סר מארק סייקס, שזה עתה מלאו לו 39 שנים, לחדרו במלון לוטי בפריז. כמה שעות אחר כך הוא נמצא מת בחדרו: אחד הקרבנות האחרונים של מגיפת השפעת הגדולה שהשתוללה באותה עת בעולם. "השפעת הספרדית" קראו לה, למרות שאת דרכה בעולם החלה דווקא בארצות הברית. הנגיף הקטלני התגלגל בלועו של מתגייס צעיר, מאזור כפרי בקנזס למחנות הטירונים של הצבא האמריקאי. משם המחלה התפשטה במהירות לאירופה ולרחבי העולם. מספר הקורבנות המדויק אינו ידוע, ההערכות נעות בין 30 ל–50 מיליון בני אדם. זן השפעת הזה, שלא הרבה ידוע עליו, דומה כנראה לזן שפעת העופות שמטריד כיום את מנוחת חוקרי הנגיפים.

גופתו של סייקס הונחה בארון עופרת, והובאה לקבורה באנגליה. 88 שנה לאחר מותו הפך הארון לאחת התקוות של חוקרי השפעת לשים את ידיהם על דגימות של הנגיף שהרג את סייקס. בשנת 2007, בשיאה של הדאגה לנוכח שפעת העופות המתפשטת, התקבל אישור מבני משפחתו של של סייקס לפתוח את הארון ולנסות לדלות מתוכו דגימות גנטיות של נגיף השפעת הספרדית. המאמץ היה לשווא. ארון העפרת נסדק ברבות השנים, וכל מה שהיה בתוכו נרקב.

לשרוד ולהתרבות

אשר פרצה מגיפת השפעת הספרדית ב–1918, לא ידעו כלל נגיף מהו. אי אפשר היה לראותו במיקרוסקופ אופטי, אי אפשר היה לגדל אותו במעבדה או ללכוד אותו במסננת. לואי פסטר אמנם פיתח חיסון לכלבת בשנת 1885, אולם הוא לא ידע מה מחולל את המחלה. וויליאם גורגס, לימים קצין הרפואה הראשי של צבא ארצות הברית, הצליח, בשנים הראשונות של המאה העשרים, לחסל את התחלואה מקדחת צהובה בפלורידה, בהוואנה ובתעלת פנמה, על ידי הדברת יתושים. אולם גם הוא לא הבין מה מחולל את המחלה.

נגיפים הם דברים קטנים מאוד. עשירית מגודלם של חיידקים. עד להמצאת המיקרוסקופ האלקטרוני אי אפשר היה לראות אותם. הם בעלי מבנה פשוט, מתוחכם, וספרטני. אין להם תאים, כך שהמדע לא מגדיר אותם כאורגניזם חי, אולם הם יעילים מאוד בביצוע הפעילות הבסיסית של הקיום: לשרוד ולהתרבות.

פעילותם של הנגיפים היתה מוכרת עוד לפני שנודע על קיומם. מחלות כמו אבעבועות שחורות, כלבת וחצבת רווחו בעולם העתיק ולסיבת התפרצותן ניתנו הסברים מגוונים: ריקבון, עוני, קסמים, רצון האל, אוויר קר, רגליים קרות ועוד כהנה וכהנה. בשנת 1840 העלה יאקוב הנלה, חוקר אנטומיה גרמני, השערה לקיומם של חלקיקים קטנים מאוד, קטנים מכדי שאפשר יהיה לראותם במיקרוסקופ, בעלי יכולת לחולל מחלות. הוא לא מצא דרך להוכיח את השערתו. שש שנים אחר כך, ב–1846, נשלח רופא דני בשם פטר פאנום, על ידי ממשלת דנמרק, לחקור התפרצות של חצבת באיי פארו, באוקיינוס האטלנטי. את התוצאות פרסם במחקר קלאסי בשם: "תצפיות שנעשו במהלך מגפת חצבת באי פארו בשנת 1846". פאנום הבחין שהמחלה עוברת מאדם חולה לבריא שבועיים לאחר החשיפה לחולה. הוא הסיק שמחולל המחלה דוגר במשך אותה תקופה בגוף הבריא, ולפיכך מחולל המחלה אינו יכול להיות רעלן אלא משהו שמתפתח.

רוברט קוך, תלמידו של הנלה, המשיך בשנות השבעים והשמונים של המאה התשע עשרה בעבודתו של מורהו. קוך גילה את החיידקים הגורמים למחלות האנתרקס, השחפת והכולירה. גילויו יחד עם המחקרים של לואי פסטר, ג'וזף ליסטר, וויליאם רוברטס היו היסוד לענף מדעי חדש: המיקרוביולוגיה, שהתפתח לקראת סוף המאה השמונה עשרה. המיקרוביולוגים הצליחו לזהות שחיידקים מסוימים מחוללים מחלות מסוימות. את החיידקים אפשר היה לראות במיקרוסקופ אופטי, אפשר היה לגדל אותם במעבדה, ואפשר היה לבחון את התנהגותם.

גילוי קיומם של נגיפים הגיע מכיוון אחר לגמרי, מהחקלאות. לקראת סוף המאה השמונה עשרה עסק מדען רוסי מסנט פטרבורג, דימיטרי איבנובסקי, בחקר מחלה שפגעה בעלי הטבק וגרמה להופעת פסיפס כתמים על העלים. איבנובסקי גילה שניתן להעביר את המחלה מעלים פגועים לעלים בריאים על ידי טיפטוף תמציות שהופקו מעלים חולים על הבריאים. אולם, כאשר ניסה איבנובסקי לבודד את מחולל המחלה, על ידי סינון התמציות במסננת פורצלן, זו המשמשת ללכידת חיידקים, הוא לא העלה דבר. מחולל מחלת עלי הטבק, הסיק איבנובסקי קטן בהרבה מחיידק. מרטינוס ברייניק ההולנדי, המשיך בכיוון של איבנובסקי וגילה שגם כאשר מדללים את התמציות לאחר הסינון, ומטפטפים אותן על עלה בריא הן שומרות על יכולתן לחולל את המחלה. לפיכך מחולל המחלה אינו יכול להיות חומר רעיל, הוא כתב, אלא משהו זעיר בעל יכולת להתפתח גם לאחר שדולל – אולם הוא יכול להתפתח רק על העלה עצמו – כלומר רק כשהוא בא במגע עם תאים חיים. מרטינוס קרא לדבר הזה שאי אפשר היה לראותו אלא רק להסיק על קיומו: וירוס.

באמצע שנות השלושים, כאשר הומצא המיקרוסקופ האלקטרוני, אפשר היה סוף סוף לראות נגיפים, ולהתחיל ולהבין כיצד הם בנויים, פועלים ומחוללים תגובות בתאים חיים.

נגיף בנוי מחלבונים בודדים ומחומר גנטי המאחסן את ההוראות לייצור החלבונים. הוא מתחיל לפעול – מגלה חיים – רק כאשר הוא חודר לתוך תא חי. שם הוא משתלט על מנגנון התא ומתחיל לשכפל את עצמו על פי ההוראות המאוחסנות בחומר הגנטי. הפעילות הזו מחסלת את התא. הנגיף צריך להתמודד עם ארבעה אתגרים: להגיע אל התא, לחדור לתוכו, להשתלט על מנגנוני התא, ולצאת מהתא בסוף התהליך. אלה ארבעת הדברים היחידים שנגיף יודע לעשות.

היחידה הבסיסית של הנגיף היא הויריון, חומר תורשתי הנתון בתוך מעטפת חלבונית הנקראת קופסיד. מתוך המעטפת בולטים זיזים מולקולריים המותאמים לתא המטרה של הנגיף. הזיזים מאפשרים לנגיף להינעל על מעטפת ולחדור אליו ומגדירים את סוגי התאים שהנגיף יכול לחדור אליהם: תאי עצב, מערכת העיכול, מערכת הנשימה וכדומה. הזיזים שעל מעטפת הנגיף הם אחת המטרות המרכזית של מערכת ההתגוננות של הגוף. הנוגדנים, מולקולות המיוצרות על ידי מערכת החיסון של הגוף, יודעים להתלבש על הזיזים של הנגיף ולמנוע ממנו את האפשרות להיאחז בתא.

בחומר הגנטי של הנגיף מצוי רצף ההוראות לשכפול ויריונים חדשים, את ההוראות אפשר ליישם רק באמצעות המערכת המטבולית של התא. החומר הגנטי של הנגיף, כמו כל חומר גנטי אחר, יושב על רצף של גדילי – DNA או RNA. מערכת הגדילים האלה יכולים להיות בעלי גדיל כפול או בודד. במערכת גדילים כפולה קיימת בקרה המונעת סטייה מהוראות ההפעלה המצוי בחומר הגנטי. כאשר מערכת הגדילים היא בעלת גדיל בודד בלבד האפשרויות ליצירת סטיות בשכפול גדלה. בנגיפים בעלי מערכת גדילים בודדת ואלפי "אותיות" קידוד, היכולת לסטות, לייצר מוטאציות בעת שיכפול הנגיף, גבוהה מאוד. ויריון עם מוטאציות בדרך כלל לא יכול להמשיך ולהתקיים – השינוי בתכונות ובמבנה מביא לידי חיסולו. אולם מעת לעת נוצרת מוטאציה שלא רק מצליחה להתקיים אלא יוצרת עבור הנגיף תכונות חדשות: אפשרות לחדור לתאים מסוג אחר, אפשרויות מעבר בדרכים אחרות מתא לתא ועוד. היכולת הגבוהה הזאת להשתנות, לייצר מוטאציות ותכונות חדשות, זה מה שהופך את הנגיפים למסוכנים כל כך.

מבעלי חיים לבני אדם

נגיפים יכולים גם לחיות בדו–קיום עם תא מארח – הפונדקאי. סימביוזה כזו חייבת להתרחש אחרת הנגיף היה מחסל את עצמו יחד עם התאים שאותם חיסל. האיזון בין הנגיף לפונדקאי המאגר הוא עדין וזמני. כל שינוי מביא לידי סיום את הפסקת האש ומתחוללת התפרצות חדשה.

לנגיף אין יכולת תנועה. הוא חייב משהו שיעביר אותו מתא לתא ומפונדקאי לפונדקאי: מערכת הדם, מערכת העיכול, נוזלים, התעטשות. הוא רגיש לחום ומתחסל בטמפרטורות של 60 מעלות. לעומת זאת הוא יכול לשרוד בהקפאה. פעילותו מייצרת אינטרפרון הגורם למערכת החיסונית של הגוף לתקוף את הנגיף (זו הסיבה שבכל זאת מחלימים ממחלות נגיפיות ואפשר להתחסן נגדם).

התנאים למעבר נגיפים בין פונדקאים מחייבים צפיפות, ואמצעי מגע בין המקומות שבהן הנגיף שוהה למקום החדש שאליו הוא חודר. על מנת שזה יקרה חייבת להיות נקודה שבה נפגש הנגיף עם פונדקאי חדש. כאשר אחת מהמוטאציות של הנגיף מפתחת תכונה שמאפשרת מעבר מבעלי חיים לבני אדם קוראים לתהליך הזה זואונוסיס (Zoonosis). מחלות כמו שפעת החזירים, שפעת העופות, סארס, איידס, הם מחלות זואונוטיות, והן האיום הגדול ביותר למגיפה עולמית חדשה. האבולה היא מחלה זואונוטית, כך גם דבר, שפעת ספרדית, שחפת, קדחת הנילוס המערבי, כלבת, קדחת השבר הסורי אפריקני, וטיפוס. כל אחת מהמחלות האלה התפתחה כאשר מחולל מחלה: תולעת, אמבה, פטריה, חיידק או נגיף, השתנה בצורה שאפשרה מעבר מבעלי חיים לבני אדם.

כאשר התפרצות של מחלה זואונוטית שוכחת, אין זה אומר שהנגיף הוכחד. למעשה נבלמה רק האפשרות להמשיך ולעבור בין פונדקאים חדשים. הנגיף ממשיך להתקיים בתוך פונדקאי המאגר, עד להתפרצות הבאה.

בארבעים וחמש השנים האחרונות היו התפרצויות רבות של מחלות זואונוטיות, חלקן ידועות פחות וחלקן כאלה שזוכות לכותרות ראשיות: מרברג ב–1967, לסה ב–1969, אבולה ב–1976, איידס מטיפוס HIV-1 ב–1981, איידס מטיפוס HIV-2 ב–1986, סין נומברה ב–1993, הנדרה ב–1994, שפעת עופות ב–1997, ניפה ב–1998, קדחת הנילוס המערבי ב–1999, סארס ב–2003, שפעת החזירים ב–2009, ונגיף קורונה חדש שהתגלה בספטמבר 2012 בערב הסעודית. כולם נגיפים מסוכנים עם יכולת השתנות רבה. מביניהם נגיף השפעת הוא בעל יכולת ההשתנות הגבוהה ביותר, בעל אופי אלים וכזה שמסוגל לעבור בין אדם לאדם דרך האוויר. וזה מה שהופך אותו למסוכן מבין כל הנגיפים הזואונוטים.

השחף שחשף את השפעת

בכל שנה חולים 3 מיליון איש בשפעת, מהזנים המוכרים. מתוכם מתים כ–250,000 נפש. השפעת נגרמת על ידי שלושה זנים של וירוסים, שמהם המטרידים והשכיחים ביותר הם זני השפעת מטיפוס A. לנגיפים מהטיפוס הזה יש מאפיינים גנטיים דומים: גנום חד–גדילי המחולק לשמונה חלקים המשמשים תבנית ל–11 סוגי חלבון. רצף תורשתי המורכב משמונה אזורי קידוד המחוברים יחדיו כמו שמונה קרונות רכבת, שבכל קרון מרכיבים שונים הבונים את הנגיף ונושאים את הוראות השכפול.

אחת התכונות התורשתיות של הנגיף הן היכולת ליצור מאין זיזים הבולטים ממעטפת הנגיף, המתחלקים לשני סוגים: Hemagglutinin ו–Neuraminidase, הראשון הוא מפתח הכניסה לתא, השני מפתח היציאה. יש 17 סוגים של Hemagglutinin (האחרון התגלה ב–2012), ו–11 סוגים של Neuraminidase. האינזימים הללו הן היעד של נוגדני המערכת החיסונית בבואם לתקוף את הנגיף והם משמשים את החוקרים לתייג את זני השפעת מסוג A. זן של וירוס מסוג H5N1 לדוגמה הוא וירוס המורכב מתת סוג 5 של חלבון Hemagglutinin ותת סוג 1 של חלבון Neuraminidase.

נגיפי שפעת מסוגלים לחדור לתאיהם של בעלי חיים שונים: חזירים, סוסים, חמוסים, חתולים, ברווזי בית, תרנגולות ובני אדם. מסתבר שזני שפעת שונים מדביקים סוגים שונים של בעלי חיים. H7N7 מדביק סוסים, H5N3 שחפים וכך הלאה. עד לשנת 2007 חשבו שרק זנים הנושאים את החלבונים H1, H2, או H3 יכולים לגרום לשפעת בבני אדם. חזירים יכולים להידבק בנגיפים המחוללים גם שפעת בבני אדם וגם בעופות. כאשר זה קורה נוצרת אפשרות של התמיינות בין שני זני השפעת האלה. האפשרות להיווצרות זנים חדשים של נגיפי שפעת מתרחשת כאשר שני זנים נפגשים באותו בעל חיים: למשל נגיפים של שפעת החזירים עם נגיפים של שפעת העופות.

סוגי הזנים השונים של השפעת הובילו את החוקרים למסע חיפושים אחר המקום שבו מסתתרים הנגיפים עם שוך ההתפרצות. רמז ראשון נחשף ב–1961 בעקבות תמותת שחפים מסתורית בחופי דרום אפריקה שאובחנה כתוצאה של שפעת. אם הנגיף קטל את השחפים הם לא היו יכולים להיות פונדקאי המאגר, אבל ייתכן שהם באו במגע עם הפונדקאי המאגר.

זמן קצר אחר גילוי השחפים המתים בדרום אפריקה יצא ביולוג ניו זילנדי צעיר למסע דייג לאורך חופי דרום ווילס החדשה, בניו זילנד, יחד עם ביו–כימאי אוסטרלי צעיר. השנים, רוברט ג'י. וובסטר וגריים לוור היו חברים טובים. בעוד הם צועדים לאורך החוף, גילו מצבורים של שחפים ופפינים מתים, ותהו האם גם עופות הים האלה מתו משפעת. לוור הציע לצאת לשונית האלמוגים הגדולה של אוסטרליה ולבדוק האם גם שם, במקום מבודד יחסית, יתגלו ציפורים נגועות בנגיפי שפעת. השונית הגדולה לא הייתה יעד למסע מחקר הרפתקני אלא אתר תיירות ונופש, ולפיכך האוניברסיטאות שבהן לימדו השנים סירבו לממן את המחקר. ארגון הבריאות העולמי דווקא גילה עניין והקציב 500 דולר, סכום נאה באותם הימים. לוור וובסטר יצאו לשונית הגדולה, לאי בשם טירון, וגילו שהשחפים באי אכן נושאים נגיפי שפעת שאינה גורמת למותם. עופות המים הנודדים, הסתבר, הם המאגר הטבעי של נגיפי השפעת.

וובסטר, כיום בן 80, ולוור – שנפטר ב–2008 – היו לגדולי מומחי השפעת בעולם. מה שהופך את נגיף השפעת לקטלני כל כך, הם גילו, הוא היכולת הגבוהה שלו להשתנות. מעבר למוטאציות הנוצרות באופן רגיל כאשר שני זני שפעת נמצאים באותו תא, יש לחומר התורשתי שלהם אפשרות של החלפה בין קטעים שלמים בגנום, מה שנקרא התמיינות מחדש. בגלל החלוקה של גנום השפעת לשמונה חלקים, אותם שמונה קרונות, יכולים אלה להתחלף בקלות בין שני זנים שונים של הנגיף. אם לוקחים בחשבון שקיימים 11 סוגי חלבון מסוג N, ו–17 חלבונים מסוג H מספר זני השפעת שיכולים להיווצר מגיע ל–187.

וובסטר ולוור גילו שהשינויים האלה, שהם רנדומליים לחלוטין, בדרך כלל מזיקים לנגיף. אבל מספר השינויים הגדול מייצר מגוון גדול ומתוך המגוון הזה יכול להתפתח זן חדש וקטלני. זו הסיבה שהשפעת תמיד מפתיעה, שונה ומסוכנת. זו הסיבה שבכל שנה צריך להעריך מחדש מהו הזן שיתפרץ באותה שנה, ולהתאים לו חיסון. זו הסיבה שדווקא נגיף השפעת הוא זה שיכול לחולל את מגיפת–העל הבאה, באמצעות זן חדש, שיקח זמן לתהות על קנקנו, להגדירו ולייצר לו חיסון.

בשנים שעברו מאז מגיפת השפעת הספרדית היו עוד מגיפות של שפעת. אחת ב–1957 קטלה כ–2 מיליון נפש, נוספת בשנת 1968, שנודעה בתור "שפעת הונג קונג" קטלה כמיליון איש.

המגפה שהייתה: שפעת העופות

הנגיף ששינה את התיאוריה שרק נגיפי H1 יכולים לחולל שפעת בבני אדם הוא H5N1 – המוכר כ"שפעת העופות".
השפעת הזו הופיעה לראשונה במאי 1997 כאשר ילד בן שלוש מהונג קונג מת ממנה. במעבדה המרכזית בהונג קונג לא הצליחו לזהות את הנגיף ודגימה נשלחה למרכז לבקרת מחלות של ארצות הברית. אולם איש לא התפנה שם לבחון את הדגימה, עד שמדען הולנדי, שביקר בהונג קונג, לקח דגימה למעבדה בהולנד. להפתעתו גילה שהנגיף הוא מסוג H5. הייתה זו הפעם הראשונה שנגיף של שפעת עופות, שלא היו בו כלל גנים של נגיף שפעת הפוגע בבני אדם, הצליח לגרום למחלת ריאות קטלניות באדם. כאשר בנובמבר של אותה שנה התגלו שלושה מקרים נוספים, עלה וובסטר על הטיסה הראשונה להונג קונג.

1997 הייתה השנה בה הונג קונג הועברה לשליטת סין ומוסדות הבריאות במושבה הבריטית לשעבר לא תיפקדו. בדצמבר התגלו 18 מקרים נוספים של שפעת עופות, שאחוז התמותה מהן הגיע ל–33 אחוז. וובסטר הזעיק מומחים מרחבי העולם, תלמידיו לשעבר, להתייצב בהונג קונג. תוך שלושה ימים הם הצליחו לאתר את מקור הנגיף: שווקי העופות החיים של הונג קונג.

השלטונות פעלו במהירות. תוך כמה ימים הושמדו 1.5 מיליון תרנגולות וברווזים ושווקי העופות נסגרו עד להודעה חדשה. המחלה נעצרה. אולם הנגיף לא חוסל. הוא המשיך להתקיים, ללא תסמינים, בברווזים במחוזות החוף של סין. בשדות האורז במחוזות האלה מתקיים מגע בין ברווזי הבר לברווזי הבית, ששניהם ניזונים מהשדות מוצפי המים. הנגיף עובר דרך צוואת ברווזי הבר אל ברווזי הבית השוהים בשדות. כאשר הברווזים חוזרים ללול, ללינת לילה, הם מדביקים את התרנגולות. בלול מתחוללת ההתמיינות ונוצר נגיף מזן חדש שיכול לחולל מחלה גם בתרנגולות וגם בבני אדם.

ב–2003, שש שנים לאחר שהתפשטות הנגיף בהונג קונג נעצרה, שפעת העופות הופיעה שוב, הפעם בסין. שלושה בני משפחה אחת נדבקו בנגיף. שנים מהם מתו. ההופעה המחודשת של שפעת העופות התרחשה בדיוק כאשר התגלה נגיף הסארס, כך ששלטונות הבריאות העולמיים לא שמו לב לגיחתו מחדש של הנגיף המסוכן.

שפעת העופות התפשטה במהירות והתגלתה תוך זמן קצר בלולים בדרום קוריאה, בווייטנאם, בתאילנד, יפן ואינדונזיה כאשר היא קוטלת אלפי תרנגולות ומדביקה גם כמה לולנים. באביב של 2005 הנגיף התגלה באגם קוינגהאי (Qinghai) במערב סין, 3,400 קילומטרים מצפון מערב להונג קונג. האגם הוא אתר רבייה חשוב לעופות מים המגיעים אליו מהודו, סיביר ודרום מזרח אסיה. באותה שנה נמנו באגם ששת אלפים עופות שמתו מהנגיף. בין עופות הבר שנושאים את הנגיף, בצורתו הקלה יותר, נמצא האווז ההודי, הידוע גם כאווז מפוספס הראש, על שם שני הפסים השחורים שעל ראשו. זהו עוף גדול השוקל כ–3 ק"ג, בעל מוטת כנפים של כ–1.5 מטר. האווז ההודי מסוגל לנסוק לגובה רב לנדוד למרחקים ארוכים. הוא מקנן ברמה הטיבטית שבמערב סין, ואחר כך מגביה עוף מעל לרכס ההימאליה, ונודד מערבה, תוך כדי הפצת הנגיף, להודו, אפריקה ואירופה.

ב–2006 הנגיף הגיע למצרים והתפשט ברבבות לולים. במרץ של אותה שנה הוא התגלה גם בלולים בדרום הארץ. בישראל משרד החקלאות חיסל מיד את הלולים הבודדים שבהן התגלה הנגיף. במצרים הפעולה הייתה איטית יותר ואוכלוסיית שלמות של תרנגולות וברווזים בעמק הנילוס נדבקו בנגיף. שלטונות הבריאות במצרים ניסו להתמודד עם הנגיף על ידי חיסון תרנגולות. אולם הפעולה הזו לא הצליחה לעצור את ההתפשטות. עד לקיץ 2011 נדבקו בשפעת העופות במצרים 151 בני אדם, מתוכם מתו 52. החולים הללו מייצגים רבע מכלל מקרי שפעת העופות בבני אדם הידוע כיום, ויותר משליש מהנפטרים מהמחלה.

עד כה כל החולים בשפעת העופות נדבקו ישירות מתרנגולות. עובדה שמצביעה על כך שהנגיף לא פיתח דרך לעבור מאדם לאדם – אולם, מה שמדאיג את שלטונות הבריאות בעולם היא האפשרות שאכן יתפתח זן של הנגיף הזה שיוכל לעשות כן. מצבה של מערכת הבריאות במצרים שלאחר המהפכה, יחד עם הצפיפות הגדולה והעוני, מעלה את החשש בארגוני הבריאות העולמיים שאם תפרוץ מגיפה כזו במצרים אי אפשר יהיה לעצור אותה.

כל עוד H5N1 מסתובב שם בעולם, אמר וובסטר בראיון, קיימת אפשרות שיום אחד הנגיף ימצא דרך לעבור מאדם לאדם. ואז, "אלוהים ישמור עלינו".

המגפת העתיד: שפעת חדשה?

האם המגה–מגיפה הבאה בדרך, שואלים עצמם המומחים. סביר להניח שמקור המגיפה יהיה אחד הנגיפים הזואונוטיים. הדרך היחידה להתגונן ממנה היא על ידי מעקב מתמיד אחר התפרצויות נגיפיות והעמקת המחקר. ארגוני מעקב שכאלה, שומרי הסף של האנושות, פועלים כיום ברחבי העולם. ארגון הבריאות העולמי, במרכז לבקרת מחלות האמריקנית, המרכז לבקרת מחלות ומניעתן האירופי, הארגון העולמי לבריאות בעלי חיים ועוד. המומחים המשרתים בארגונים הללו נמצאים בכוננות מתמדת לזיהוי מהיר של זן חדש של נגיף, בבעלי חיים או בבני האדם, כך שיוכלו להפעיל בזמן את מערכת האזעקה העולמית.

ההתפרצויות ההולכות ומתרבות של המחלות הזואונוטיות בשנים האחרונות אינן רק תוצאה של תהליכים טבעיים, אלא גם של מעשי האדם. אוכלוסיית העולם הכפילה את עצמה בחמישים השנים האחרונות וחיה בצפיפות הולכת וגדלה. האדם חודר ליערות הטבעיים האחרונים שעוד נותרו בעולם: בקונגו, באמזונס, בבורנאו, מדגסקר, גיניאה החדשה, צפון מזרח אוסטרליה, מקום ששם מצויים זני נגיפים ומזיקים שעדיין לא באו במגע עם בני אנוש. באזורים האלה בוראים את היער, בונים מקומות מגורים, ומאכלסים את השטחים, שפעם שוטטו בהם רק חיות בר, בבעלי חיים מבויתים. אלה, האחרונים, חיים בתנאים צפופים ביותר: רפתות ומכלאות עם אלפי פרות, דירי חזירים עצומי ממדים, לולים עם אלפי תרנגולות. כר פעולה נוח ונרחב לנגיפים חדשים, שבאמצעות התחבורה המודרנית המהירה מצליחים להתפשט במהירות ברחבי העולם.

הניסיון לחסל נגיפים הצליח עד היום רק בנגיפים שהמאגר הטבעי שלהם, מקום הסתתרותם, הוא בבני אדם בלבד. החל משנות החמישים של המאה העשרים התבצע חיסון של אוכלוסיית העולם בתרכיב נגד אבעבועות שחורות. ב–2010 הכריז ארגון הבריאות העולמי על חיסולו של הנגיף הזה (כיום הנגיפים היחידים שנותרו שמורים במרכז לחקר מחלות בארצות הברית ובמקבילה שלו, מעבדות וקטור, ברוסיה. הנגיפים האלה אמורים להיות מושמדים בשנת 2014). בשנת 1988 החל ניסיון להדביר את נגיף הפוליו, הגורם לשיתוק ילדים. גם למאמץ הזה יש סיכוי להצליח כיוון שהנגיף קיים בבני האדם בלבד. מאמץ עולמי נוסף מתנהל הוא הניסיון להדביר את המלריה, שאינה נגרמת על ידי נגיף אלא עלי ידי פרוטיסט חד תאי בשם פלסמודיום. כ–200 מיליון איש נדבקים במלריה מדי שנה מהם מתים כ–600,000.

אך נגיפים זואונוטיים אי אפשר להכחיד. הם חלק מהטבע, בדיוק כמונו. בסופו של דבר המגיפה הגדולה הבאה תגיע מהנגיפים האלה. מתי, באיזה עוצמה, והאם נוכל לעצור אותה? אלה שאלות שאין עליהם תשובה. בינתיים, מומלץ להתחסן נגד השפעת של החורף הנוכחי.

הקרב על עכו

salah1

אחד הקרבות המפורסמים ביותר של התקופה הצלבנית הוא הקרב על עכו שרבים שתיאורים רבים נכתבו עליו על ידי כותבי כרוניקות בני התקופה ולאחריה. יש הבדלים מהותיים  בין התיאורים של כל אחד מהצדדים – הכותבים המוסלמיים מצד אחד והנוצרים מצד שני – כמו כן הבדלים רבים בין התיאורים של הכותבים מאותו צד. לאחרונה החלו לצאת עבודות וספרים המנסים לעשות סינתזה בין כל התיאורים ולנסות ולתאר מה בדיוק קרה. ועדיין רב הנסתר.

ידין רומן

ב-9 ביולי, 1187, חמישה ימים לאחר שהסולטן צלאח א-דין חיסל את הצבא הצלבני בחיטין,  התייצב הצבא המוסלמי מול חומות עכו. אלף אבירים צלבניים נפלו בקרב בחיטין, רבים נפלו בשבי ביניהם מלך ירושלים הצלבני גי דה לוסיניאן. הצלב הקדוש, שהובא במיוחד לשדה הקרב לעודד את רוח הלחימה הנוצרית, נפל אף הוא בידי המוסלמים. ירושלים הבירה נותרה ללא כל הגנה ודבר לא היה יכול למנוע מהסולטן לכבוש את העיר. צלאח א-דין העדיף לטפל קודם בערי החוף הצלבניות כדי למנוע הגעת התגבורת נוצרית מאירופה.

המושל הצלבני של עכו, שהצליח להימלט מהטבח בחיטין, מהר למסור את עכו לידי המוסלמים., היו כאלה באוכלוסייה שהתנגדו, איימו לשרוף את הבניינים ולהתאבד. אולם, הסולטן התחייב שהתושבים יכולו לעזוב את העיר בשלום וגם לקחת עמם את כל רכושם, והאיום נמוג.  לאחר שהסולטן מינה את בנו, אפדאל עלי, למושל העיר הוא פנה עם צבאו צפונה. ב-29 ביולי כבש את צידון וב-6 באוגוסט את ביירות. לאחר מכן פנה דרומה וכבש את אשקלון. ב-9 באוקטובר 1187 נכנס צלאח א-דין לירושלים. העיר תהיה בשלטון מוסלמי במשך 730 השנים הבאות.

עיר הנמל הצלבנית היחידה שהחזיקה מעמד הייתה צור, אליה נמלטו רבים מהניצולים בקרב חיטין. עשרה ימים לאחר הקרב בחיטין הגיע לצור קונרד המרקיז ממונפרה. עוד לפני הקרב יצא מקונסטנטינופוליס בכוונה להצטרף לאביו שהיה בשורות צבא הצלבני שנערך מול הסולטן. אבל, אביו נפל בשבי בקרב ועכו הייתה בידי צלאח א-דין כך שקונרד פנה לצור והחל לארגן את הגנתו. עד מהרה היה למנהיג הנוצרי הבכיר במזרח.

קונרד ראה עצמו כמתחרה של גי דה לוסיניאן על התואר מלך ירושלים. גי התמנה למלך הצלבני בזכות נישואיו לסיבילה אמו של בלדווין החמישי, המלך הקודם של ירושלים שנפטר לפתע בגיל 9 בשנת 1186. גי היה בעלה השני של סיבילה. בעלה הראשון היה אחיו של קונרד ממונפרה. עם מות אחיה המלך הכתירה סיבילה את גי כמלך החדש. קונרד לא שכח ולא סלח.

האסון בחיטין הדהד סביב העולם הנוצרי והמריץ מחדש את רוח מסעות הצלב שדעך מאז יסודה של הממלכה הצלבנית.  ב-20 באוקטובר 1187 מת לפתע האפיפיור אורבן השלישי. יש אומרים ש החדשות הנוראיות מארץ הקודש הרגו אותו. מיד כאשר מונה אפיפיור חדש, גריגורי השמיני, פורסמה הכרזה אפיפיורית על כינונו של מסע צלב חדש, לכיבושה של ירושלים מידי הכופרים, מסע הצלב השלישי.  

ב-21 בינואר 1188, נפגשו הנרי השני מלך אנגליה ופיליפ השני מלך צרפת לשמוע מפי הבישוף של צור כיצד נפלה ירושלים הצלבנית. תיאור הזוועה מארץ ישראל גרמו להם לזעזוע ובו במקום הכריזו על הצטרפותם למסע הצלב. באותו מעמד גם הוטל מס מיוחד, "מעשר צלאח א-דין" שבאמצועות גויס סכום נכבד של 12,000 לירות שטרלינג למימון המסע. את רוב המס שלמו יהודי אנגליה. חודשיים אחר כך הודיע גם הקיסר הגרמני פרידריך ברברוסה על הצטרפותו למסע. בעוד המסע מתארגן לצאת מת הנרי השני, ב-6 ביולי 1189 ועל כס המלכות התיישב בנו השלישי של הנרי, ריצ'ארד הראשון, שנודע כריצ'ארד לב הארי. מיד עם הכתרתו הודיע על הצטרפתו למסע הצלב.

בעוד העולם הנוצרי באירופה התכונן להציל את ממלכת ירושלים הצלבנית האצילים במזרח היו עסוקים במאבקים פנימיים. בקיץ של 1188 צלאח א-דין שיחחר את גי דה לוסיניאן מהשבי, בתקווה שהמאבק בינו לבי קונרד יחליש את עמידתם של הנוצרים. תנאי השחרור היו שגי לא ילחם שוב בצלאח א-דין, אך, איש לא האמין שהמלך יקיים את שבועתו. גי עשה את דרכו לטריפולי ששם התרכזו רבים מהאצילים שנמלטו מירושלים. בינתיים ביצר את צור וצלאח א-דין, שתוקף את העיר בנובמבר 1188, אינו מצליח לפרוץ את חומותיה. לאחר עשרה חודשים הסולטן מוותר על כוונתו לכבוש את צור. גי וסיבילה מגייסים בטריפולי צבא קטן של בין 400 ל-700 אבירים ועוד כ-7,000 חיילי רגלים, ויורדים עם צבאם דרומה, לצור. קונרד מסרב לתת להם להיכנס לעיר וגי מחליט להמשיך דרומה ולכבוש את עכו.

ב-22 באוגוסט הצבא הקטן יוצא דרומה לעבר עכו, כאשר הוא עושה דרכו לאורך מישור החוף. תוך שעות ספורות המודיעין על התקדמות הכוח הקטן הזה דרומה מגיע לידי צלאח א-דין, שנמצא במבצר הבופור. מפקדיו של הסולטן מייעצים לתקוף. מיד. אבל הסולטן מהסס. אולי חשב שהצלבנים טומנים לו פח, יכתבו לימים ההיסטוריונים המוסלמים. תוך ארבעה ימים גי עובר את ראש הנקרה מוגיע לבצת. יום אחר כך הוא חולף ליד אכזיב וב-27 לאוגוסט גי וקומץ פרשיו מגיעים לעכו. הוא מתמקם על תל עכו הגבוה, ממזרח לעיר. צלאח א-דין מקדם את צבאו לציפורי ומשם לתל חרובה,

הפמלייה המלכותית, גי וסיבילה, יחד עם בנותיהם ואחיו הקימו את אוהליהם בראש התל, נקודת תצפית טובה על הנעשה בעיר ובמישור שלפני החומות. הצלבנים מכתרים את העיר ומונעים כניסה ויציאה ממנה.  הסולטן עדיין מהסס למרות שאפילו חיל המצב המוסלמי בתוך עכו יכול היה לחסל את הכוח הצלבני. ב-30 באוגוסט צלאח א-דין קידם את כוחותיו לתל כיסן, וצבאו מקיף את הצבא הצלבני בקשת רחבה. גי דה לוסיניאן וכוחותיו היה כעת לכודים בין חיל המצב בתוך העיר לבין הצבא המוסלמי שהקיף אותו ממזרח, בעמק הנעמן.

הצלבנים אמנם מצליחים לצאת לכמה מתקפות קטנות אל עבר חומות העיר, אך לאלה לא הייתה איזו שהיא השפעה על חומותיה האדירות של עכו. בינתיים המוסלמים הצליחו לפתוח פרצה לאורך החוף שדרכה אפשר היה להכניס אספקה ותגבורות לתוך העיר.

למזלו של גי כשבועיים לאחר שהתייצב מול חומות עכו החל להגיע כוח החילוץ הצלבני. סנונית ראשונה הגיעה באמצע ספטמבר עת חודשה עונת השייט בים התיכון. צי של חמישים אניות שעל סיפונן 12,000 חיילים פלמים, גרמנים וברטונים נחת בחופים החוליים שמסבוב לעכו. מעט לפניהם כבר הגיע צי קטן עם לוחמים דנים, מוולס ומקורנוול. לקראת סוף ספטמבר הגיע קונרד ממונפרה, שהבין שנקודת הפתיחה של מסע הצלב השלישי הולך להיות מול חומות עכו. קונרד הביא עמו מצור 20,000 חיילים ועוד אלף אבירים. בסוף ספטמבר הצבא הצלבני כבר מנה יותר מאלפיים אבירים מנוסים ומיומנים ועוד שלושים אלף חיילים רגליים. צי של ספינות נוצריות הטיל מצור ימי על עכו ומנע ממנה לקבל אספקה דרך הים.

על הכוחות המוסלמים בתוך העיר פיקדו בכירי מצביאיו של צלאח א-דין, כאשר בראשם ניצב האמיר בהא אל-דין אל אסדי קרקוש. המשימה העיקרית של הכוח המוסלמי היה לארגן התקפות מתואמות, משני הצדדים, שילפתו את הצלבנים ויגרמו לאבידות מרובות. ב-14 בספטמבר, עם שחר, יוצאת התקפה מתואמת מוסלמים ראשונה. הכוחות מבין החומות תקפו את הצד המערבי של העמדות הצלבניות בעוד כוחותיו של הסולטן ממזרח לעיר תקפו את הצד הדרומי והצפוני של העמדות הצלבניות. היה זה הקרב הרשמי  הראשון במצור על עכו, והוא נמשך מספר ימים.

המטרה עיקרית של צלאח א-דין בהתקפה הייתה לפתוח מחדש את הנתיב לתוך העיר. הצלחה במשימה תהפוך את המצור לחסר תכלית.  הצבא המוסלמי נערך בעמדותיו בלילה שלפני הקרב ולמחרת, לאחר תפילת הבוקר, המערכה החלה. הסולטן חילק את כוחותיו לשלוש אוגדות, שמאל, ימין ומרכז, כאשר האוגדה השמאלית מתקדמת לאורך נהר הנעמן מדרום לעיר והימנית לאורך החוף, מצפון לעיר.  בצורה כזו צלאח א-די הצליח להעסיק בו זמנית את כל הצבא.

ביום הראשון של המערכה המוסלמים פרצו מעבר צר אל עבר העיר. ביום השני הצליחו יחידת מוסלמיות רעננות להרחיב את המעבר ולפתוח מסדרון רחב דרך העמדות הצלבניות.  המוסלמים התארגנו בקו הגנה משני צדי המסדרון והמצור על העיר נפרץ. דרך המסדרון הוזרמו תגבורות, מזון , נשק ואספקה. למחרת הקרב צלאח א-דין עצמו נכנס לעכו ומראש חומות העיר השקיף אל עבר קו העמדות הצלבניות.

מקו החזית החדש ניסו המוסלמים לפתות את הצבא הצלבני לעזוב את עמדותיהם המבוצרות ולצאת להתקפה. הצלבנים לא התפתו. גם כאשר יחידות מוסלמיות הצליחו לפרוץ את קו הביצורים ולהגיע אל תוך האוהלים הצלבניים הנוצרים הצליחו להדוף אותם ולהחזיק מעמד. ב-4 באוקטובר, לאחר שבועיים של התגרות, הצלבנים מוכנים לצאת להתקפה ונערכים בשלוש שורות. בשורה הראשונה קשתים, מאחוריהם חיל הרגלים, ובשורה השלישית הפרשים שתפקידם היה להסתער ברגע שהמגע עם האויב מתחיל לשאת פרי. גי פיקד על האגף הימני בעוד שעל הפרשים, בשורה השלישית פיקד ראש מסדר הטמפלרים, גרארד מרודפור.

הקרב החל בתשע בבוקר. לאחר שהקווים הקדמים נפגשו והחלו להילחם האבירים הטמפלרים וההוספיטלרים הסתערו לתוך שורות חיל הרגליים המוסלמי. עד מהרה הפכה הלחימה לקרב פנים אל פנים.  בשלב מסוים טאקי אל דין, בן דודו של צלאח א-דין וממצביאיו הבכירים צווה על כוחותיו לסגת. אולי, על מנת לפתות את הצלבנים לפתוח שורות ולהתרחק מהכוח המרכזי. מרחוק צלאח א-דין הבחין בנסיגה וחשב שטאקי א-דין לא מצליח להחזיק מעמד. הוא העביר תגבורות מהכוח שלו, במרכז, אל הכוח של טאקי א-דין.  הצלבנים, ש הבחינו בצמצום הכוח המרכזי מסתערים קדימה אל עבר צלאח א-דין. הכוח המוסלמי נשבר ונסוג. הצלבנים הסתערו לעבר אוהלי המחנה המוסלמי כאשר המוסלמים בורחים מפניהם. בנקודה זו, שבה אפשר היה להכריע את המערכה, הצלבנים נעצרו על מנת לבזוז את המחנה המוסלמי. המומנטום נעצר, ניצול ההצלחה התפוגג.

צלאח א-דין ניצל את ההזדמנות ושלח את כוחותיו לתקוף את האויב העסוק בשלל שנותר במחנה.  הבוזזים נתפסו באוהלים ונהרגו והבורחים נהרגו במנוסתם. הקרב הפך לטבח שנפסק רק כאשר אחיו של המלך הצלבני, ג'ופרי דה לוסיניאן, הצליח לארגן כוח משימה חדש שיעצור את המוסלמים וייפסיק את הטבח. הקרב הפך למכה קשה לצלבנים עם הרוגים רבים.  

בנובמבר הספינות הצלבניות החלו לעזוב. בחודשי החורף ספינות לא העיזו לצאת לים התיכון.  ספינות חדשות יגיעו רק באביב.  בסוף נובמבר ובדצמבר עוד הצליחו להגיע למחנה המוסלמי תגבורות ממצרים שבראשם עמד אל אדיל, אחיו של צלאח א-דין. במקביל ב-26 בדצמבר הצליח להגיע לעיר צי מצרי מאלכסנדריה בפיקודו של האמיר חוסיין אל-דין לולו (שעל שמו המסגד הקטן בעיר העתיקה ליד שער שכם).

עברו 16 חודשי לחימה מאז הגעתו של גי דה לוסיניאן אל מול חומות עכו. שני הצבאות היו מותשים. אולם, בעוד שרוב צבאו של צלאח א-דין חזר לביתו למנוחת חורף, הצלבנים היה צריכים כעת להתמודד עם הקור והגשם של החורף ועם התמעטות המזון עד לאביב הבא.

בואם של המלכים

מצור עכו – המוזיאון הלאומי של צרפת

השגיאה הטקטית של צלאח א-דין, לא לתקוף מיד את הצבא הקטן של גי בעת שעשה דרכו לעכו, התבררה בכל עוצמתה עם חידוש הלחימה באביב של 1190. הצלבנים ניצלו את החורף לבניית מערך של תעלות וסוללות אל מול העיר, מה שיאפשר להם להחזיק מעמד אל מול התקפות של צבא מוסלמי גדול מהם בהרבה. אולם, בחודשי החורף התרחשו רק קרבות קטנים ומקומיים. הסולטן חלה ונפל למשכב. את חודשי החורף ניצל להחלמה.

ב-25 במרץ 1190 הגיע צי צלבני חדש מצור. גי וקונרד הצליחו להשלים זה עם זה וכתוצאה מכך, לאחר שקונרד העביר את החורף בצור, הוא שלח בתחילת האביב כוחות חדשים ואספקה. באותה עת חזר גם צלאח א-דין לעכו, בריא ומלווה בכוחות חדשים.

במהלך החורף בנו הצלבנים, מחלקי ספינות שהם פירקו, כלי מצור מרשימים כולל שלושה מגדלי ענק, שגובהם היה גבוה מחומות העיר. כדי לקרב את המגדלים אל החומה החלו הצלבנים למלא בעפר את החפיר מסביב לעיר. הלחימה כעת התמקדה במניעת התקדמותם של המגדלים אל  עבר החומות. כאשר ב-5 במאי 1190, הצלבנים מצליחים להביא את המגדלים עד החומה, המוסלמים מצליחים בעזרת זפת וחומרים נוספים להצית את המגדלים ולשרוף אותם.

בינתיים מגיעות לצלאח א-דין ידיעות מדאיגות על התקדמות צבאו של הקיסר פרידריך ברברוסה לעבר עכו. הסולטן שולח כוח גדולה צפונה לנסות לעצור את הצבא המאורגן הראשון שעשה את דרכו לארץ.

הגרמנים יצאו מרגנסבורג שעל הדנובה שבבוואריה ב-11 במאי, 1189 הצבא, 15,000 חיילים ומאות פרשים, היה המאורגן והממושמע ביותר מכל הצבאות האירופיים. הכוח היבשתי התכוון לצעוד למרחק של אלפי קילומטרים כאשר הוא צועד, בצורה מסודרת ומאורגנת, מרחק של 30 קילומטרים בכל יום. יחידות נוספות של הצבא הגרמני נשלחו דרך הים כאשר הם שטים דרך האוקיינוס האטלנטי אל הים התיכון. בפורטוגל עוזר הצבא הזה לנוצרים לנצח את המוסלמים מצפון אפריקה. בחורף הצי הגרמני מגיע למרסי או לסיציליה וממתין שם. בהמשך הוא יוצא לעבר ברינדיזי ומשם לצור ולעכו. הצי מגיע לעכו ביוני 1190.

בינתיים הכוח היבשתי צועד דרך הבלקנים בעודו נלחם נגד שודדים בולגרים וכחות חילוץ תורכים. ב-18 במאי ברברוסה כובש את העיר קוניה, בדרום אסיה הקטנה. משם הוא יוצא בהמשך דרכו לעכו. ב-10 ביוני, בעת שהקיסר חוצה את נהר הגוקסו מדרום לקוניה, הקיסר נפל מסוסו וטבע. סיבות האירוע אינן ידועות.

מותו של ברברוסה הייתה מכה קשה לצבא הגרמני. בנו, פרידריך משוואביה המשיך  במסע דורמה. אולם הצבא התפרק. תנאים קשים ומחלות היו מנת חלקן במעברי ההרים דרומה יחד עם התקפות חוזרות ונשנות מהמארב. ויכוח על תוואי המסלול מחלק את הכוח, כאשר חלק נוטשים ויוצאים בתוואי משלהם.

מעט מאוד מהגאווה והעוצמה של הצבא הזה נשאר כאשר שרידיו הגיעו לאנטיוכיה ב-21 ביוני, 1190.  לאחר חודשיים של התאוששות באנטיוכיה הגרמנים יוצאים לעבר טריפולי ב-29 באוגוסט, ולאחר מפגש וסיוע מקונרד ממונפרה 700 פרשים וכמה אלפי חיילים גרמניים מגיעים לעכו ב-7 באוקטובר כאשר בראשם עומד בנו של פרידריך ברברוסה, פרידריך משוואביה. אולם, גם כעת המזל לא האיר לגרמנים. ב-20 בינואר 1191, פרידריך משוואביה חלה ומת. מותו חיסל למעשה את הנוכחות המאורגנת של הגרמים במצור.

ביולי 1190 נפטרה במחנה הצלבני מול חומות עכו, סיבילה מלכת ירושלים ואשתו של גי דה לוסיניאין. גי היה מלך בזכות אשתו ועם מותה מצבו המשפטי התערער מאוד. קונרד שכבר מזמן רצה לקחת את המלכות לעצמו וכל השנים נטר טינה לגי ולסיבילה, נישא ב-24 באוקטובר ליורשת החדשה של מלכות ירושלים, אחותה למחצה של סיבילה, איזבלה. הנישואין היו בעייתים, בלשון המעטה. קונרד כבר היה נשוי, כנראה לשתי נשים, אחת באיטליה והאחרת בקונסטנטינופוליס. גם איזבלה הייתה נשואה, להמפרי השלישי מטורון, מאצילי הממלכה הצלבנית. הם נישאו כאשר איזבלה הייתה בת 11. לאחר שהמפרי, שהיה גם הוא במחנה הצלבני בעכו, לא ניסה לטעון לזכותו לשלטון בזכות נשואיו, דיון הירושה הפך לסוער ביותר. הארכיבישוף בלדווין מקנרטברי, איש הכמורה הבכיר במחנה, יחד עם הפטריארך הרקליוס נציגו של האפיפיור, התנגדו. אולם, בלדווין מת ב-19 בנובמבר, והפטריארך נפטר זמן קצר אחר כך. הדרך לנישואי קונרד ואיזבלה הייתה פתוחה ולהתמנותו של קונרד כמלך ירושלים. נשואיה של איזבלה להמפרי בוטלו והבישוף של פיזה השיא אותה לקונרד. מנשותיו האחרות של קונרד התעלמו.

קבלת הפנים לחתונה התקיימה ב-24 בנובמבר במחנה הצלבני. בעוד טוב לב כולם ביין, כמה מהאבירים השיכורים החליטו לערוך קרב אבירים מחוץ לחומות המחנה. בעוד האבירים עושים דרכם חזרה למחנה הם הותקפו מהמארב ונטבחו.

עם הגעת החורף קונרד ואיזבלה יצאו לצור עם הבטחה לשלוח תגבורת ואספקה. ההבטחה לא התממשה והרעב פשה במחנה.  צלאח א-דין בינתיים שלח את חיילים למנוחת חורף, הספינות הצלבניות עזבו ונמל עכו נפתח לספינות אספקה.

בחורף התמוטטה חלק מחומת עכו והצלבנים ניצלו את ההפתעה ותקפו. חיל המצב, רובם חיילים חדשים שהוזרמו לעיר הצליח, בקושי רב למנוע את כניסת הנוצרים אל העיר.

אולם התמוטטות החומה הייתה נחמה פורתה. עם בוא החורף של 1191 מצב המחנה הצלבני בעכו היה בכי רע. המזון לחיילים ולסוסים אזל, ורעב כבד פשה במחנה הצלבני. רבים החלו לאבד אמון שאי פעם אפשר היה לכבוש את עכו, לא כל שכן להחזיר את ירושלים לידי הצלבנים. הייאוש פשה בשורות הצלבנים – אבירים וחיילים לא מעטים ערקו לצד המוסלמי.

בספטמבר 1190 יצאו שני המלכים לדרך. ריצ'ארד הפליג ממרסי ופיליפ מגנואה ושני הציים המלכותיים נפגשו לאחר כמה ימים בסיציליה, ששם העניינים הסתבכו. מלך סיציליה, וויליאם השני, היה נשוי לג'ואן, אחותו של ריצ'ארד. כאשר הגיע ריצ'ארד לאי ויליאם השני מת ויורשו, טנקרד, סירב להחזיר לג'ואן את הנדוניה. במקביל, ביטל ריצ'ארד את אירוסיו לאליס, אחותו למחצה של פיליפ מלך צפרת במטרה להינשא לברנג'ריה, בתו של מלך נווארה, סנצו הששי. כמובן שזה לא שיפר את היחסים בין מלך אנגליה לצרפת.

לאחר הפסחא החלו להגיע לכוחות הצלבניים בעכו התגבורות הראשונות מהמערב וב-20 באפריל, 1191, הגיע פיליפ השני עם צי של שש ספינות שנשאו את פמלייתו האישית ועוד אצילים ואבירים צרפתיים. יחד את הגיע קונרד ממונפרה.  

פיליפ מיד החל בארגון מחדש של המחנה הצלבני. חיזוק הסוללות והביצורים, בניית כלי מלחמה חדשה והתארגנות למתקפה. ב-30 במאי החלו שבעה כלי ירייה להתחיל להמטיר אבנים על החומה ובמקביל גלגלו הצרפתים לעבר המגדל המקולל, מגדל גדול בנקודת המפגש של החומה הצפונית והמזרחית של העיר, "חתול וולשי" – מאין מגדל עץ על גלגלים שבראשו זרוע עם צבתות לפיתה שנצמדו לחומות ופירקו אותם. המגדלים וכלי הנשק כוסו בעורות שנשמרו רטובים כך שהמגנים לא יצליחו לשרוף אותם באמצעות פצצות של זפת (שנקראו "אש יוונית"). יחד עם המאמצים למלא בעפר את החפיר ולאפשר הכנסת מגדלים נוספים לפעולה כורים החלה לחפור מנהרות מתחת לחומות, בעיקר מתחת למגדלים. חידוש הפעילות ההתקפית העלתה את המורל במחנה הצלבני.

המוסלמים הגיבו על ידי ניסיונות להדליק את החתול והסתערו מעת לעת על התוקפים דרך פתחים מוסתרים בחפיר. בינתיים חפירת המנהרות מתחת לחומה הגיעה לעומק מספיק בשביל להצית את הקורות שהחזיקו את המנהרה ולמוטט את החומה שמעליה. הצלבנים הסתערו לתוך הפתח שנפער בחומה ואפילו הצליחו לזמן קצר להחזיק ראש גשר בתוך העיר. אבל המוסלמים היכו בהתקפת נגד והצלבנים נאלצו לסגת. באותו לילה תוקנה החומה.

משא ומתן על כניעה

ריצ'ארד הגיע לעכו ב-8 ביוני, לאחר תלאות בדרך. לאחר שעזב את סיציליה הצי שלו נתקל בסערה והספינות התפזרו לכל עבר. חלק מהספינות הגיעו לקפריסין, כולל הספינה הנושאת את ברנג'ריה אשתו של ריצ'ארד. השליט הביזנטי של קפריסין, אייסק דוכס קוממנוס, רצה כופר עבור האנשים רמי הדרג שנפלו ברשתו. ריצ'ארד נחת בלימסול ב-5 במאי, ובמרדף לאורכו ורוחבו של האי שיחרר את אנשיו ובני משפחתו, ותוך כדי כך כבש גם את קפריסין. לאחר שעזב את קפריסין נתקל ריצ'ארד בספינת מלחמה מוסלמית בדרכה מביירות לעכו. לאחר קרב הספינה עמוסת הנשק והאספקה נפלה בידיו.

הגעתו של ריצ'ארד הציתה מחדש את התחרות בין שני המלכים יחד עם שלל תככים מקומיים. עם הגעתו של ריצ'ארד לקפריסין מיהר גי דה לוסיניאן לאי על מנת לקבל את תמיכתו של מלך אנגליה נגד קונרד ממונפרה. סיבילה, אשתו המנוחה של גי, הייתה בת דודתו של ריצ'ארד והדה לוסיניאנים היו וסלים של מלך אנגליה. ריצ'ארד מודיע שהוא תומך בגי בוויכוח על הכתר של ממלכת ירושלים הצלבנית, וקונרד מסתלק בשקט מהמחנה מול חומות עכו וחוזר לצור.

תשעה ימים לאחר הגעתו של ריצ'ארד פיליפ קורא לצאת להתקפה. ריצ'ארד טוען שהוא עוד לא מוכן. כמה ימים אחר כך פיליפ חוזר על בקשתו, ריצ'ארד מסרב ומלך צרפת יוצא לבד להתקפה אל מול חומות העיר. ההתקפה נכשלת.

בינתיים שני המלכים נופלים למשכב. חולים. בעוד המחנה מחכה להבראת מנהיגיו מגיעים הכוחות הנוספים של מלך אנגליה, שהתארגנו בקפריסין,  ביניהם מספר גדול של אבירים עם ניסיון קרבי לא מבוטל. הספינות שמגיעות כעת לעכו צרות על העיר ומונעת הכנסת אספקה ותגבורות ומכונות המלחמה הצלבניות ממטירות אבנים, חצים ורומחים ללא הפסק לעבר חומות העיר. החל מה-2 ביולי הלחץ הצלבני על עכו ממשיך בכל שעות היממה, בחומות מתחילים להתגלות בקיעים וחלקים מהן אף מתמוטטים.

האמירים בעכו, מפקדי חיל המצב מבינים שהמצב אבוד ושליחים מתחילים לדון במשא ומתן לכניעה. הדרישות הצלבניות היו גבוהות כאשר ריצ'ארד והאבירים שזה עתה הגיעו רצו להמשיך ולהילחם ולהכניע את העיר. המשא ומתן גורם לקרע בין פיליפ לריצ'ארד וגם קרע בין צלאח א-דין למפקדי חיל המצב בתוך העיר.

ב-7 ביולי צלאח א-דין יוצא להתקפה על המחנה הצלבני, התקפה שמטרתה לא הייתה ברורה במיוחד. ההתקפה נכשלת ובאותו ערב מתרחשת רעידת אדמה עוצמתית בגליל המורגשת היטב בעכו. בעקבות הרעידה והלחימה שלא פוסקת לרגע, המגדל הארור, גדול מגדלי העיר, מתמוטט. המוסלמים עוד מצליחים לסתום את הפרצה. המצור נכנס ליומו ה-653 – אחד מקרבות המצור הארוכים ביותר בימי הביניים. חיל המצב בתוך העיר כבר נואש מהאפשרות שצלאח א-דין יוכל לפרוץ את המצור ולהציל אותם.

ב-12 ביולי מגיעים ראשי חיל המצב המוסלמי למחנה הצלבני לדון על תנאי הכניעה. המוסלמים מסכימים להעביר את עכו לידי המוסלמים, להחזיר את הצלב הקדוש. הצלבנים הבטיחו לאפשר למוסלמים לעזוב בשלום העיר עם משפחותיהם ורכושם – על פי המקורות המוסלמיים, המקורות הצלבניים טוענים שללא הרכוש. צלאח א-דין יהיה חייב לשחרר שבויים צלבניים (המספרים נעים בין 50 לאלפיים), כאשר המלכים יהיו אלה שיחליטו מי ישוחרר. בנוסף צלאח א-דין ישלם פיצויי מלחמה למלכים הצלבניים בגובה של 200,000 ביזנטים. אחד המקורות מזכיר שקונרד, שבינתיים חזר לעכו, יקבל 14,000 ביזנטים בתמורה לתיווכו בהשגת ההסכם.

לאחר שסוכמו התנאים שערי העיר נפתחו והצלבנים נכנסו לעכו. נסי המלכים הועלו על החומות, וצלבים הותקנו בראשי הכנסיות. קונרד העמיד את הנס שלו מעל למסגד הראשי של העיר. עם נפילת העיר החלו הצלבנים לריב על הרכוש כאשר בעלי הבתים והמוסדות הקודמים והקומונות האיטלקיות דורשות לקבל חזרה את שכונותיהם ובתיהם מלפני נפלית העיר לידי המוסלמים והחיילים שצרו על העיר במשך תקופה כל כך ארוכה רצו גם הם את חלקם. הקומונות האיטלקיות קבלו גם הבטחות לקבלת נחלות ורכוש בעכו בעבור עזרתן בהבאת החיילים אל העיר ובנשיאת הנטל של המצור הימי. הסידורים האלה הרתיחו רבים מהלוחמים הצלבניים ורבים עזבו וחזרו בזעם למדינותיהם, ביניהם היה גם פיליפ השני, שמיד לאחר שנכנס לעיר הודיע על כוונתו לשוב לצרפת (הוא הגיע לצרפת בחג המולד).

בינתיים יתר חלקי ההסכם לא התקדמו. לצלאח א-דין לא היה כסף זמין לשלם את הפיצויים והוא החל לדון על תנאי התשלום ובכמה תשלומים הוא יועבר. החלפת השבויים גם היא לא התנהלה כסדרה.  כאשר צלאח א-דין הצליח לגייס כמחצית הסכום הוא החל לנהל משא ומתן על בטחונות שיקבל מהצלבנים לגבי שחרור השבויים שבידיהם – אנשי חיל המצב של עכו.

קשה לדעת מי הפר את ההסכם קודם. הנוצרים טענו שצלאח א-דין לא היה מוכן להחזיר את הצלב הקדוש וצלאח התמהמה עם הכסף.

השאלה מי הפר את ההסכם קודם? צלאח או ריצארד קשה לדעת. הנוצרים טוענים שצלאח לא היה מוכן להעיבר את הצלב האמיתי והתמהממה. כנראה שהצלב הקגוש הובא לשפרעם ואפילו הוצג בפני נציגים של הצלבנים. בתחילת אוגוסט לריצ'ארד נמאס לחכות והוא מוציא את כל חיל המצב המוסלמי של עכו שהיה בידיו, יש הטוענים שעם הנשים והילדים, ומוציא אותו להורג מחוץ לחומות עכו. בזה הגיע ההסכם לידי סיום – הוא לא התקיים.

ב-23 באוגוסט 1191 ריצ'ארד עוזב את  עכו עם צבאו ופונה דרומה. ב-7 בספטמבר הוא מנחיל לצאלח א-דין תבוסה קשה ביער השרון בקרב ארסוף. שלושה ימים אחר כך הוא כובש את עכו. אבל, ירושלים, המטרה שלשמה התכנס מסע הצלב השלישי, לא נכבשה. בינואר 1192 הוא מצליח לראות את העיר מנבי סמואל, אבל אליה הוא לא בא.

מסע הצלב השלישי הגיע לידי סיום. ריצ'ארד וצלאח חותמים על הסכם שביתת נשק למשך שלוש שנים המשאיר בידי הצלבנים את רצועת החוף בין עכו ליפו. לפני שהוא עוזב את הארץ ריצ'ארד, בעצת אנשי פמלייתו, מאשרר לקונרד ממונפרה את התואר מלך ירושלים. גי דה לוסיניאין הצטרף להסתפק ברוזנות על קפריסין.  

ספינתו של ריצ'ארד נטרפה ליד ונציה, בדרכו חזרה לאנגליה. הוא נופל בשביו של אחד האצילים שאתו התקוטט לפני חומות עכו, הדוכס ליאופולד.  נעצר על ידי ליאופולד, אותו ליאופולד שהוא התייחס אליו בזלזול ליד חומות עכו. הוא נכלא ושוחרר רק כעבור שלוש שנים. קונרד ממונפרה נרצח ב-28 באפריל 1192, על ידי מתנקשים שכת החששאינים שחדרו לארמונו מחופשים לנזירים.

עכו הצלבנית פרחה. היא הפכה להיות בירת ממלכת ירושלים הצלבנית החדשה והמצומצמת, מרכז הסחר בין המזרח למערב, מקום מושבים של הקומונות המסחריות הגדולות של אירופה ומסדרי האבירים הלוחמים. מאה שנה היו ימיה. ב-1291 היא נפלה לידי השליט הממלוכי הסולטן אל מאליק אל אשרף חליל בן קלאון. לאחר מצור קצר הגייסות המוסלמים פרצו לעיר וטבחו בכל התושבים שלא הצליחו להימלט דרך הים. הסולטן צווה להחריב את עכו עד היסוד שלא תשמש שוב ראש גשר לשובם של הצלבנים לארץ ישראל.

העיר נותרה בחורבנה במשך 300 שנה.

מאחורי הדלת הירוקה

שולחן עבודה אופייני בקרן לחקירת ארץ ישראל

מאה וחמישים שנה שכנו משרדי הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל בסמטת מרליבון במרכז לונדון. משרדים קטנים ונסתרים ומתחתם שורה ארוכה של חדרי מרתף ויקטוריאנים ובהם אוצר בלום של תוצרי עבודת הקרן בארץ ישראל – כולל הציוד, אוהלים, פנסי לוקס, כלי מדידה – זרוקים בערבוביה בצורה שאף אפסנאי המכבד את עצמו לא היה מוכן לקבלם. בימים אלה עברה הקרן למשרדים חדשים ונאים, עם מקום מכובד להצגת האוסף, ספריה עשירה ועוד – כולם משקיפים מקיר זכוכית נאה אל עבר התמזה. מקום מיוחד לאוהבי תולדות המחקר של ארץ ישראל.

ידין רומן, צילומים: פלביו סקלר

ביוני 1997 יצא לאור גיליון מספר 49 של ארץ וטבע שהוקדש לקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל. להכנת הגיליון נסענו ללונדון לביקור במשרדי הקרן, אז בסמטת מרליבון, המסתעפת מרחוב אוקספורד תוך כדי יצירת עיקול קטן, ממש בצלו של הבניין הענק המאכלס בתוכו את סלפרידג'ס. הסמטה מובילה לסמטה קטנה נוספת, ששימשה בעבר כפתח האורוות של אחד מבתי הפאר הוויקטוריאניים אשר בפאתי הרחוב. בקצה הסמטה הקטנה, שכל אורכה 30 מטרים ושרק הוותיקים מבין נהגי המוניות בלונדון שעוד יודעים את שמות הרחובות בעל פה שמעו את שמה, ניצבת דלת ירוקה, בעבר הייתה זו כניסת המשרתים לבית הגדול שחזיתו פונה לרחוב וויגמור הקרוב. הדלת הובילה אל משרד הקרן לחקירת ארץ ישראל.
מעטים הגיעו למשרדי הקרן. ארכיאולוג ירדני או ישראלי המחפש חומר, אוצר מהמוזיאון הבריטי בעקבות תערוכה תנ"כית שעומדת לעלות.
המשרד היה קטן. שולחן וכלים לתה אנגלי מסורתי. ארון ספרים על ספרי ארץ ישראל וסטים של המפות של ארץ ישראל שהוציאו בקרן. אולם ההפתעה האמתית הסתתרה במרתף הבניין. דלת עץ עתיקה ומדרגות תלולות הובילו אל ארכיון הקרן התת־קרקעי. כאן שכנו בערבוביה חומרי היסוד של עבודת אנשי הקרן ברחבי הארץ. הדוח המקורי על סקר חצי האי סיני והערבה, תוצרי מפת הסקר של ארץ ישראל המערבית ב־1871 כולל הציוד שנלווה למשלחת – מכלי מדידה ועד לאוהלים, ממצאים מהחפירות הראשונות בארץ ישראל, פוחלצי חלק מ־20,000 הציפורים שנשלחו מארץ ישראל ללונדון וגם כמה מ־24,000 ביצי הציפורים שנאספו בארץ ושוכנים כיום במרתפי המוזיאון הבריטי לטבע, צמחים מיובשים של צמחיית הארץ ועוד ועוד. שורה ארוכה של מרתפים שבכל מרתף מתגלה אוצר אחר מאוצרות החקר של ארץ ישראל לפני 150 שנה.
במאי השנה עזבה הקרן את משרדיה הישנים ועברה לבניין חדש על גדת נהר התמזה, עם תצוגה מרתקת על תולדות הקרן, ספריה (אנשי הקרן כתבו למעלה מ־7,000 ספרים על ארץ ישראל), בבניין מואר עם קירות זכוכית גדולים שמהם נשקפים נופי הנהר הלונדוניים.
כמה חודשים לאחר שהתפרסם אותו גיליון מספר 49, בעודי מטייל על איזה הר בנגב, התקשר אלי פתאום צבי האוזר, כיום חבר כנסת ואז מזכיר הממשלה. ראש הממשלה, הסביר לי האוזר, מתוכנן לצאת לביקור ממלכתי בלונדון. הוא קרא את הגיליון ומעוניין לבקר במרתפי הקרן. נשמח אם תוכל לסדר לנו ביקור קצר של שעה במרתפים. ואכן הביקור תואם, ובנימין נתניהו, ראש הממשלה, הפסיק את הפגישות הרשמיות ויצא לסמטה הקטנה לבקר במרתפים. שעת הביקור הקצרה נמשכה שלוש שעות, כאשר ראש הממשלה רצה לדעת עוד ועוד. היום, מי שמסתקרן, יוכל להגיע בקלות רבה יותר למקום המרתק הזה.
מאותו גיליון היסטורי אנחנו מביאים מחדש את סיפור הסקר של ארץ ישראל המערבית, המיפוי המודרני הראשון של ארץ ישראל.