קטגוריה: חנוכה

באופן טבעי טיולי החורף מתמקדים בדרום הארץ. זה הזמן ליהנות מיפי הטבע בתנאי אקלים קרירים יותר. הבאנו כאן אוסף מסלולים שאנחנו אוהבים. כמה מהם בצפון והרוב כאמור בדרום. לאו דווקא מסלולי הליכה למטיבי לכת, אלא מסלולים לאוהבי טיול, מסלולים שנעים לחזור אליהם שנה אחר שנה

צוות ארץ וטבע

המסלולים לקוחים מארץ וטבע 169

במשך עשורים רבים, מאז קום המדינה, הפכו בוסתנים לסוג של נוסטלגיה, שם טוב למסעדה או גן אירועים. הבוסתנים עצמם ננטשו ונזנחו. ואז, בלי משים, חזרה תהילתם. נראה שצעד משמעותי ראשון היה עבודתו של אדריכל הנוף שלמה אהרונסון, בסוף שנות השמונים, כאשר שיחזר נופי פרדס, עם עצים, תעלות ובאר, במרכז סוזן דלל בתל אביב. במקביל באה מהפכת עצי המורשת ולאחריה, טיפין, טיפין, באו בוסתנאים חדשים. בעשור האחרון היה לבוסתן עדנה. להלן כמה ממובילי המהפכה.

כתבה וצילמה גלי קדר. צילום תמונה ראשית: אסף בשן

עמית פומפן

נפגשנו בבית ג'אן בבוסתן שבו הוא מגדל מגוון עצי מורשת. מבחינתו זהו חלום שהתגשם. שמעתי קולות צחוק כשהתקרבתי. עמית ובני ביתו קיבלו את פניי וביחד ירדנו לבוסתן. עמית פומפן בשנות ה־40 לחייו איש גבוה וענו. נדמה כמו חי בעולם מקביל, עולם הבוסתנאות. זו לא עוד עבודה, זו דרך חיים. כשעמית השתחרר מהצבא הוא חלם על לימודי פילוסופיה באוניברסיטה, אך רגע לפני השלמת הטיול הגדול, בעת שהות בחווה חקלאית אורגנית במזרח, פגש בחור מהוואי שבזמן קצר פתח לו דלת לעולם שלא הכיר. עולם שבו הרגיש שהדברים מתחברים יחדיו במדויק.
כששב לארץ החליט לשנות כיוון והחל לחפש את דרכו בעולם החקלאות האורגנית. כשהגיע למשק של איריס בן צבי בכפר יהושע הבין שהגיע למקום אותו חיפש: חממה משמעותית להמשך הדרך. במשק האורגני שבכפר יהושע עבד ארבע שנים וחצי. בהסתכלות לאחור הוא אומר: "נראה לי שזה היה תור הזהב של החממה. עבדנו שם ארבעה חברים שכולם הקימו, לאחר כמה שנות למידה, מיזמים מדהימים. משם זרמתי לגליל כשהרעיון שלי הוא לבדוק זנים מסורתיים של עצי פרי שגדלים בארץ".
בתקופה הזו התחיל לבקר בכפרים ערבים, לבדוק, לחקור ולצלול לעולם של זני המורשת, עצי הפרי הגדלים בארץ. את החלק הזה בחייו עשה כבר עם בת זוגו, עדי. הם החלו לחשוב גם על שימור מלאכות מסורתיות חקלאיות, אבל בהדרגה התבהר לו שהוא לומד מלאכה מסורתית, מלאכת בוסתנאות המורשת של דורות של עובדי אדמה. הוא הבין שבוסתנאות המורשת זה עולם שלם שנפתח בעבורו ומחייב התבוננות מיוחדת וחשוב מכל לשמר את אותה חוכמת הדורות לעתיד. כשחיפשו מקום להשתקע בו הבינו שיהא זה בגליל. עם הגיעם חברו לגליליים השורשיים אבנר וחבו מכדיתא ומחמוד עבסי מג'יש, מהם החלו ללמוד את מלאכת שימור המלאכות החקלאיות.

"היום בהסתכלות של שמונה שנים לאחור התחלנו להפוך את העשייה לעסק בר קיימא. בתחילה ההתמקדות הייתה בייבוש פרי מבוסתנים נטושים, בשיטות אותן למדנו מהגליליים, ואת אלה מכרנו. זו הייתה תקופה בה הגענו לבוסתנים חרבים, נטושים. גזמנו, שיפצנו וסחבנו המון. זו הייתה תקופה מאוד משמעותית. תקופה מלהיבה שחיברה אותנו לאזור ולשטח".
לצד העבודה החל להעביר סדנאות בנושא הבוסתנאות וב־2012 הקים בקיבוץ צבעון, שבו אשתו והוא מתגוררים, משתלה יצרנית שבה הוא משמר ומוכר זני מורשת של עצי פרי שונים. המשתלה מהווה מקום לאיסוף ושימור של אוסף גנטי של זני מורשת מקומיים לארץ ישראל. המשתלה מייצרת בכל שנה אלפי שתילים ומאגר של זרעים וחומר ריבוי וגיטטיבי לשימוש בפרויקטים שונים ולהפצה לקהל הרחב.
בשנת 2018 נולד בנם השני אסיף, אח לעלומה. באותו זמן נולד פרויקט חדש: הבוסתן בבית ג'אן על שטח של כ־13 דונם אותו הוא שוכר מתושב בית ג'אן. "בעצם כאן החל שלב חדש", מספר עמית, "התחלנו לטפח בוסתן עצי מורשת משלנו בלי להילחם בפרות ובבוקרים. כאן אנחנו מטפחים את מה ששלנו. עצוב לראות במקומות רבים שהמדינה לא מחפשת אבא ואמא לבוסתנים הנטושים והם פשוט נגמרים".
לאורך השנים העסק נבנה בהדרגה ואף הצליח להכניס את רעיון עצי המורשת למיזמים עירוניים, כמו אלה במודיעין ובכפר סבא. זה השלב בו הוא התחיל להכשיר בוסתנאים נוספים כדי שעוד אנשים יילמדו וילמדו. כשלעצמו הוא בעיקר רוצה להתמקד בבוסתן, לגדל את העצים ולחזור לייצר את פירות הבוסתן : תאנים מיובשות, צימוקים, סומאק וזעתר.

עמית פומפן ילקוט הרועים, קיבוץ צבעון
0503510646
yalkutharoim1@gmail.com

ריש לקיש בציפורי

הדרך הראשית העוברת במושב ציפורי מעוררת תחושה של כפר קטן באיטליה. השקט, הצמחייה, המרחבים הגדולים בין בית לבית. מיכה מאיר הר־נוי חיכה לנו במרפסת ולווה אותנו למרכז המבקרים שבנתה משפחתו לפני 15 שנה. מבנה שהוקם מאלומות של קש מצופות טיט ובוץ. מקום ייחודי, כמו גם מיכה. ממבט ראשון ניתן להבין שמיכה הוא לא אדם שגרתי ואני לא ידעתי מה לצלם קודם, את מיכה בעל המקום והחזון או את המקום שהמגע האישי והייחודי שלו ניכר בו מכל עבר. שמו של בית הבד "ריש לקיש", ניתן לו על שם כינויו של רבי שמעון בן לקיש שחי בציפורי בתקופת המשנה והתלמוד. ציפורי הוא יישוב עם היסטוריה של אלפי שנים. באחת החפירות שנערכו בכניסה לכפר נמצא כד עם שמן זית מהעתיקים בעולם, כפי הנראה מהתקופה הניאוליתית, לפני כ־8,000 שנה.

מיכה יושב מולנו, שיער לבן מעטר את ראשו ונדמה שהאנרגיות שבו כאז כן היום. הוא מספר על תחילת הדרך בציפורי לפני 40 שנה עם רחל אשתו וששת ילדיהם שנולדו במקום. כשהגיעו לציפורי כזוג צעיר — מיכה היה חקלאי גדול בענף זרעי המכלוא. היה להם משק חקלאי מודרני ומאד אינטנסיבי. כבר בצעירותם מיכה ורחל יצאו עם ששת ילדיהם למסוק את הזיתים העתיקים של ציפורי. המשפחה כולה הייתה מוסקת את הזיתים, מביאה את הזיתים לבית בד ומייצרת שמן זית לשימוש עצמי. היה זה בשנים בהן המודעות לאיכויות שמן הזית הייתה מועטה אך הקשר לאדמה ולמושב היה חזק. כשהחל העסק להתרחב הציעו הילדים, שכבר גדלו, לקחת על עצמם את הטיפול בעצי הזית העתיקים שמסביב לציפורי: כרמי זיתים מוזנחים ולא מטופלים. הם החליטו להיענות לקריאת מנהל מקרקעי ישראל ב־2003 ולחכור את עצי הזית העתיקים שבמושב. לאחר שזכו במכרז הם החלו מטפלים בהם, גוזמים ומוסקים ובכך הרחיבו את מעגל יצור שמן הזית ואת מגוון טעמיו. הטיפול בכרם העצים העתיקים נעשה בגישה ביו־דינמית השומרת על העצים וסביבתם. לא מנקשים את העשבים והצמחייה המקומית על מנת להפחית פגיעה במערך האקולוגי ומוסקים בתשומת לב מכרם הקיים מאות רבות של שנים. יש לזכור שאם לא מוסקים את העצים הדבר פוגע באיכות הפרי בשנים הבאות. בציפורי יש כ־2,500 עצי זית עתיקים, שגילם נע בין 500 ל־1400 שנה. עצים עתיקים אלו ניזונים רק ממי גשמים ולהם איכות שמן מאוד מיוחדת. השמן המופק מעצי הזית העתיקים והחדשים הוא אחד משמני הזית הטובים בישראל.
הטיפול בכרם עצי הזית העתיקים מגיעה מתוך תחושה של מחויבות היסטורית רבת שנים לנוף ולצמחיית הארץ. ב־2005 הקימו בית בד משפחתי, כולו בנוי מחומרים טבעיים ומקומיים, בו הם מארחים קבוצות מבקרים. בבית הבד מייצרים כ־300 ק"ג שמן זית בשעה. במהלך השנים הפיקו מידי שנה כ־150 טון שמן זית, שרובו נמכר ללקוחות קבועים.
בשנת 2010 הציע מיכה לאיילה בתו להצטרף אליו לניהול המקום. איילה, אגרונומית במקצועה ובעלת תואר שני בתחום, הבינה מהר מאוד שעולם הזיתים הוא עולם ומלואו הדומה במובנים רבים לענף היין. היא החלה ללמוד בארץ ובחו"ל ולהתמחות בתחום. זני זיתים מסוג זה או אחר, הנטועים על קרקע כזו או אחרת, מקנים לשמן הזית ארומות ייחודיות. משלחות מרחבי העולם הגיעו לציפורי ללמוד על שמן הזית, כיצד לייצר וכיצד להבחין באיכויות השונות. משבר הקורונה יצר עבורם משבר כלכלי מאחר וקבוצות מחו"ל כבר לא מגיעות והמבקרים היחידים הם קבוצות מקומיות קטנות.
בריש לקיש מקפידים ששמן הזית יהיה נקי מחומרי הדברה ורעלים. השמן מכיל פי עשרה יותר נוגדי חמצון, ויטמינים, בעיקר ויטמיני E ו־K. המלצה לחיים בריאים יותר היא לשתות כל בוקר כף שמן זית עם כוס מים פושרים ומיץ לימון. שתייה שעוזרת לניקוי הכבד. שמן זית מומלץ במקרים של סכרת, השמנת יתר ועוד.

בית הבד האקולוגי ריש לקיש
מרכז מבקרים בציפורי
איילה נוי מאיר טלפון: 0528454663 ( עדיף לשלוח וואצאפ)

אסף בשן

אסף גדל בסטף שרידי הכפר הערבי בהרי יהודה שהפך לאתר חקלאי־תיירותי. אביו הוא גידי איש קק"ל שבנה את ביתו בין הטראסות והעצים העתיקים בסטף. "למעשה", מספר אסף, "כל תקופת ילדותי עצי פרי ועצי מורשת ממש לא עניינו אותי. את עתותי הקדשתי לספורט, בעיקר כדורסל, וטיולים. היום אני מבין שלמרות שנדמה היה לי שזה לא עניין אותי הנושא פשוט חלחל בי".

כשהיה בשנת שרות בניצנה בחר כפרויקט אישי לתחזק את הבוסתן של ניצנה. המגע עם העצים היה בשבילו באותה תקופה משהו שהרגיש בית. משהו בקצב הצמיחה של העץ והאפשרות לאכול מפירותיו. "פתאום הבנתי שהמציאות הזו של לצאת מהבית, לקטוף ענבים ותאנים היא לא מובנת מאליה. הבנתי שאם לא נשמור על העצים האלה המציאות הזו יכולה להעלם".
כשהשתחרר מהצבא יצא לטייל בעולם והבין שהעולם הזה, של עצי מורשת ומסורת חקלאית הולך ונעלם. כמו שמשמרים ארכיאולוגיה צריך לשמר גם את העולם הצמחי שהיה חלק מהנוף, חלק מההיסטוריה ההתיישבותית בארץ ובעולם. "בוסתן ים תיכוני הוא מורשת תרבותית של האזור שבו אנו חיים, וככזה גם חלק מהמורשת התרבותית שלי".
אסף החל לחקור את האוספים שהובאו אל אביו בסוף שנות ה־80 על ידי חוקרים שהבינו שיש לשמר את זני העצים העתיקים לפני שייעלמו. עם התחושה הזו הלך ללמוד מדעי הצמח, תוך דגש על שימור עצי פרי של הזנים המקומיים.
בשנת 2012 תוך כדי הלימודים הקים משתלה שהעצים שגידל בה היו ייחורים מהאוסף בסטף. במקביל החל לעבוד בפקולטה לחקלאות במחלקה להשבחת תאנים של המכון הוולקני. שם ראה כיצד עצים ישנים נעקרים לטובת עצים חדשים וניסה ליצור אוסף חי של עצי פרי לטובת הציבור, במטרה לשמר זנים באמצעות משתלה.
כשסיים את הלימודים, ב־2015, החל לעבוד עם עודד יפה בשיקום עצים עתיקים והמשתלה שיסד עברה להיות תחת קורת הגג שלו. בשנה אחת ייצר 5000 ייחורים ממגוון סוגים וזנים. לפני כשש שנים עבר לגור עם משפחתו במושב שקף שבשפלה הדרומית ושם הקים בוסתן על חלקה של 15 דונם. העצים הראשונים שנשתלו במשתלה היו עותקים של עצים מהסטף וממקומות נוספים. שאיפתו שתוך כמה שנים הבוסתן שלו יהפוך לבוסתן אם. העצים נשתלו לפני כשנה וחצי וכבר השנה הניבו פירות. 100 זנים של מגוון סוגים: זיתים, רימון, תות, גפן, שקדים, חרובים, עצי אגוזים ונשירים. מתוך השליחות אותה הוא מרגיש "להחזיר את עצי המורשת לנוף הארץ" הקים פארקים של עצי מורשת בהרצליה, כפר סבא, בפארק הירקון (ראש ציפור), חלקה בכפר הירוק וכן בקיבוצים, מושבים וגנים קהילתיים.
בנוסף מעביר אסף יחד עם עודד יפה קורסים בהם לומדים אנשים לעבוד בבוסתן ולעשות ייחורים. בצורה הזו זו, אומר אסף, "אני משתף במידע, לא בונה הכול על כתפיי. יחד עם האנשים שלומדים אני דואג כך להמשכיות זני העצים המקומיים".

אסף בשן אגרונום שלפ מעבדה חקלאית
0524-218264
asafbashan@gmail.com

הכתבה לקוחה מארץ וטבע 199 ״בוסתנים״

לב הגליל עם עדי זרחי, כתבה וצלמה הדר גת

עדי זרחי — בוגרת לימודי ארץ ישראל בבית ברל, בת ותושבת הגליל. מתמחה בטיולים אתנוגרפיים אל קהילות מיוחדות, אל בעלי מלאכה, אמנים וא.נשים ברחבי הגליל והגולן. כמו כן מדריכה טיולי טבע ופריחה אל פינות חמד לא מוכרות.

אף פעם לא כיף לגלות שבלם היד ברכב התקלקל, אבל כשמנסים לחנות ברחוב תלול בכפר איעבלין, זה כבר מוגזם. כך, לעיניהם הבוחנות של שני קשישים שנהנו מקרני שמש חורפיות במרפסת ביתם ושל עדי זרחי — תושבת מצפה כמון שהגליל הוא מגרשה הביתי — יצאתי לחפש אבן גדולה כדי לשים מאחורי הגלגל, כאילו מה שחסר לשנת 2020 זה קצת שנת 1982. לשמחתי, אחרי שיחה של חמש דקות גילינו, עדי ואני כמה וכמה מכרות משותפות אהובות, והרושם הראשוני הרעוע נמחה.
איעבלין, הכפר הגלילי הראשון שפוגשים הבאים לגליל מדרום, הוא כפר עתיק. שמו נגזר, ככל הנראה, משמו של היישוב היהודי הקדום "אבליים" הנזכר בכתבי חז"ל. העיירה נזכרת בשמה הנוכחי בכתבים מגניזת קהיר, והיה בה יישוב יהודי שוקק מהתקופה ההלניסטית ועד המאות השישית־שביעית. שרידים לחיים האלה נמצאו באבנים שעליהן נחקקה צורת מנורה, וכן באבן שעליה כתובת ארמית קדומה. אבל אם בדתות עסקינן, הרי שחשיבותה הגדולה ביותר של איעבלין היא עבור הנצרות הקתולית. עדי מובילה אותנו לכנסייה גדולה. מצידה הימני של הכנסייה חצר אבן מרווחת ונאה, ומזבח קטן להדלקת נרות. זהו מקום הולדתה של מרים בווארדי, אחת משתי הקדושות (והקדושים) הבודדות שנולדו בארץ ישראל (לא כולל ישוע ותלמידיו).
"כשרק התחלתי לטייל באזור," מספרת עדי, "לא היה כאן שום דבר. החצר הייתה מוזנחת, לא היה שלט או פסל. אבל היו נשים. תמיד היו נשים, מכל הסביבה. לא רק נוצריות. בווארדי עדיין לא הייתה קדושה (היא הוכרזה כמבורכת ב־1983 וכקדושה ב־2015), אבל כל אנשי הגליל ידעו מי היא ובאו לכאן לבקש חסד." הסיפור של בווארדי מרתק. היא נולדה בכפר בשנת 1846. הוריה, יוונים קתולים, שכלו שנים־עשר תינוקות לפני הולדתה. הם נסעו לבית לחם, להתפלל למריה הקדושה — וזו נענתה לתפילתם. מרים נולדה, ושנתיים לאחר מכן נולד בן. אבל אושרם של ההורים לא האריך ימים. הם נפטרו זמן קצר לאחר מכן, זה אחר זו. מכאן והלאה, שרשרת אגדית של אירועים ליוותה את חייה של מרים הקטנה (שגם בילדותה הייתה מוזרה — לא פצתה פיה, נהגה לחפור לעצמה גומות באדמה ולישון בהן ועוד). לאחר מסע ארוך שכלל ירידה למצרים, ניסיון רצח, הקדשה לנזירות, מעבר לצרפת, להודו ועוד, חזרה מרים לארץ הקודש כנזירה כרמליטית. היא הנהיגה צוות גדול של נזירות בעת הקמת המנזר שלהן בבית לחם, ושימשה בו עד מותה בגיל 33 — גיל שמשמעותו הסמלית ברורה לכל נוצרי מאמין.

שיפוץ ושחזור חצר הבית שבו נולדה נעשה לא במימון הכנסייה, אלא דווקא על ידי השכן ממול — אסעד דאוד. דאוד הוא אדריכל שימור, דור שמיני בכפר וההיסטוריה חשובה לו. בזמן הלימודים שיפץ אט־אט את החצר היפה של ביתו (הכניסה בתיאום ובתשלום). הוא שיפץ את בית הבד המשפחתי שבחצר, שמר מסמכים היסטוריים, וכיום מזמין אורחים אל הדיוואן (הסלון) המפואר ששימש את גברי משפחתו לאורך שנים ומספר סיפורים מרתקים על הכפר, הגליל, הישן והחדש. שיקום חצר משפחת בווארדי נעשה כחלק מפרויקט הגמר של לימודיו. התוצאה יפהפייה — לא בניה מחדש, אלא שחזור של מה שנשאר, שרטוט עדין של חיים אחרים שנגמרו. חיי הנצח של הקדושה נשמרים דרך תמונות, נרות ותפילות. אנחנו חולפות על פני הכנסייה הקתולית והאורתודוכסית ונעצרות לתצפית קצרה על נחל אבליים — ממש סמוך למסגד. אני מרגישה שאפשר היה להישאר באיעבלין עוד שלוש שעות לפחות, אבל לוריס אבו סלאח מחכה לנו. היא בישלה עבורנו, ולנו יש סדרי עדיפויות נכונים.

אנחנו בדרכנו לסח'נין, הסגורה והקטנה מבין ארבעת הבקעות הגדולות המאפיינות את הגליל התחתון. ההבחנה העתיקה בין גליל עליון לתחתון נקבעה לא רק על סמך הגובה, אלא גם על סמך הבקעות והגידולים האופייניים. "מכפר חנניה ולמעלן, כל שאינו מגדל שקמין — גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן, כל שהוא מגדל שקמין — גליל התחתון", נאמר במסכת שביעית (ט', ב'), ואכן אין עצי שקמים באזורים שמעל בקעת בית הכרם. רכס הרי יטבת, הגבוה ברכסי הגליל התחתון, תוחם את הבקעה מדרום ומפריד בינה לבין בקעת בית נטופה. מצפון רכס הרי שגור מפריד בינה לבין בקעת בית הכרם. ממערב נתחמת הבקעה על ידי גוש שגב וממזרח היא נשפכת לתוך רמת צלמון המכוסה כולה מטעי זיתים. בתוך כל אלה מכורבלת סח'נין, על 30,000 תושביה. גם כאן, כמו באיעבלין, מדובר ביישוב עתיק עם היסטוריה יהודית ענפה. העיירה היהודית סנין (סכנין) שגשגה בתקופה ההלניסטית, הרומית והביזנטית. בתקופת בית שני פעלו חכמים רבים בסכנין, משמעון סיכנא דרך רבי חנינא בן תרדיון, שעמד בראש בית מדרש ביישוב והיה בין עשרת הרוגי מלכות. רבי המנונא סבא ובנו הינוקא פסקו הלכה בבית הכנסת של היישוב. קרקעותיה של סח'נין נודעו כמשובחות ומניבות במיוחד. מספר קברי חכמים פזורים בין עתיקות היישוב, כולל קברו של רבי יהושע (נבי א־סאדיק בערבית), שהפך אתר עליה לרגל.
בימי מלחמת העצמאות ניסו תושבי סח'נין למנוע מכוחות צבא ההצלה של קאוקג'י מלהיכנס ולפעול בתחומה ולאחר המלחמה סח'נין, יחד עם יתר כפרי הבקעה, נותרה על כנה. היחסים בין העיר למדינה הידרדרו בסוף שנות ה־70 בעקבות תוכנית המצפים בגליל, שנקראה בפי הציבור תוכנית "ייהוד הגליל". הפקעת 20 אלף דונמים של אדמות ערביות פרטיות לטובת הקמת מצפים יהודיים הוציאה את התושבים הערבים ל"יום האדמה" ב־31 במרץ 1976 — הפגנה מסיבית נגד מדיניות הפקעות האדמות. ההפגנות, שהיו שקטות בתחילה, הפכו במהרה לאלימות וכללו חסימת כבישים וזריקת אבנים ובקבוקי תבערה. כאשר משטרת ישראל לא הצליחה להתמודד עם ההפגנות, היא פנתה לעזרת צה"ל. שישה מפגינים נהרגו, שלושה מהם מסח'נין. מאז הפך יום האדמה לציון דרך בתודעה הלאומית של ערביי ישראל והוא מצוין בכל שנה. אנדרטה המנציחה את תושבי סח'נין שנהרגו ביום האדמה ניצבת בבית הקברות בעיר.
באוקטובר 2000 שוב הייתה סח'נין מוקד מתיחות חריף שפרץ יומיים לאחר תחילת האינתיפאדה השנייה ושלושה ימים לאחר עלייתו של אריאל שרון להר הבית. הפגנות של ערביי ישראל פרצו בכל הארץ, פוזרו באלימות על ידי המשטרה והביאו להקמת ועדת חקירה ממלכתית שמתחה ביקורת קשה על שרים בממשלה ועל משטרת ישראל.

ממתקי‭ ‬לוריס 054-2501338

בשנת 2004 זכתה קבוצת הכדורגל של העיר בגביע המדינה בכדורגל, ונבנה לה אצטדיון חדש במימון קטארי, אצטדיון "דוחה".
אנחנו נוסעות ברחובה הראשי של העיר — אל ג'ליל. העיר התוססת מפגינה רוח עצמאית ונעה בין מודרניות פורצת דרך לשמרנות שקטה. הקורונה נתנה את אותותיה, אבל למרות הכול, לוריס אבו סאלח מקבלת את פנינו בחיוך גדול ובמגש חמים וטרי של פטאייר ממולא סבאנח — תרד בר. בית העסק של לוריס אומנם נקרא "ממתקי לוריס", אבל אנחנו פחות בעניין של האקלרים שלה, שלא היו מביישים את פריז. באנו לטעום מהמאכלים שלוריס למדה להכין מאימא שלה. את המג'דרה שמתובלת בסח'נין באופן אחר לגמרי מאשר בכפרי השרון, למשל. את השולבטה — תבשיל בורגול גס, קישואים ועגבניות, והמסחאן — עוף ובצל צלויים עם סומאק, מוגשים על פיתה (שלמים או מפורקים). מי שיגיע למקום ללא תיאום יוכל לרכוש רק את המתוקים הנהדרים (באמת) של לוריס. אבל מי שיתאם מראש יוכל להתפנק בארוחה מופלאה שאפשר לקבל רק בסח'נין. "יש לנו פה מעיין," אומרת לוריס. "פעם, את ארוחות שבירת הצום של הרמאדן היו מבשלים רק עם מים מהמעיין, כי הוא קדוש. אבל אני מבשלת במים רגילים." רגילים או לא, האוכל מעלה בי דמעות של התרגשות כמעט דתית. בעלה של לוריס התנגד בהתחלה לעסק שפתחה, אבל עם ההצלחה אפילו הוא לא התווכח. במקום זאת, הוא בנה לה קונדיטוריה ענקית, חלל אירוח ומטבח גדול ומתוקתק.
אנחנו יוצאות מהבית של לוריס בדרך ליעד הבא, ובינתיים מתכננות יום שלם של טיול בסח'נין: ביקור בכנסייה העצומה שנבנתה בה לאחרונה, במוזיאון למורשת ולתרבות ערבית, במעיין, במסעדות ועוד. בינתיים הגענו לבניין קטן וצנוע, שם מפעילה מייסון ריא, פעילה חברתית ותיקה, מקום קטן שמיועד לילדות ולנשים ועוזר במיוחד לנשים שהתגרשו. ריא עצמה היא גרושה ואם לשתי בנות, כך שהיא מכירה את הקושי על בשרה. "רציתי לתמוך בנשים אחרות במצבי ובנשים בכלל. זה לא פשוט פה. בהתחלה הקמתי בית קפה לנשים בלבד. כולם התנגדו. הגברים חשבו שאנחנו מסתירות משהו, שזה לא בסדר. לאט־לאט הרוחות נרגעו והקפה הפך למקום שכולן מגיעות אליו — גם הסבתות האדוקות ביותר." אחרי שבית הקפה נסגר, עברה ריא לפעילות חברתית אחרת — חוגים, הרצאות ועוד. היא נזהרת כשהיא משתפת בסיפור האישי שלה — לא לחשוף יותר מדי, לא לפגוע באף אחד או אחת. לעיר סח'נין יש זהות כפולה: מצד אחד — מתקדמת, לא מתנצלת, פניה אל החוץ, ומהצד השני — מסורתית ושומרת בקנאות על זהותה. ריא מפלסת לעצמה ולנשים רבות אחרות מסלול בין הטיפות.
בצער רב אנחנו עוזבות את סח'נין. נראה שלא נוכל להגיע בקרוב לסיור מעמיק בעיר שהפכה כתומה, ואז אדומה, ואז הגיע סגר נוסף. אולי לאחר שכולם יתחסנו.

התחנה הבאה שלנו היא מצפה מעלה צביה. אפשר להגיע אליו דרך השבילים שעוברים בשדות (לא מומלץ למי שלא מכיר), או בנסיעה מזרחה על כביש 805 ואז צפונה בכביש 804 מעראבה. קשה לעבור ליד עראבה בלי לעצור, נכון? העיר עלתה לכותרות בנסיבות פחות סימפטיות בשנה האחרונה, אבל גם עכשיו השוק שלה נחשב לאחד הטובים בגליל. יש בו תמיד את הירקות, הפירות והתוצרת הכי טרייה וטעימה, אולי בזכות המיקום המוצלח — צמוד לאל־באטוף, הלא היא בקעת בית נטופה (שמו המלא של עראבה הוא עראבת אלבטוף — ערבה של בקעת בית נטופה). אבל הזמן דוחק והשווקים בימינו עצובים. אני מסמנת לעצמי לחזור ברגע שהאווירה תהיה נעימה יותר, כשאפשר יהיה ללחוץ יד בשמחה.
לעראבה, כמו לאחיותיה בעמק היסטוריה יהודית חשובה. בימי המרד הגדול שכנה כאן העיירה היהודית ערב, שתושביה נטבחו על ידי הצבא הרומי שהיה בדרכו למעוזו של יוסף בן מתתיהו, מפקד המרד בגליל, ביודפת. עראבה הייתה עיר הולדתו של רבי חנינא בן דוסא, גדול המרפאים ואנשי הניסים של הגליל, וידועה כמקום שבו ישב רבן יוחנן בן זכאי במשך שמונה־עשרה שנה. ליד קברו של חנינא בן דוסא גדל עץ אלה אטלנטית חלול גזע, אחד העתיקים ביותר בארץ.
אנחנו נוסעות צפונה על כביש 804 לכיוון מעלה צביה — מצפה שהרוב המוחלט של תושביו חברים בתנועת האי־מן. מפעל הקמת המצפים בגליל החל בסוף שנות ה־70 של המאה ה־20. תוך עשור, בין השנים 1978 ו־1988 הוקמו 52 יישובים חדשים במתכונת של מצפים בכל רחבי הגליל: גוש שגב, גוש תפן, גוש ציפורי וגוש צלמון. המונח 'מצפה' מתייחס למיקום היישובים בראשי ההרים, אך גם לתהליך ההקמה המיוחד — במהירות, על תשתית מינימלית, בתפרוסת גאוגרפית רחבה ובמוקדים רבים, אך עם אוכלוסייה מעטה וללא תוכנית ברורה. קרקעות לא היו, גם לא לחקלאות, והיענות האוכלוסייה היהודית הייתה נמוכה. זו הסיבה שלאחר זמן מה, התוכנית פתחה את שעריה גם לאוכלוסיות אחרות: הררית למודטים, מעלה צביה לאנשי האי־מן. אם מבצע ייהוד הגליל (שנקרא גם תוכנית סו"ס) היה עולה יפה, ככל הנראה מצפים אלה לא היו קיימים. כיוון שלא היה קל למשוך אוכלוסייה יהודית צעירה לגליל — שהיה מרוחק, סבל מהיעדר תשתיות והיה מוקף אוכלוסייה ערבית שאירועי יום האדמה הגבירו את תחושת הלאומיות הפלסטינית שפיעמה בה — הסוכנות היהודית וגורמים מיישבים אחרים אפשרו לקבוצות מחוץ לקונצנזוס הציוני ליישב את האזור.

האם האי־מן היא כת? השאלה ניקרה בראשי בדרך, אבל מראה הבתים הצבעוניים בין העצים השכיח ממני שאלות דרמטיות כאלה. "על פי האי־מן, כל צבע מביא איתו אנרגיה של תכונה מסוימת. התושבים פה צובעים את הבתים בהתאם לאנרגיה ולתכונה שהם מבקשים לחזק," סיפרה לי עדי. היישוב מוקף גדר, וכדי להיכנס אליו צריך הזמנה — או של תושב המצפה, או מטעם מדריך מקומי. אי אפשר להיכנס כך סתם. לנו, כמובן, יש הזמנה.
עדי מחנה את רכבה ואנחנו הולכות בשבילים המטופחים לביתה של מעיין בן אריה, תושבת המקום. ירוק נשקף מהחלונות ותה צמחים טעים מוגש. מעיין מספרת לנו איך הגיעה למפגש עם האי־מן, למגורים ביישוב ולשני הנתיבים המקצועיים המרכזיים שלה: קריאה בטביעות האצבעות (כירולוגיה) וסדנאות סיפורים מיטיבים. "מאז ומתמיד אהבתי סיפורים. כילדה אהבתי שמקריאים לי, ואהבתי לקרוא. עם השנים למדתי שהסיפור הנכון ברגע הנכון הוא כלי מחולל שינוי עוצמתי במיוחד. הסיפור הנכון יכול להצמיח, לעזור לקבל את ההחלטה הטובה, להטעין באנרגיות. גם ללמוד לספר את הסיפור שלנו בצורה מצמיחה וללמוד להקשיב לסיפורם של אחרים — כל אלה יכולים להיות כלים לחיזוק, לשינוי ולריפוי." אנחנו מדברות על סיפורים ונראטיבים, אבל אני לא יכולה ללכת בלי לבקש קריאה בכף היד. אחרי הכול, השיטה שבה עובדת מעיין היא ייחודית, ובנויה על הגדרות ספציפיות של ייעוד הנשמה. בן אריה שולפת כדורי זכוכית פחוסים מתיקי בד. אני מרגישה כאילו נסעתי בזמן חזרה למאה ה־17, אבל הדברים שמעיין אומרת לי אינם מעשיות. הם כאן ועכשיו ומדויקים כל כך. זמן טוב לצאת לסיור קטן ביישוב הפסטורלי, אחרי מנה נאה של אמת. האסתטיקה יוצאת דופן; הטבע הגלילי במלוא הדרו, אבל עם הרבה יד מכוונת. כל עץ ניטע בכוונה במיקום מדויק. פלגי מים מפכים מהאגם המלאכותי בכל שבילי היישוב. פה ושם מונחים על העצים פעמוני רוח או מנסרות. בלב היישוב — פעמון גדול, המצלצל ברגעים חשובים בחיי הקהילה. מאחורי האגם מפכה מפל להיטהרות, אבל אנחנו שומרות על פרטיותם של התושבים והתושבות וחוזרות למסע שלנו.
אנחנו חולפות על פני דיר־חנא בלי להיכנס, וחוזרות דרומה ומזרחה לכאוכב־אל היג'א. בכפר עצמו נמצא קברו של קדוש מוסלמי ופארק פסלים גדול ויפה עם תצפית נהדרת לכיוון הכרמל. אנחנו נוסעות דווקא לקבר השני, שנמצא מחוץ לכפר — קברו של הלוחם הכורדי הנועז חוסאם א־דין, שכונה "אל היג'א" — "המפתיע" — בזכות ניצחונותיו המזהירים בקרבות מול הצלבנים. אגדות רבות סופרו עליו, מתחם הקבר שלו יפהפה ומספק תצפית נאה על האזור (נא להגיע בלבוש הולם — מדובר בקבר שעולים אליו לרגל לעתים קרובות, וסביבו בית קברות). האוחזים בבטחה ברכב ארבע־על־ארבע יוכלו להגיע לתצפית נהדרת מראש הר עצמון. אחרים יצטרכו לחנות בתל של יודפת ומשם ללכת ברגל. אנחנו אוספות את המכונית החבולה שלי מסח'נין ועדי שולחת אותי לקפה וקינוח בבאכה יודפת, שנמצא במרכז המסחרי היפה ביותר בארץ, כנראה. בעודי ממתינה על הקו לשירותי הגרירה אני נהנית מסנדוויץ' מושלם מול השקיעה, מנסה להחליט מי מההרים שמולי הוא הר עצמון, אבל מתייאשת. ההרים, הרכסים והבקעות מתכסים בשמיכת חורף של חשיכה מוקדמת ומתמלאים ריקנות של קורונה, ולב הגליל נראה לרגע קט כמו המקום היפה ביותר עלי אדמות.

המסלול לקוח ממדריך ״ארץ הגליל״