אופי המסלול: מיטיבי לכת אורך המסלול: כ־12 קילומטרים משך ההליכה: 9-5 שעות. מפות: מפת סימון שבילים הנגב התיכון — מספר 15. להצטייד במים, נעלי הליכה וכובע.
אחד המסלולים היפים שבאזור שדה בוקר. מדובר במסלול שאינו מעגלי והוא מיועד למטיבי לכת. תחילת המסלול בבקעת צין על הדרך הנמתחת לאורך מתווה צינור הנפט. נרד את מעלה צין ונגיע למקום שבו שביל ישראל חוצה את הדרך בבקעת צין. כאן נתחיל לטפס עם שביל ישראל, לאורך שביל המסומן באדום אל חוד עקב. חוד עקב הוא הר כיפתי המתנשא לרום של 567 מטרים מעל פני הים. מפסגתו תצפית יפהפייה אל רמת עבודה ורכסי הנגב הצפוני — הכוללת גם שיעור בגיאולוגיה. מהתצפית ניתן להבחין היטב בכיוון ציר הקמרים של הנגב הצפוני — דרום מערב־צפון מזרח. כמעט מולנו מתפצל חלקו הדרומי של רכז ירוחם לשניים: רכס בוקר ורכס חלוקים. ממזרח לו משתרעת בקעת ירוחם, שממנה עולה במתינות בקצה השני רכס חתירה. הרכס הזה משתפל במצלעות מרשימות אל עבר בקעת אורון. בכיוון צפון־מזרח נראה את רכס חצרה, היורד בחדות לעבור נחל ציון ואילו כלפי דרום נראה את הרי השולחן הרבים המתנשאים מעל פני רמת עבדת. הרי השולחן האלה מתאפיינים בשכבת סלעי קירטון צורני קשה המונחת על שכבה קירטונית רכה יותר. נרד בקצה הדרומי של הפסגה ולאחר כשלושה קילומטרים נרד באחד מיובלי נחל עקב לעין עקב תחתון. שכבות הקירטון האיאוקני מתחלפות כאן לסירוגין בשכבת גיר קשה, משובצות בעדשות צור. בקטע זה טובים סיכויינו לצפות בחורף ביחנוק המדבר — צמח טפיל הבולט מן הקרקע בתפרחת צהובה גדולה ומרשימה. זהו נציג נוסף לצמחייה הסהרו־ערבית הדורשת חום. היחנוק מתחבר לשורשי עצי אשל, או שיחי מלוח, ויונק מהם ללא בושה את חומרי המזון הדרושים לו. לאחר כשני קילומטרים ניפרד מהאפיק שבו הלכנו עד כה, נאגף מצפון את הגבעה המתנשאת מולנו (גבעה 514) ונגיע לאפיקו המרכזי של נחל עקב (ואדי אום כעב). נעבור לשביל המסומן בכחול, שבו נצעד דרומה. כעבור כ־300 מטרים מגיע השביל לנביעה התחתונה. עין עקב הוא מעיין שכבה הנובע למרגלות מצוק הצינים, המצוק שבשולי רמת עבדות, החושף שכבות נושאות מים. המעיין מקיים צמחיית מקומות לחים כמו קנה וסמר והוא מושך אליו בעלי חיים רבים שלמדו להכיר את מקור המים הקבוע הזה. לכאן מגיעים בין השאר, צבועים, שועלים ויעלים.
עין עקב (יואב ד.)
השביל הכחול עולה למדרגה שמעל לבריכת המעיין. בהצטלבות השבילים נמשיך דרומה בשביל שחור, שהוא גם המשכו של שביל ישראל. כעבור שלושה קילומטרים נגיע לריכוז גדול של צמחי קנה מצוי, בינהם משובצת הבריכה האוגמת את מימיו של מעיין נוסף הנקרא עין עקב עליון. בדווים מרבים להגיע לכאן, בעיקר בקיץ. מכאן נפנה מערבה (ימינה) ונעפיל בשביל הכחול. כעבור שני קילומטרים נעבור על פני סדרה מרשימה של מדרגות חקלאיות, שהיוו את העורף החקלאי של העיר עבדת בתקופות הרומית והביזנטית. כשלושה קילומטרים הלאה מכאן שוכנים שרידי עבדת בתוך תחומי הגן הלאומי. בעיר נותרו שרידי מחנה צבאי רומי, אקרופוליס ובו שתי כנסיות ביזנטיות, רובע מגורים רומי וביזנטי, בית מרחץ ומתקני חקלאות ומלאכה (הכניסה לגן הלאומי בתשלום). השביל הכחול עוקף את הגבעה שעלייה בנוייה העיר עבדת מצפון ומגיע לתחנת הדלק בכניסה לגן הלאומי. פעם אפשר היה לעלות ישירות לאתר דרך שביל מסומן בירוק. אולם רשות הטבע והגנים אינה מאירה פניה למטיילים ברגל — הרוצה להיכנס לאתר יתכבד וימשיך עוד כקילומטר וחצי עד לכביש ומשם יעלה בדרך הרכב אל האתר.
מזג האוויר הקריר מעניק הזמנות מצוינת לרדת דרומה, לטיול מרתק בין נופי מכתש רמון והערבה. המסלול, שהיה עד לא מכבר שכיית חמדה הידועה רק למתי מעט, נעשה פופולרי עקב הסטת שביל ישראל לנתיבו, אולם עדיין ניתן לתפוס כאן פינה של שקט מדברי ולהתפעל מתופעות גאולוגיות מעניינות
החורף הגיע, וזה הזמן לצאת לאחד המסלולים היפים והמבודדים של הנגב, למסע של יומיים ממכתש רמון לערבה לאורך שביל ישראל. שבילים עתיקים רבים חוצים את האזור, ללמדנו שגם בימים ששיירות לבונה וקינמון עוד המו בדרך הנבטים, היו כאלה שבחרו ללכת בדרכים עוקפות. שרידי שבילים, מחסות ורגמים עתיקים מנקדים את השטח. הרשויות כמובן רוצות אותנו על השבילים המסומנים, וכאמור, כזה יש רק אחד — שביל ישראל, והשביל הכחול שעליו הוא מסומן.
היום הראשון: עין סהרונים-עין גלד (14 קילומטרים) נתחיל את המסלול במצד סהרונים, מצד עתיק על דרך הבשמים. בערוץ נחל נקרות שמתחתינו נראה צמחיית נחל רבה המרמזת על כמות מי התהום באזור. מעבר לה פרסת נקרות, אותו נקיק צר הפורץ את קיר המכתש ושגביו מתמלאים במים עם בוא שיטפונות החורף. זהו "שער רמון", הפתח היחיד שמנקז את המכתש, והמאפיין היסודי למכתשים: עמק אובלי צר וארוך המנוקז על ידי פתח אחד. לא נעשה דרכנו דרך פרסת נקרות, אלא נפנה לאורך דרך הג'יפים המסומנת באדום, המובילה לעבר מעלה דקלים. במקור נקרא המקום נקב מחאלה, שהוביל לקצר מחאלה (מבצר חניית השיירות) והיה קטע מדרך הבשמים. שמו העברי ניתן על שום הדקלים הקטנים הגדלים בערוצים שלאורכו, שכנראה השפיעו רבות על חברי ועדת השמות. המעלה עובר דרך שכבות גבס — אותו גבס ששימש את המפעל שהתקיים בזמנו במכתש; שביל ירוק קצר (7279) יורד דרך נקיק קטן המלא תצורות גבס שכאלה. אפשר לרדת דרכו, ואחר כך לפנות ימינה בשביל ישראל בערוץ נחל נקרות. כמה מאות מטרים נוספים בשביל הג'יפים האדום יובילו אותנו לערוץ נחל נקרות ולמפגש הנחלים נקרות וארדון. שביל הג'יפים יורד כאן דרך מפער נוסף, מפער נקרות, וממשיך עם נחל נקרות לערבה, כדרכה של דרך הבשמים העתיקה. אנחנו, לעומת זאת, נלך לאורך שביל ישראל (ושביל הג'יפים המסומן בשחור) במעלה נחל ארדון עד למפגש עם נחל חררים. נחל זה מוביל לאחד מאזורי הטבע היפים במכתש: בקעת ארדון ונחל חולית, אשר בתוכו כמה "נגריות" נאות — גבעות שסלעיהן נראים כמו ריבועי עץ (היפה שבהן היא בנ"ג 452 במעלה הנחל). אולם כיוון שזהו אזור יפה במיוחד, החליטו אנשי רשות הטבע והגנים לסגור אותו לתנועת מטיילים, והכניסה אליו חסומה במחסום אבנים. היו ימים שנחל חולית, נחל קמאי ומעלה אנמר היו אזורים של ניווטי לילה צבאיים, עד אשר החליט מי שהחליט ועתה הגישה לאזור הגדול הזה נאסרה. לכן נצטרך להסתפק בטיפוס לאורך שביל ישראל העולה אל כרבולת חררים, סכין סלע חדה החוצצת בין המכתש לבין המשך דרכנו מזרחה. בראש הטיפוס התלול תצפית נפלאה מזרחה, אל הערבה והרי עבר הירדן. השביל ממשיך מכאן לאורך היובלים העליונים של נחל מעוק ועוקף את הר בדד. נחל מעוק, כשמו כן הוא, הולך ומעמיק, אולם אנו לא נזכה לבוא אל מעמקיו או להגיע אל הגב הגדול שבתחתיתו; שביל המבריחים העתיק, שירד אל מקור המים היחיד, סגור עתה לתנועת מטיילים. שביל ישראל פונה באחד מערוצי נחל מעוק, מטפס במתינות מעלה, עובר ליד גבעה יפה של אמוניטים — מאובנים ימיים עתיקים — ומגיע אל ראש נחל גלד. כאן השביל עוקף מפל, עובר ליד עין גלד היבש לרוב, חולף על פני מפל נוסף ומגיע לחניון הלילה של נחל גלד. החניון נמצא על דרך הג'יפים העולה בנחל נקרות, נקודת מפגש עבור נהגים וסיירים רגליים כאחד. הנועזים שבינינו שנשאו על גבם מים, ציוד, צידה ואוהלים, ישמחו ודאי לשמוע שאין במקום שירותים. כמו כן, הימנעו מלישון על הקרקע בערוץ מחשש לשיטפונות.
היום השני: חניון עין גלד — פארק ספיר (21 קילומטרים) חציו השני של המסלול ארוך במיוחד, ולכן מן הראוי להשכים קום כדי להשלימו באור. תחילת הדרך, על שביל ישראל, שלושה קילומטרים וחצי במורד דרך הג'יפים בנחל נקרות; מי שבורך ברכב שטח יכול בהחלט לקבל הקפצה עבור קטע זה. לאחר פיתול נאה בנחל נקרות, שביל ישראל עוזב את הנחל ועולה בערוץ תלול, דרך מפל קטן, אל ראש הר יהב. עד ששביל ישראל הועתק לכאן, המקום היה כה נידח שאיש לא טרח לשנות את שמות הוואדיות וההרים לשמות עבריים — וכך רק לאחרונה ג'אבל אל־וייבה הפך להר יהב, ואדי סווירה נקרא נחל צבירה, וואדי אבו סיר הוא כעת נחל אשבורן. השביל יורד בערוצים של נחל צבירה, באזור שומם לחלוטין — פינה שיופיה טמון דווקא בעובדה שאין כאן דבר מלבד הנגב המשתרע לכל כיוון, בלי אנשים, בלי יישוב. בנחל נפגוש שוב את דרך הג'יפים העולה מנחל מרזבה (בהמשך של נחל נקרות) אל חניון לילה על שביל ישראל. זה גם המקום לעצור לארוחה מסודרת בשטח, כמו שצריך. השביל עולה עתה אל הרמה שבין נחל צבירה לנחל אשבורן, ובו תופעת טבע מעניינת — סדקים גדולים בסלע. השביל יורד אל עבר נחל אשבורן ועולה בשנית בסיבוב אל היובלים העליונים של נחל כרכשת (ואדי אל־עוריס בערבית). כאן נגלה שתי תופעות גאולוגיות המעידות על העבר הגועש של האזור: מיד לאחר הערוץ של נחל כרכשת נגיע לקלדרה — הר געש שקרס אל תוך חלל תת־קרקעי, ולאחריו, בירידה לעבר הערבה, דייק שכמותו כבר עברנו בדרך. הדייק הוא תופעה געשית של לבה רותחת החודרת לתוך שכבות הסלע ומתקררת בתוכן. בדייק נעצור לתצפית על הערבה, ואחר כך נגלוש במורד התלול אל עבר דרך הפטרולים הישנה המסומנת באדום. מאז ששקט הגבול הירדני הפכה דרך הפטרולים למסלול תיירותי וזכתה לשם ציר המעיינות — על שם כמה נביעות קטנות הנובעות לאורך מצוק הערבה שלאורכו היא הולכת. שביל ישראל ממשיך כאן דרומה לאורך דרך המעיינות. אנחנו מנגד, נעלה על הדרך המסומנת בכחול המובילה מזרחה, עוקפת את מושב ספיר ומגיעה לכניסה למושב ולפארק ספיר הנאה, על מדשאותיו המקיפות אגם קטן, העצים המצלים שבו וברזיות המים. וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלא תֵשֵׁב.
נחל כרכשת על שום מה? על גלגול שמו של נחל כרכשת כתב בשעתו יהודה זיו, גאוגרף, איש לשון, חוקר טבע וחבר ועדת השמות הממשלתית. שמו הערבי של הנחל הוא ואדי אל־עריס, שפירושו סובך של צמחים. כיוון שירמיהו כבר ציין ש"עלה אריה מסובכו", התגלגלו חברי הוועדה לחפש שמות בסגנון זה, והחליטו לקרוא לנחל לא על שם סבכי האריות, אלא על שם חיות קטנות יותר — ובחרו לבסוף בנמיה, שאף היא חיית סבך. הנמייה מכונה בתלמוד כרכושתא, ועל כן הוחלט ששם המקום יהיה נחל כרכושת. אולם השם החדש נכתב בדוח הרשמי בכתיב חסר, וכך הפך נחל הנמייה — כרכושת — לנחל כרכשת, מילה שמשמעותה "חלחולת" — פי הטבעת.
משך הסיור: כחמש שעות, כעשרה קילומטרים כולל ירידות ועליות. מים: אין מים לאורך הדרך יש להצטייד בהתאם. מסלול הסיור: מחניון נחל ימין, לבריכות ימין, גבי ימין ומעלה ימין על השביל המסומן בירוק. ירידה במעלה ימין והליכה קצרה למפגש עם נחל חתירה (לא לפספס את הרנוג השיטים הגדול הצומח על השיטה הגדולה במפגש הנחלים). עליה בנחל חתירה עד תחתית מעלה פלמ"ח והמפל הגדול בנחל חתירה. עליה במעלה פלמ"ח (כולל סולם גדול, יתדות אחיזה וכבלים בצוק). הליכה בנחל חתירה מעין ירקעם ולמגרש החנייה. אזהרות: אין להיכנס למסלול בימים של סכנת שטפונות. מפות: מפת סימון שבילים ושביל ישראל, מספר 14, צפון הערבה ומזרח הנגב. צבעי שבילים: השביל מסומן בירוק לכל אורכו. ממעלה ימין ועד מגרש החנייה בעין ירקעם מצטרף אליו הסימון של שביל ישראל.
אחרי שנים רבות חזרתי לטייל באחד המסלולים היפים בנגב, השביל מנחל ימין לעין ירקעם. מסלול הליכה של חמש־שש שעות שיש בו הכול. קניונים זקופים, גבי מים, שני מעלות נאים, והשקט הנפלא של המדבר. ביקור מחודש במקום בו לא עברת שנים רבות מאפשר מבט השוואתי מרתק. תחילת המסלול בחניון הלילה של נחל ימין. מגרש חנייה גדול, שטוח, על אדמה קשה. חניון ליחידה צבאית שתקים כאן מחנה אוהלים מסודר, או, אולי, למטיילי גדנ"ע או קבוצות של תנועות הנוער. אבל לאלו גם לאלו נראה לי שמגיע מקום יותר נאה להעביר בו את הלילה. הרעיון של עצירת לילה במגרש חשוף לא ברור לי. במרחק קצר מהחניון השביל נכנס לערוץ של נחל ימין — ערוץ חולי המנקז את מישור ימין הגדול והמגודר מסביב לכור בדימונה. לאחר כקילומטר הנחל מתחיל להתחתר בסלע ומגיע למפל נאה שבתחתיתו בריכה. השביל יורד במצוק לתוך ערוץ הנחל ועושה דרכו לגב ימין, הנמצא כמה מאות מטרים משם במורד הערוץ. גב ימין, או אולי גבי ימין כפי שהם מכונים מעת לעת, הפכו בשנים האחרונות לאטרקציה טיולית. שביל קצר, חמוד ולא מורכב, המגיע לנחל חתור בסלעים לבנים, בריכות שמתמלאות לאחר שטפון, גב מים עמוק חתור במערה, וגם דיונה גדולה הרובצת על מדרון הנחל. במחצית נובמבר לא צפיתי למצוא מים בבריכות ואכן הן היו יבשות. מבט בוחן אל הבריכות היבשות מגלה טפח מעניין בצפונות המדבר. הבריכות מלאות בחול — סחף שהביאו עימם השטפונות ממישור ימין הגדול. שטפון יכול להיות גורף או ממלא. כאשר השטפון חזק ועוצמתי, מזרים מים רבים בזרם רב עוצמה, הוא גורף כל דבר שנקרה בדרכו. עצים, בולדרים גדולים, אבנים שמלאו את השקעים בסלעי הערוץ. כאשר הערוץ הוא סלעי השטפון ממרק ומקנה אותו. נחל פארן הוא הנחל עם השטפונות הגדולים ביותר בנגב. בפי הבדואים הוא נקרא וואדי ג'רפי — הנחל הגורף. שטפון חלש לעומת זאת ממלא את בורות ובריכות הנחל באבנים קטנות, בחול, דברים שזרם חלש סוחף עמו. לאורך השנים נחלי המדבר זוכים לשטפונות משני הסוגים. יש הסותמים את הבריכות והנקיקים בחול ואבנים קטנות ויש המנקים אותם ומשאירים אותם מלאי מים נקיים על קרקעית של סלע חשוף. הבריכות בנחל ימין לא רק מלאות בחול אלא שעל החול צמחה גם צמחייה. בדרך כלל יהיו אלה האשלים שיקדימו להיאחז בחול הלח הקרוב למים שהותיר אחריו השטפון. הם יצמחו כאן עד לבואו של שטפון חזק שינקה מחדש את הערוץ. האשלים בבריכות של נחל ימין הם כבר הרבה יותר משיחוני אשל צעירים. הם כבר כמעט עצים. שיחים בגובה של מטר וחצי ויותר. בעין ירקעם המצב קשה עוד יותר. גב המים הגדול ששיירות הנבטים שעברו במדבר ידעו שבו תמיד אפשר למצוא מים להשקות את הגמלים, ריק. רק מעט מים נשארו בצל ובקרירות התמידית בחריץ הסלע מתחת לבולדרים שבקצה התחתון של הגב. בגב עצמו כבר צמחה חורשה עבותה של אשלים, ובשרידי המים צומחים שיחי קנה וסוף המגיעים לגובה של מעל שני מטרים. צמחיית הגבים המרובה הזו מלמדת על דבר אחד: השטפונות בשנים האחרונות בנחל חתירה — ששם נמצא גב ירקעם, ובנחל ימין היו חלשים, חלשים מאוד. כלומר גם כאשר שבר ענן חולף הואיל בטובו להמטיר את מימיו על המכתש הגדול או בשולי מישור ימין, לא היו בו מים רבים.
הסדק הגדול בראש מעלה ימין (ד"ר אלון קמחי)
בנחלים הגדולים של הנגב, נחל פארן ונחל צין, מצויים עמודי מדידה המנתרים את כמות ואת עוצמת השטפונות. אבל בנחלים הקטנים והבינוניים אין מתקני מדידה. פעמים רבות אי אפשר לדעת שכלל היה שם שטפון אם לא עבר באזור איזה רודף שטפונות עקשן, פקח או איש טבע שתיעד. אבל הצמחייה מלמדת באופן ברור על התמעטות הגשם, ובעיקר על התמעטות עוצמת הגשם. מאז ומעולם הנגב, האזור שבשולי האדמה הנושבת, היה המדד לשינויים אקלימיים. במחזורים של אלף שנה בממוצע התהפך הנגב ממקום מיושב והומה חוות חקלאיות קטנות, למקום שבו חיו רועים ונודדים ללא יישובי קבע. שרידי קירות השדות החקלאיים הפזורים ברחבי ערוצי הנחלים בנגב מלמדים על הימים שבהם היתה בנגב חקלאות. בתקופת הברזל, התקופה הישראלית, הנגב התמלא ביישובים קטנים, פרוזים — שעסקו בעבודת השדה. מלכי יהודה פרשו את שלטונם על המדבר ופרצו בו דרכים רבות שהדרימו לעציון גבר — היא אילת. "ויבן מגדלים במדבר ויחצוב בורות רבים כי מקנה רב היה לו", נאמר על המלך עוזיהו (דברים הימים ב, כ"ו). לא משקיעים בעדרים, בונים מגדלים וחוצבים בורות אם אין יכולת לקיים את העדרים משנה לשנה. מקנה ובורות מלמדים אותנו שהאקלים היה גשום יותר, שאפשר היה לסמוך על בורות המים שיתמלאו ויאפשרו להשקות את העדרים. התקופה החקלאית הבאה בנגב הייתה במאה הראשונה לפנה"ס — בימי הנבטים. הנבטים היו עם של נוודים שהשתלטו על הנגב עם נפילת ממלכת יהודה. במאות הראשונות לימיהם בנגב עסקו בשינוע מוצרי התבלין של חצי האי ערב אל ערי החוף של הים התיכון — דרך המדבר. הרבה כסף היה במוצרים האלה שהפכו את האוכל לאכיל בימים שלפני המקרר, בהם הדרך היחידה לשמר בשר הייתה להמליח אותו. עם צמיחתן של הערים בתקופה הרומית שיירות הגמלים הלכו והתעצמו. הממלכה הנבטית הפכה את עניין השיירות לעסק מאורגן, מסודר וממוסה. השלטון בנה תחנות משמר לאבטחת השיירות, הקים חאנים ונקודות מנוחה לאורך הדרך — שבהן רכשו הסוחרים שירותי דרך ושילמו מסים ואגרות מעבר לשלטון. מאז ומתמיד בטחון עלה כסף רב. מרכז השיירות הנבטי החשוב ביותר בנגב היה בעבדת. המקום נוסד במאה הרביעית לפני הספירה כתחנת דרכים. במאה הראשונה לפנה"ס, בימים של המלך עבדת השני, התמסד המקום. הוקמו מחנה צבאי גדול, מקדש, מבני שירותים ומכלאות לגמלים. העיר נקראה על שמו של המלך עבדת, והוא אף נקבר בעיר. מאתיים שנה לאחר מותו של עבדת השני העיר נמצאה במשבר, החשמונאים מנסים להשתלט על מוצא השיירות אל הים בעזה ובאל עריש, הרומאים והורדוס מצרים את צעדי השיירות המעוניינות להגיע לאלכסנדריה במצרים או לדמשק, ומנסים להשתלט על ההכנסות. הכלכלה הנבטית נחרבת. מי שמציל את הממלכה הנבטית מהרס כלכלי הוא המלך רבאל — שכונה, על פי כתובת שהתגלתה בעבדת: "מחיה ומושיע עמו". ועל מה? על זה שהסב את הכלכלה הנבטית מסחר שיירות לחקלאות. החל מימיו הנגב מתמלא בחוות חקלאיות המבוססות על גידול לייצוא. גפנים ויין, שקדים, תמרים בערבה ועוד. אפילו מספוא מיוחד לגידול סוסים ערבים גזעיים צמח בעמקים שבנגב ואיתו אספקה קבועה של סוסי מירוץ גזעיים לקרקסי האימפריה. החקלאות בנגב לא צמחה רק מיכולותיו המופלאות של מלך אחד ומומחי החקלאות שלו. היא צמחה כי תנאי האקלים בנגב השתנו — קצת יותר גשם, שטפונות בעוצמות גדולות יותר, שאיפשרו איגום מים בבורות רבים שהנבטים פזרו בכל שטחי הנגב, יחד עם הזרמת מי הגשם הניגרים על מדרונות ההרים אל השדות שנבנו באפיקי הנחלים. בשנת 106 לספירה מספחים הרומאים את ארצם של הנבטים אל האימפריה הרומית. סיפוח שקט. הפריחה בנגב מתעצמת עוד יותר. כאשר הופכת הנצרות לדת המדינה קמים בנגב לא רק שלל כנסיות אלא גם מרכזי לימוד נוצריים ונציגי הנגב משתתפים בכל הכינוסים הכנסייתיים הגדולים בתקופה הביזנטית. לאחר הכיבוש הערבי חקלאות הנגב ממשיכה להתקיים, לפחות עוד מאה וחמישים שנה. אבל המצב הולך ומשתנה. האוכלוסייה קטנה, מהגרת למקום אחר או עוברת לחיי נוודות, השדות ניטשים, הבורות ובריכות המים הגדולים במרכזי היישובים מתרוקנים ומתמלאים בעפר. במאה העשירית הנגב חוזר להיות מקום מחייה לשבטי נוודים קטנים. לא רק שינוי השלטון מחולל את המהפך הזה. האקלים שוב השתנה — נעשה מעט יותר שחון עד שכבר אי אפשר לקיים חקלאות קבועה, רק חקלאות של נוודים שמעת לעת זורעים שדה ישן, שפעם היה נבטי, בתקווה לשנה עם מעט גשם. אבל מטעי השקד, כרמי הענבים ועצי החרוב עצומי הממדים נעלמו מהנוף. כיום, ממש לנגד עינינו, מתרחש אותו תהליך. שינוי אקלימי. אפשר להתווכח על הסיבות. האם האדם גורם לשינוי או רק מאיץ אותו, האם זה אותו תהליך שאנו עדים לו כל אלף שנה בערך בנגב. אבל שינוי בהחלט קיים, ובריכות המים וגבי הנגב המתמלאים בעפר ובצמחייה המסוגלת להתקיים על מעט מים מעידים על כך. אני עצמי זוכר טיולים לנגב לפני שנים, שלושה ואפילו ארבעה עשורים, מימי היותי חניך ומדריך צעיר בתנועת הנוער, דרך ימי כמדריך טיולים ועד לימים של מטייל להנאתו. בעין ירקעם תמיד היו מים, והבריכות בנחל ימין היו בדרך כלל מלאות — גם בסוף הקיץ, עם מעט מים מהשנה שעברה. אמנם גב ימין עצמו, חבוי בתוך מערה נקיקית עדיין מלא במים, אבל גם כאן הרבה פחות ממה שהיה בימים עברו. ולמרות הרהורי האקלים האלה, הנוף מראש מעלה ימין עדיין מלא הוד. הסדק הצר והעמוק על משטח הסלע בראש המעלה מלמד על תהליכי התמוטטות המצוק כאשר החריצים במצוק עצמו וקטעי הסלעים שנפלו לתוך הנחל מלמדים כיצד גם מה שנראה קבוע ויציב אינו כזה. מפגש הנחלים ימין וחתירה תמיד נראה לי כמו צומת של שתי דרכים. אין כאן רמזור אבל הצומת בהחלט סואן — בצמחייה. ממש בפינה עומד השוטר הראשי. עץ שיטה גדול ממדים, מעט מעל הערוץ, ועליו הרנוג שיטים, טפיל אדום פרחים — הצומח מתוך העץ. ההרנוג הוא טפיל למחצה. הוא מטמיע בעצמו אך את המים והמינרלים הוא מוצץ מהפונדקאי. הוא נטפל לעוד עצים במדבר ולא רק לשיטים. ההרנוג פורח כמעט כל השנה, בניגוד לצמחים מדבריים היודעים לכלכל את עצמם על פי כמות המים הזמינה בקיץ או בחורף, להרנוג אין בעיות כאלה והוא ירוק, אדום ועסיסי כמעט תמיד. פריו מתוק ומושך אליו בעיקר צופיות שמקורן הצר והכפוף מסוגל לחדור לתוך הפרחים המעוקלים של ההרנוג ולהגיע לצוף. ההרנוג הוא מקור המזון העיקרי של הצופית ובתמורה הצופית מפיצה את זרעיו של ההרנוג לעצים נוספים בסביבה. בסופו של דבר ההרנוג הורג את הפונדקאי שלו והשנים, שלובים זה בזה, יהיו לגדמים יבשים בערוץ הנחל. את השיטה הזאת וההרנוג היושב עליה אני מכיר כבר שנים רבות. עדיין הם חיים להם בסימביוזה מדברית. סיפור מורי דרך, שמאז התקופה הביזנטית מובילים מטיילים במדבר ומספרים להם על אורחותיו, מזהה את פרחי ההרנוג האדומים עם האש אותה ראה משה רבינו בסנה כאשר רעה את צאן יתרו במדבר. הליכה קצרה מהצומת, במעלה נחל חתירה, מביאה אותנו לתחתית מעלה פלמ"ח. מעלה פלמ"ח הוא מסיפורי היסוד של התהוות מסורת הטיולים בארץ. ב־1940 יצאו סיירי הפלמ"ח לסיור בערבה, בימים שהבריטים בתוקף תקנות הספר הלבן אסרו על יהודים לרדת לנגב. כאשר התגלו סיירי הפלמ"ח על ידי המשמר הבדואי בשירות הבריטים, החליטו סיירי הפלמ"ח לעלות בנחל חתירה ולהגיע משם אל אזור הנגב המערבי. במעלה הנחל הגיעו למפל הגדול שאי אפשר היה לעבור אותו. בתושייה פלמ"חאית החליטו לטפס על המדרון התלול פחות ולהגיע לשתי אבנים שנשענו על החלק המצוקי של המדרון. שני האבנים איפשרו להם לטפס מעל המצוק ולהגיע דרך מדף סלע אל מחוץ לנחל. הבדואים, שרדפו אחריהם, קראו בפליאה — כך מספרים ־למקום "נקב אל יהוד" — רק יהודים משוגעים מסוגלים כך לצאת מהנחל. לימים התקבע השם מעלה פלמ"ח (לא לפני מאבק מתיש עם וועדת השמות), ובשנות הששים שופץ המעלה בנתיב מעט מערבי לנתיב המקורי. במקום שני הסלעים עליהם טיפסו אנשי הפלמ"ח הציבו סולם מתכת גדול, ובסלע חיברו גם יתדות לאחיזה נוחה. שני הסלעים הגדולים עדיין נמצאים על מכונם — מעט מזרחה מהסולם. בקצה המעלה, בראש המפל, חקוקה בסלע כתובת המספרת את סיפור המקום. מראש המעלה קצרה הדרך אל עין ירקעם ואל הכביש. השאלה המרכזית, של תכנון וביצוע, עדיין נותרה מה עדיף? לעלות או לרדת? לרדת במעלה פלמ"ח ולעלות במעלה ימין, או להיפך? השביליסטים של שביל ישראל, שהמסלול הזה — ללא גבי ימין — הוא חלק ממנו, ושאיתם אני מטייל כבר שנה רביעית, היו חלוקים בסוגיה זו. הפעם הוספתי למשוואה תגלית עצמאית חדשה. מקלות הליכה. זלזלתי בהם עד כה, מי צריך את ההמצאה הנורווגית הזו בנחלי הנגב ומצוקיהם. והנה הפכתי למאמין. המקלות האלה, בעיקר בעליות ובירידות ולא במישור כמו שתמיד חשבתי, מקלים באופן משמעותי על ההליכה. רק להאריך אותם בירידה לקצר אותם בעלייה ופתאום המאמץ על הרגליים — ובעיקר הברכיים — פוחת מאוד. בעניין המקלות השתכנעתי. בעניין העליה או הירידה, הספקות בעינם. גם לאחר שירדנו במעלה ימין ועלינו במעלה פלמ"ח, עדיין איני יודע מה עדיף.
זה הזמן לעמק בית שאן. מים רבים ומזג אוויר חמים ונוח. דרך רכב מזמינה לאורך המצוק הצופה אל הירדן, פותחת בפנינו תצפיות מרהיבות אל גאון הירדן — מקום שבגלל היותו גבול תמיד הפנינו לו את הגב. הגיע הזמן להסב את פנינו חזרה אל האזור היפה הזה על שלל בריכותיו והעושר החקלאי שבו
אחד המקומות האוהבים עלינו הם נופי המים של עמק בית שאן. רבים יוצאים לטייל כאן דווקא בחודשי הקיץ. המעיינות הרבים ואפשרויות הטבילה במימיהם הקרירים הם מקור משיכה רציני ביותר. אך עמק בית שאן הוא אחד המקומות החמים ביותר בארץ, כאשר הטמפרטורות ביולי־אוגוסט נושקות לארבעים מעלות. הזמן לטייל כאן הוא דווקא בחורף כאשר הטמפרטורות נוחות ונעימות, ענני הגשם כבר הורידו את מטעני הלחות שלהם בהרים ממערב וכאן בעמק הזה בימי החורף ניתן לגלות שאכן, כמו שנאמר בתלמוד, ניצב "פתחו של גן עדן". מכמנים היסטוריים רבים נמצאים בעמק בית שאן, ואפשרויות טיול מגוונות. כמה מסלולי הליכה קצרים, ומסלולי אופניים בשפע, כל עמק בית שאן מרושת במסלולי אופניים שמחברים בין היישובים, יחד עם הדרכים הסלולות אל בריכות הדגים והשטחים החקלאיים נוצר כאן מארג מדהים של אפשרויות רכיבה נינוחה באופניים. העמק כיודע שטוח — אין בו עליות וירידות. אנחנו נתמקד בטיול פחות מוכר, טיול תצפיות ברכב לאורך גאון הירדן, במסלול שהוכשר על ידי רשות ניקוז ונחלים ירדן דרומי. הדרך סלולה אספלט לכל אורכה ומתאימה לכל סוגי הרכב. נתחיל את המסלול בקיבוץ מעוז חיים. הקיבוץ נוסד ב־1937 כיישוב חומה ומגדל ונקרא על שם חיים שטורמן, מחלוצי ההתיישבות בעמק בית שאן. כיום הקיבוץ נמצא בתהליך הפרטה. אפשר להתעכב על האתרים הרבים בחצר הקיבוץ — מבית הכנסת העתיק הנמצא בתחילת הטיילת בין מעוז חיים לנווה איתן, דרך מוזאון העתיקות שהוקם במטבח הילדים הישן ובו ריכוז של כותרות וממצאים אריכאולוגיים מהסביבה (הניצבים גם בחצר שליד המוזאון כך שלא חייבים לתאם פתיחה), ועד עמדות השמירה המשוננות מימי המאורעות. נצא בדרך המובילה מזרחה לעבר בית העלמין של הקיבוץ וממשיכה מעבר לו אל נקודת תצפית תל דובא הצופה לעבר מעבר הגבול נהר הירדן בגשר שייח חוסיין. תנועת הנוסעים במעבר הזה מועטה מאוד. רוב הישראלים היוצאים לבקר בירדן עוברים במעבר הדרומי, בואכה עקבה. מנגד במעבר הזה עוברות הרבה מאוד סחורות, מכולות שהגיעו היישר מנמל חיפה ועוברות סגורות אל ירדן. אחד מהשימושים של רכבת העמק עם פתיחתה מחדש היא להעביר את המכולות מנמל חיפה אל בית שאן ומשם במשאיות אל המעבר ואל ירדן. אולי יום אחד יאריכו את מסילת הברזל עד למעבר ממש. מנקודת התצפית נחזור מעט לאחור בדרך בא הגענו ונפנה דרומה בשביל גאון הירדן. שלט דהוי מצביע על הכניסה לשביל, והדרך עצמה מסומנת בסימון שבילים כחול. מולנו, ממערב נפרשים שדות העמק, מימיננו נופי גאון הירדן ולאורך הדרך על עמודים, ניצבים קנים של תנשמות העוזרות בפיקוח על הנברנים בשדות. לאחר נסיעה קצרה נגיע לנקודת תצפית. ביום חורפי בהיר אפשר לראות מכאן את החרמון בצפון ואת השכונות המערביות של עמאן בדרום־מזרח — אבל לא בשביל זה באנו. זוהי נקודה מצויינת להבין את המבנה הגיאומורפולגי של ערוץ הירדן. לא להיבהל מהמונח — פירושו כיצד נוצר השטח שאנו מסתכלים עליו. עמק הירדן מורכב משתי מדרגות — מדרגה עליונה — שאנו עומדים עליה, הנקראת בעברית ככר הירדן ובערבית הע'ור, ומדרגה תחתונה, אזור פשט הנהר — שנקראת גאון הירדן. המים הם אלו שחתרו את המבנה זה בנוף. לא הרבה מים זורמים כיום בנהר. בישראל סוכרים את המים בגשר דגניה ומזרימים אותם למוביל המים הארצי ואילו בירדן סוכרים את הגדול ביובלי הנהר, את נהר הירמוך, ומזרימים את המים בתעלת הע'ור — מקור החיים של העמק הפורה שממזרח לנהר. במסגרת הסכמי השלום התחייבה ישראל להזרים עוד 50 מיליון מטרים מעוקבים של מים לירדן, ואלה יוזרמו בצינור ישירות מהכנרת אל תעלת הע'ור הירדנית. בעבר זרמו מים רבים בנהר, ומעת לעת, גם בימינו. בשנה גשומה או אפילו בשבוע גשום במיוחד, עולה הירמוך על גדותיו ואז פותחים את הסכרים ומאפשר למים לשטוף בערוץ הנהר. או אז עולה הירדן על גדותיו ומציף את כל שטח גאון הירדן — השטח שבו הירדן גואה.
תעלות בין בריכת הדגים של עמק בית שאן (שרון שלמה)
בתצפית שלנו אל עבר גאון הירדן רואים את זה בבירור. אין מבנים בשטח ההצפה, רק חקלאות. לאורך גדות הנהר שורה של צמחיית נחלים ובהמשך לה שטחי החקלאות. בצד הירדני שטחי החקלאות מגיעים עד לתעלת הע'ור המזרימה את המים אל השטחים שבינה לבין הירדן. נמשיך בנסיעה ונעבור ליד שמורה של עצי זקום מצרי. זו הנקודה הצפונית ביותר על פני כדור הארץ שאליו מגיע העץ הזה שמוצאו במקורות הנילוס באתיופיה. הזקום אוהב מאוד אזורים חמים, מה שמלמד על אקלימו של עמק בית שאן. לכאן הגיע, כמו האדם הקדמון, לאורך בקע הירדן. בעבר הפיקו מפירותיו של הזקום תרופות ושיקויים שונים. בהמשך נגיע למוצב צה"לי נטוש, עוד נקודת תצפית לעבר הירדן. מכאן אפשר לראות יפה את נפתולי הנהר. 100 קילומטרים מפרידים בין הכנרת לים המלח בקו אווירי. את המרחק הזה עובר הירדן ביותר ממאתיים קילומטרים בשטח, במערכת מפותלת ומתפתלת של עיקולי נהר. אופיים של הנפתולים שהם הולכים ומתעגלים בגלל הסחף שנוצר מזרם המים בכניסה וביציאה מהם (תחשבו על זה — הגיון פשוט) ולאט לאט שתי קצוות הנפתול מתקרבות אחת לשניה. כאשר הם נפגשות הנהר מיישר כמובן את זרימתו והנפתול הישן נקטע מהנהר. חדי העין יוכלו להבחין בנפתולים ישנים כאלה מהתצפית כאן. עניין נוסף שאפשר להבחין בו מכאן, הנהר נדחק מערבה, אל הצד הישראלי. אין כאן פוליטיקה נסתרת של איתני הטבע, פשוט הזרימה השטפונית החזקה יותר של הנחלים היורדים מהרי הגלעד ובהמשך מהרי מואב דוחקת את הנהר לכיוון מערב. כיוון שהגבול בין ישראל לירדן עובר במרכזו של הנהר, גאון הירדן הישראלי צר יותר מהע'ור הירדני. הדרך תמשיך דרך נקודת תצפית נוספת — תל כרפס, ובו שרידים מתקופת המקרא ומהתקופה הרומית ואז תרד לעבר תל ערטל, ובריכת דגים גדולה. עופות מים לרוב מאכלסים את גדות הבריכה הזו, (ומסביבה גם כמה דורסים המחכים להזדמנות). כולם כמובן ניזונים מהדגים. זוהי אחד ממכות הטבע הגדולות ממנה סובלות בריכות הדגים בעמק בית שאן. כאשר מגיעה להקה של קורמורנים או שקנאים, רעבה מיום המעוף מהבקעה ומאזורי המדבר מדרום לה, הם יורדים על הבריכות בבולמוס של אכילה. שקנאי אוכל ק"ג דגים ביום וקורמורן לא הרבה פחות — כך שאפשר לתאר את הנזק שנגרם למגדלים. כיוון שהעופות הנודדים הם בעלי חיים מוגנים מנסים לגרש אותם באמצעים בלת מזיקים, על ידי רעש חזק לדוגמא או לחילופין בנסיון לפתות את העופות בבריכות מסוימות להסתפק בשיירי דגים. זה לא ממש מצליח. הדרך עוברת כעת בבית העלמין של כפר רופין ובו עבודתו של האמן דני זית 'אנדרטה לזכר הורי ניצולי השואה'. נמשיך עם הדרך דרומה דרך בריכות הדגים של קיבוץ מעוז חיים ומספר נקודות תצפית נוספות. דרך הנוף מתחברת בהמשך עם דרך הפטרולים וגדר המערכת. נמשיך מכאן עוד כקילומטר עד שנזהה דרך המגיעה ממערב ומתחברת לקיבוץ טירת צבי. כאן המקום לעוד עצירה אחת. מדרום לנו בצד הירדני אפשר לראות את המבנים הגדולים של אזור התעשייה המשותף של ישראל וירדן. החזון, של שמעון פרס, שריר וקיים, והירדנים כבר ביצעו את חלקם בהסכם ובנו את אזור התעשייה, הקיפו אותו בגדרות והכינו את המקום שבו הגשר מישראל אמור להתחבר אליו. אבל הגשר — עדיין בהקמה. המנהלת כבר יושבת במקומה, הקבלן שצריך להקים את הגשר כבר הגיש את כל התכניות ומחכה לאות לביצוע — אך הבירוקרטיה עדיין מעכבת. וכך יושבת לה מערכת שלמה, צוותים שלמים, באפס מעשה, מוכנים לפעולה — אבל יריית הזינוק לא נשמעת. אנחנו נפנה כאן מערבה לכיוון טירת צבי (אם הגעתם לשלט הגדול המציין את מקומה של המנהלת עברתם את הצומת לטירת צבי. חזרו על עקבותיכם צפונה. הצומת כמה מאות מטרים משם). הדרך מגיעה לקיבוץ טירת צבי. על קיר בית הכנסת של היישוב מודבק העתק פסיפס המנורה שנמצא במקור בתל מנורה סמוך לקיבוץ. ליד הכניסה לחדר האוכל ישנו מיצג של אבני מיל עם כתובות רומיות כולל שילוט והסבר (קיבוץ טירת צבי הוא קיבוץ דתי. אין כניסה למשק בשבת. בשבתות יש לצאת מהדרך ליד בריכת הדגים הגדולה הסמוכה לקיבוץ כפר רופין).
