הצבעים של הר הגעש

ההתערוכה האחרונה שהציג פדרו פריסיו, בלונדון, הוקדשה לפיקאסו. "האמנות המודרנית קשורה כולה לפיקאסו", הוא אומר. כל אמן חייב להתמודד אתו. "בנקודה מסוימת, הרגשתי שאני חייב להגיד לו, שאולי אתה האריה, המלך היער, אבל יום אחד אתעמת אתך. אולי לא אצליח אבל אנסה. צריך לכבד, אבל גם לא להתבטל. כי אם תתבטל לא תהיה אתה. טנריף היא מקום של אור. הכחול עמוק יותר, הצהוב בהיר יותר והירוק מלא יותר. לאחר תשע עשרה שנה של עבודה בכל העולם לפני שלוש שנים חזר לטנריף, לאיכות החיים, שלדעתו, היא הטובה בעולם

הדבר היחיד שגדול יותר מהצניעות והחביבות של האמן פדרו פריסיו הוא הביטחון העצמי הטווסי שלו. מצד אחד כשהוא מקבל אותנו בסטודיו הצבעוני שלו, פותח למעננו בקבוק יין ופורס גבינות הוא שואל "איך הגעתם אליי? דרך המוסד?" מצד שני, כשמריה אסונסיון, בעלת גלריה, סופרת וסוכנת אמנים המייצגת אותו מצטרפת אלינו לשיחה ומציגה אותו כאמן הטוב ביותר באיים הקנריים, הוא שואל בחיוך גדול "רק באיים?", וכשאנחנו מתעניינים איך אפשר לאפיין את האספנים שרוכשים את יצירותיו הוא עונה בלי לחשוב פעמיים, שוב בפנים מאירות "לכולם יש טעם טוב. וכסף".

פריסיו יליד 1982, מספר כי אסונסיון, שהיא חברה טובה, עוזרת לו בקביעת פגישות וראיונות ושאר טרדות בירוקרטיות מכיוון שהוא "גרוע במיילים ובטלפונים. אני צריך להתמקד רק ביצירה אז היא עוזרת לי מול עיתונאים. אני צריך להתמקד רק באמנות". ההכרזה הזו מגיעה דווקא מהצד הצנוע של פריסיו, שמכיר בזה שיצירה משמעותית היא תוצר של משמעת ועבודת נמלים עמלנית. "אנשים שוכחים שכדי ליצור משהו טוב אתה צריך להתקדם לאט ולעבוד קשה. אנשים שוכחים שכל האמנים הגדולים בהיסטוריה: פיקאסו, קאראווג'ו ועוד ועוד – היו אנשים שכל הזמן עבדו. בזמן שאתה מבלה זמן בעשיית משהו, אתה נעשה טוב בו. צריך כמובן כשרון ומזל ועוד דברים, אבל הדבר הראשון זה עבודה. אם יש לך כשרון ואתה לא מתחזק אותו, הכשרון יאבד. אתה יכול לראות את זה בספורט. כשרון, זה ההון לעשות אתו משהו, אבל אתה חייב להשקיע אותו". ופריסיו משקיע אותו בחריצות. " אני עובד עשר שעות ביום, כל יום", הוא אומר, ואסונסיון מוסיפה שגם יותר. "עכשיו כשיש לי משפחה אני חייב להפסיק בסופי השבוע. יש לי אישה, ובן ובת. עשר שעות ביום לאמנות. סופי שבוע וארוחות בוקר למשפחה. אני מתעורר, מכין את הארוחה לכל המשפחה, לוקח את הילדים לבית ספר ואחר כך אני סגור פה בסטודיו עד תשע. בסופי השבוע אני מאה אחוז משפחה, לא נוגע בטלפון".

הסטודיו בו מבלה פדרו את מרבית שעותיו הוא מקום מלבב. על הקירות תלויות העבודות הצבעוניות שלו ובחדרים הקטנים מסביב מגובבות עבודות בעבודה וחומרי יצירה שונים.

את המסלול הלא פשוט להפוך לאמן מקצועי החל פריסיו עוד בתור ילד, כשהחל לצייר להנאתו. "אבל אם אתה לא מגיע ממשפחה של אמנים המחשבה על להיות אמן כמקצוע מאוד רחוקה ממך. הוריי הם מורים. אם אין לך מודל לעקוב אחריו קשה מאוד לדמיין את זה. אם לא ידעת מעולם שאנשים דרכו על הירח, איך תשאף לשם? איך תדע שזה אפשרי? אני לא הכרתי אף אמן בתור ילד. אהבתי תרבות, לקרוא, סרטים, מוזיקה, אבל למדתי מדעים בתיכון, כי אבי תמיד אמר לי שמאוד קשה להתפרנס מאמנות ושעדיף להיות ארכיטקט או מדען, ולצייר בשעות הפנאי. 'כי אם אתה לא מגיע ממשפחה עשירה, אתה תצטרך למצוא דרך להשיג אוכל. אמנים לא אוכלים', הוא אמר.  אז בתיכון למדתי מדעים, אבל כשהייתי צריך להירשם לאוניברסיטה, שבועיים לפני סיום ההרשמה, אמרתי לאבא שלי שהחלטתי שאני רוצה ללמוד אמנות, לא אכפת לי. והוא הסתכל עליי, 'פדרו, זה לא רעיון טוב'. והנחנו לזה. לא התווכחנו. כמה ימים אחר כך, אני תמיד אזכור את זה, היינו ביחד ברכב. הוא נהג. הביט אליי, וסינן, 'בסדר אתה יכול ללכת ללמוד אמנות' והמשיך לנהוג. שאלתי אותו "מה?" כי לא האמנתי למה ששמעתי, והוא אמר, 'כן, אני לא רואה אותך מצליח לשבת בכיסא כל היום'". פריסיו למד שנתיים בבית הספר לאמנויות היפות של טנריף, שממוקם היום בלה לגונה, אבל אז שכן בסנטה קרוז. משם המשיך לסלמנקה שבספרד, שם המשיך את לימודי התואר הראשון, ואז לברצלונה. במשך שנתיים התגורר בלונדון שם גם הציג תערוכות וממשיך להציג גם כיום כאשר הוא מיוצג על ידי  Halcyon Gallery. התערוכה האחרונה שהציג בגלריה בלונדון, החמישית במספר, הוקדשה לפבלו פיקאסו, במסגרתה ערך פריסיו מחוות לציוריו המפורסמים של האמן הגדול.

"כל אמן שבא אחריו, בין אם הוא ירצה או לא ירצה יש לו קשר לפיקאסו. הוא הדמות האמן הגדולה ביותר במאה העשרים. דברים רבים באמנות קשורים אליו, כי הדרך שהוא התווה זה יותר מאמנות. כמו פלה לכדורגל,  הוא גדול יותר מהשדה בו הוא עובד. אתה יכול לא לאהוב את יצירתו, אבל היא שם, ואתה, כאמן, חייב להתייחס אליו. הוא כמו הר טיידה – אתה יכול להסתכל לכיוון הים, אבל הטיידה עדיין יתנשא מאחורי גבך. בנקודה מסוימת, הרגשתי שאני חייב להגיד לו, שאולי אתה האריה, המלך היער, אבל יום אחד אתעמת איתך. אולי לא אצליח אבל אנסה. צריך לכבד, אבל גם לא להתבטל. כי אם תתבטל לא תהיה אתה. זה חוזר לתקופה שהייתי באוניברסיטה, כשהייתי צעיר. הרבה אנשים כשהם צעירים שוברים את המסורת ואת המסגרת. הם באים עם גישה של 'אני צעיר, אני יודע הכל, אני שובר'. אבל אנחנו זקוקים לשורשים כדי שיהיה עץ. בלי לדעת מאיפה באנו, לא נוכל ללכת לשום מקום. אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו בדרך לאנשהו, אבל האמת היא שלא נלך לשום מקום. אז הפכתי למגן המסורת. אבל להגן על המסורת זה לא לעשות את אותם דברים באותו הדרך. אני לא רוצה לצייר כמו פיקאסו, אני לא רוצה לצייר כמו ולאסקס. אני רוצה לצייר כמו במאה ה=21. אבל אני חייב להבין אותם וללמוד מהם. זה מה שכולם עשו. גם פיקאסו למד מקודמיו. בנוסף תמיד התעניינתי במסורת הציור. כשהייתי בבית הספר לאמנויות יפות עשיתי הכל: מיצגים, וידאו, פיסול. בשלב מסויים, הטרנד החדש היה הטכנולגיה. במשפחה שלי תמיד אומרים עלי שאני אוהב לעשות ההפך, אז בזמן שכולם פנו למיצג וטכנולוגיה, אני חזרתי לציור. אני אוהב לחרוג מהעדר".

האם מלבד לגדולי האמנות, גם לטנריף, המקום בו גדל יש השפעה על האמנות שלו, אנחנו שואלים. "אני חושב שזה די קשה להגדיר מה ההשפעה של הארץ עלייך, אבל בטוח יש השפעה. זה לא האם אני מצייר מעגלים כמו הגוונצ'וס [השבטים הילידיים שחיו בטנריף לפני הכיבוש הספרדי]. אני חושב שזה יותר קשור לאור. האור באיים הקנרים הוא אחר. גרתי בברצלונה, בסלמנקה, באיביזה, בלונדון והאור פה הוא כל כך עוצמתי שדברים מתפוצצים בעיניים שלך. הכל נוצץ והצבעים עזים. והתושבים הקנרים הם מאוד חיוביים ואני אדם חיובי. אבא שלי תמיד אומר שאני תמיד רואה את חצי הכוס המלאה. היתה לו בדיחה, הוא אמר 'אתה אחד שקם בבוקר והולך לעץ חג המולד ומוצא מתחתיו גוש חרא, ואומר בשמחה 'יאי איפה הסוס שקנו לי?' כי אני באמת אדם מאוד חיובי, ואני חושב שזה מגיע מהחיים בקנרים. חיוביות וצבע, כח הצבע, פה הירוק הוא יותר ירוק, הצהוב יותר צהוב. האור יותר חזק. אני חושב שזה יכול להגדיר את האמנות הקנרית. בנוסף, הקנרים הם תערובת של אנשים. בחמש מאות שנים היו לנו כאן אנשים מספרד, אנגליה, צרפת, אפריקה הולנד, סקנדנביה, דרום אמריקה, ונצואלה וקובה. אגב, אחד הסיגרים הטובים בעולם מיוצר פה בקנרים. קובנים הגיעו לפה  לפני כמאתיים שנה ועכשיו כאן באיים הקנרים יש אנשים שמכינים את אחד מסוגי הסיגר הטובים בעולם". הוא קם מיד וחוזר עם קופסת סיגרים ומציע לנו אחד בנדיבות.

אסונסיון מחזקת את דבריו. "סימני ההיכר של העבודה של פדרו הם באמת הצבע והאור. אך הוא לא רק צייר מקומי, הוא אמן בין לאומי שנולד בטנריף. אתה יודע כמה אמנים באיים חולמים על ה Halcyon Gallery בלונדון. הלב שלו זורם דרך הציור. פדרו לא יצא ככה במקרה, לטנריף יש אאורה. משהו מטפיזי, לטנריף יש אנרגיה מסוג אחד, ולכל אי בקנרים אנרגיה אחרת. טנריף היא לא מקום טיפוסי, ופדרו גם כן. פדרו אינו אמן טיפוסי אני חושבת שטנריף והקנרים הם המקום הטוב בעולם לפתח רגישות אסתטית, ובכלל, לא בגלל שהם איים. גם אנגליה היא אי. אני לא יודעת בדיוק למה, אבל אני חושבת על כך כל יום".

"אני אמנם חי באי אבל מחובר ליבשת, אני מצייר פה, אבל אני עובד בחוץ", מצטרף פדרו. "אני חושב שבאופן כללי ככה זה צריך להיות. לא נכון לחיות באופן מסוגר. עכשיו זה קל. עם האינטרנט והטיסות הזולות אנחנו מחוברים יותר. אז הרבה אמנים קנרים מחוברים לעולם. יש פה סצנה אמנותית והרבה אמנים טובים. אני חושב שהקנרים, וספרד בכלל, טובים מאוד ליצירתיות. אני חושב שזה קשור לדרום, משהו בנוגע לחיות ולוויטליות. אני בטוח שזה כך גם בישראל. זה טוב למוזיקה, זה טוב לאמנות, אני לא יכול לדבר על הסצנה והגלריות פה לעומק, כי אני עבדתי מחוץ לאי. אני עזבתי את טנריף לתשע עשרה שנים וחזרתי לפני שלוש שנים, איכות החיים פה היא כנראה הטובה בעולם".

"למרות שאתם חיים למרגלות הר געש?" אנחנו מתגרים. "בגלל זה אנחנו אוהבים לחיות", משיב פדרו בחיוך "כי מחר אולי נמות. אנחנו  Aplatandos שזו מילה מאוד קנרית, אנחנו סוג של עצלנים. לא, עצלנים זה לא מדוייק. אני אדגים: כשעברתי ללונדון, הייתי צריך להוציא מספר בביטוח לאומי שם, והייתי צריך ללכת למשרד בצד השני של לונדון. הגעתי לפגישה באיחור של 5 דקות והגעתי לפקיד ואמרתי 'שלום, יש לי פגישה'. והוא אמר 'התכוונת שהיתה לך פגישה' אמרתי 'זה רק 5 דקות'.  הוא אמר 'תקבע פגישה חדשה'. כאן בקנרים אתה יכול להגיע לפגישה בשעתיים איחור, ויגידו לך 'אל דאגה בני, שב, נפתור את זה עוד מעט', וזה נפתר. זה עניין של יחסים. נניח, אתה עוצר בבר ושותה קפה ואז אתה מגלה ששכחת את הארנק. בקפה השכונתי שלך בתל אביב או בירושלים יגידו לך 'לא נורא'. אבל פה, גם במקום שלא מכירים אותך ושלא היית בו מעולם אומרים לך 'לא נורא בני, אתה תחזיר לי ביום אחר, זה רק קפה, אתה תזכור להביא לי בבוקר'".

אסונסיון מצטרפת לדבריו: "טנריף הוא מקום בלי זמן. יש לנו ראש, אנחנו נבונים, אינטלקטואלים, אבל לא אוהבים זמן, אנחנו לא עבדים".

למרות שאנשי טנריף הם אנשים בלי זמן, אנחנו בכל זאת שואלים את פדרו על התכניות שלו לעתיד. "אם אוכל להמשיך לעשות את מה שאני עושה עכשיו, אני ארגיש האדם בר המזל ביותר בעולם. יש לי משפחה, הם בריאים, אני עושה מה שאני אוהב ויש לנו כל מה שאנחנו צריכים. אני מרגיש כל בוקר שזכיתי בלוטו. אם אתה יכול לממש את התשוקה שלך כל יום וכשאתה חוזר הביתה אתה רואה שהילדים בריאים, יש אוכל על השולחן, יש בית, מה עוד יש לבקש? אני כמובן אשמח שהציורים שלי יתלו יום אחד במוזיאון הפראדו במדריד, זה יהיה מדהים, אבל לא בגלל הגאווה והכבוד אלא כי זה אומר שהאמנות שלי היתה משמעותית לחברה. אני אשמח שהציורים שלי יעניקו לחברה ולא רק היום, אלא גם עוד מאה, עוד מאתיים שנה. לדעת שתרמתי משהו לאנושות, לציוויליזציה. כי אני חושב שתרבות היא מה שהופכת אותנו לאנושיים. זה מה שמייחד אותנו מהחיות.  אבל זה משהו שלא נכון לחשוב עליו ביום יום, לא נכון לצייר במחשבה על כך, 'אני חייב למכור ציור, אני חייב להיות במוזיאון', אתה חייב להיות מרוכז רק בלייצר את ההכי טוב שלך, והשאר כבר יגיע. זו פילוסופית העבודה שלי. לא לדאוג בנוגע לפרסים. אני מצייר את הציור הכי טוב שאני יכול, ואני חושב שהשאר כבר יגיע". אנחנו מאחלים לפדרו שהשאר אכן יגיע. נפרדים בחום ממנו וממריה אסונסיון ויוצאים מהסטודיו המקסים, שממוקם בפאתי לה אורוטבה, אל התמונה הנפרסת בחוץ של השמש הצהובה, הים הכחול באופק ומטעי הבננה בירוק עז שמשתרעים במורד, ומבינים בדיוק על מה פדרו ומריה דיברו כשהתייחסו לצבעים המיוחדים של האי.