ארץ וטבע – 137

ארץ וטבע נוסד ב-1985 על ידי קבוצה של מורי דרך שרצו להקים כתב עת עצמאי ומקצועי בתחומי הכרת הארץ וידיעתה. מאז זרמו הרבה מים בירדן. בתוך ארץ וטבע התלכדו טבע וארץ, ארץ היעל, ואפילו פשוש האגדי. 35 שנים עברו מאז וארץ וטבע נותר נאמן לדרכו המקורית. נוספה לו מהדורה אנגלית, ספרים בנושאי ידיעת הארץ, כתב עת יוקרתי על ערים בחו”ל ומהדורות דיגיטליות.

אבל, בבסיס ארץ וטבע נשאר נאמן לחזונו ודרכו. בית מקור עצמאי בידיעת הארץ. מגזין בו תוכלו למצוא כתבות מרתקות על היסטוריה, גאוגרפיה, ארכאולוגיה וממצאים חדשים בארץ ישראל, טבע, מסלולי טיול ועוד.

אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו וליהנות מכתב עת איכותי ומרתק. 

גאים להציג בפניכם את גיליון ארץ וטבע 137. קריאה מהנה!

למנוי שנתי לארץ וטבע לחץ כאן>>

גיליון ארץ וטבע 137 – בין הפטיש לסדן

ב–16 בנובמבר פרסמו העיתונים ידיעה על "תגלית מרעישה בשמורת החולה… פקח של רשות הטבע והגנים, יורם מלכה, מצא נקבה של העגולשון – או בשמה המלא עגולשון שחור–גחון – צפרדע קטנה עם בטן מנוקדת, שהוכרז עליה כמה וכמה פעמים שהיא נכחדה מהעולם". ואכן, תגלית מרעישה זו זכתה לסיקור נרחב בתקשורת, ולצילומים של הפקח והצפרדע שאתו – אף על פי שהתקנות אוסרות תפיסת חיות בתוך שמורות טבע. רשויות הטבע קיבלו את ליטרת הפרסום, התקשורת זכתה לנושא מסקרן שהעלה את הרייטינג, ולצפרדע האלמותית היו 15 דקות של תהילה.
אבל על השאלה החשובה באמת, כיצד בעל חיים – במקרה הזה דו–חי – הוכרז באופן רשמי כנכחד, וכיצד הנכחד פתאום מתגלה מחדש, אין תשובה. היחיד שהעיר והאיר בנושא הזה היה הזואולוג יהודה ורנר, פרופסור אמריטוס מן המעבדה להרפטולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, במכתב למערכת הארץ יום לאחר "התגלית המרעישה".
מי הוא העגולשון תוכלו לגלות בפירוט, כמו שעשו רבים מן המתארים הנלהבים בתקשורת, באנציקלופדיית החי והצומח של ארץ ישראל. משפחת העגולשונים (על שם לשונם העגולה) רווחת באירופה, אסיה וצפון אפריקה. יש בה עשרה מינים, ורובם, כמו כל הדו–חיים בעולם, נמצאים ברשימת סכנה זו או אחרת. שני מינים של עגולשונים שוכנים בחלק המערבי של הים התיכון, כאשר בישראל חי רק מין אחד – העגולשון שחור–הגחון.
העגולשון שלנו התגלה בשנת 1940 על ידי שני זואולוגים עברים, הינרייך מנדלסון והיינץ שטייניץ, לימים מאושיות הזואולוגיה הארץ ישראלית. השניים, שיצאו לסיור לאורך החוף המזרחי של אגם החולה, מצאו בשפך נחל שוח שברמת הגולן שני פרטים של דו–חי שלא הכירו קודם: אחד באורך 40 מילימטרים ואחד באורך 27 מילימטרים. מנדלסון לקח את שני הפרטים למעבדה שלו, ושם העגולשון הגדול אכל את העגולשון הקטן. לקח עוד שלוש שנים עד שמנדלסון הגדיר את הדו–חיים שמצא כמין אנדמי לישראל, וקרא לו עגולשון שחור–גחון. העיכוב בפרסום, מעיד עליו ורנר, נבע מכך "שההתלהבות שלו מכתיבה נפלה בהרבה מההתלהבות שלו מזואולוגיה". הפרט הגדול נלקח לאחר כבוד לאוסף הלאומי של דו–חיים וזוחלים באוניברסיטה העברית, ושם הוא שוכן עד היום כאבטיפוס של המין המדובר.
ב–1955 מצא ד"ר מיכאל קוסטא, מסמינר אורנים, עוד פרט אחד של העגולשון הייחודי שלנו, במהלך ייבוש החולה, סמוך לאחת מתעלות הניקוז, הפעם באורך של 80 מילימטרים – ממדים חריגים מאוד ביחס לעגולשונים בכלל.
זהו חברים! כל העגולשונים שנראו אי פעם בעולם מסתכמים באותם שלושה פרטים – ועוד שני ראשנים שנמצאו גם כן על ידי מנדלסון. ולמרות זאת העגולשון הפך לקרבן האקולוגי של ייבוש החולה. אין מאמר על החולה שלא מספר על הצפרדע הקטנה הזאת שנעלמה מן העולם, נכחדה לנצח נצחים בגלל פעילות האדם בהרס הטבע. בשנת 1996 הוא הוכרז בפעם הראשונה כנעדר, ובשנת 2004 הוכרז קבל עם ועדה באתר הרשמי של האיחוד הבין–לאומי של שמירת טבע של האו"ם כנכחד. הסיבה, לפי האו"ם: "כיוון שחיפושים אינטנסיביים במשך 50 שנה נכשלו בניסיון לאתר את המין הזה".
פרופ' ורנר, לעומת זאת, טוען ש"לא הייתה משמעות סטטיסטית להיעדר תצפיות נוספות בעגולשון. לידיעתי, איש לא חיפש אותו בטכניקה הנדרשת לפי התנהגות יתר מיני העגולשון. לא התייחסתי למין כנכחד, ופעמים מספר ניסיתי להניע את רשות הטבע והגנים לערוך חיפוש נכון".
וכך כותב צפריר רינת במאמר בעיתון הארץ על הגילוי המרעיש, מפיו של ד"ר שריג גפני, מומחה לדוחיים מבית הספר למדעי הים במרכז האקדמי רופין: "חשבתי שיש סיכוי שהמין הזה יימצא שוב, אבל לא האמנתי שאזכה לכך. הרבה אנשים ניסו למצוא אותו ולא הצליחו. יורם הבטיח לי לפני שנה שהוא ימצא את העגולשון, והוא קיים את הבטחתו".
גם ד"ר גפני וגם הפקח יורם מלכה לא האמינו שהעגולשון אכן נכחד מעל פני האדמה, אלא שהוא בעצם, כמו תמיד, מסתתר כמו שצריך, ולמעשה, כפי שמציין פרופ' ורנר, איש לא חיפש אותו בצורה המדעית הנכונה. אז אולי בפעם הבאה, לפני שנזדרז להכריז על מינים נכחדים ברחבי הארץ, נעצור לרגע ונאמר לעצמנו שייתכן פשוט שלא חיפשנו, או סתם לא גילינו. ועדיין לא אמרנו דבר על הדובים והנמרים, שגם על היותם בארץ ישראל בימינו רוצים לומר קדיש.

קריאה נעימה
ידין רומן