ארץ וטבע – 141

ארץ וטבע נוסד ב-1985 על ידי קבוצה של מורי דרך שרצו להקים כתב עת עצמאי ומקצועי בתחומי הכרת הארץ וידיעתה. מאז זרמו הרבה מים בירדן. בתוך ארץ וטבע התלכדו טבע וארץ, ארץ היעל, ואפילו פשוש האגדי. 35 שנים עברו מאז וארץ וטבע נותר נאמן לדרכו המקורית. נוספה לו מהדורה אנגלית, ספרים בנושאי ידיעת הארץ, כתב עת יוקרתי על ערים בחו”ל ומהדורות דיגיטליות.

אבל, בבסיס ארץ וטבע נשאר נאמן לחזונו ודרכו. בית מקור עצמאי בידיעת הארץ. מגזין בו תוכלו למצוא כתבות מרתקות על היסטוריה, גאוגרפיה, ארכאולוגיה וממצאים חדשים בארץ ישראל, טבע, מסלולי טיול ועוד.

אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו וליהנות מכתב עת איכותי ומרתק. 

גאים להציג בפניכם את גיליון ארץ וטבע 141. קריאה מהנה!

למנוי שנתי לארץ וטבע לחץ כאן>>

גיליון ארץ וטבע 141 – טבע ישראלי

עמפעם לפעם, עת מתיישבת המערכת לכתוב מסלול סיור על חבל ארץ כזה או אחר, מבצבצת ועולה שאלת המסלולים האסורים – מכמני הטיול הנפלאים שיש בארץ הזאת, שהוכנסו ביד גורפת לשמורת טבע – שחל עליהם האסור לטייל בשבילים שאינם מסומנים.
מהו שביל מסומן? ישאל המטייל. ובכן, הפירוש המקובל הוא ששביל שלא סומן במפות סימון השבילים ובשטח אינו שביל מסומן והטיול בו אסור. למרות זאת יש עשרות שבילים, הקיימים בשטח ואפילו מסומנים על המפות מן היום שהחלו לסמן מפות בארץ הזאת, שאינם מוגדרים כשבילים מותרים להליכה. אלפי שנים צעדו התושבים המקומיים לאורך השבילים הללו, שנפרצו מן הסיבה הפשוטה שהם הובילו ממקום אחד למשנהו, ואז במחי מברשת צבע, שפעמים רבות לא מכירה את כל מכמני השטח – הפכו לבלתי חוקיים.
מצוקים, מפלים, גבי מים נסתרים, עצים ענפים וחורשות עתיקות הפכו לפתע לבלתי חוקיים. רובם ככולם באזורי המדבר של הארץ – מחוזות הטיול היפים ביותר שלנו. כך הדרך הנאה היורדת מתצפית הר כיפה לאורך המצוק לתוך נחל רעים ומשם לנחל עשוש; כך מעלה הגמלים העתיק, ששיירות גמלים של מבריחים עוד צעדו בו בשנת ה–70, המחבר בין נחל ברק לנחל פארן; כך גם השביל העתיק, אולי אפילו מימי הנבטים, החוצה את רכס מנוחה, מצומת האפיקים צחור–פארן לכיוון באר מנוחה. אפילו המסע הראשוני של אנשי תנועות הנוער למפרץ אילת, בהשתתפות שמעון פרס, צעד לאורך השביל הזה, דרך בקעת תלאובות, נחל עשת, גבעות בהר בואכה באר מנוחה; ואלה רק דוגמאות לשבילים באזור אחד קטן בדרום מזרח הנגב.
מי שיתבונן במפת סימון שבילים מספר 17 – הערבה התיכונה ומזרח הר הנגב – יגלה שאין כמעט שבילים מותרים המסומנים בו. שטחים עצומים לא רק שנותרו ללא סימון, אלא יד נאמנה של אנשי רשות הטבע והגנים דאגו לסמן דרכי רכב רבים העוברים באזור כאסורים לנסיעה. לאורך שטח באורך של 50 קילומטרים וברוחב של 40 קילומטרים – שני מיליון דונם, כ–10% משטחה של מדינת ישראל – עוברים רק חמישה (!) מסלולי רכב ממזרח למערב ועוד אחד מדרום לצפון (ציר המעיינות) המותרים לטיול. אם מוציאים את השבילים בשוליים המערביים של השטח, במכתש רמון ובשולי רמת עבדת, מספר מסלולי ההליכה באזור הזה מזערי. בחלקים היפים של השטח, בקעת ארדון, רמות עמר, מצוק הצינים, עשוש וצוקי חדוד חשב מי שחשב שלא צריך לטייל בהם.
יש כיום קהל הולך וגדל של טיילים – אנשים צעירים בשנותיהם או ברוחם, שעדיין רוצים לצאת למרחבים ולחוש את העוצמה של להיות לבד במולדתם, ללכת מבלי לראות אדם או שלט של רשות הטבע והגנים, האוסר עליהם לעשות משהו, שלט הכוונה מסודר, שלא לדבר על דגלי הרשות המתנוססים, למשל בואכה הר כרכום. הגיע הזמן לחשוב כיצד להחזיר את השטח למטיילים.
הטענה הנצחית של שמירה על הטבע אינה יכולה להיות חזות הכל. בסופו של דבר, טיילים אמיתיים יודעים ללכת מבלי להשאיר עקבות. גם לאלה צריך לדאוג, ולהגדיר שבילים נוספים שמותר ללכת עליהם, מבלי לשלט ולסמן אותם, מבלי לתקוע שלטי גבולות ולוחות הוראות ואזהרות.
הטבע, המרחב הפתוח, הוא של כולנו. הניסיון לתעל את המטיילים "רק" למקומות מסומנים, "רק" בשעות מסוימות, הוא לא ממש טבעי. העובדה היא שלמרות הכל, הטיילים עודם הולכים במקומות האלה. עשרות חובבי טיולים אמיתיים מתהלכים, תרמיל על שכם, באותם שבילים עתיקים, נהנים מיופיה של הארץ מבלי שמשהו תקע שם שלט.

קריאה נעימה
ידין רומן