מראכש: מגזין מטרופוליס

עוד לפני שהתחלתי את עבודת ההכנה לקראת גליון מראכש ידעתי שהגליון הזה יהווה אתגר כביר. מראכש תמיד הצטיירה בעיני כעיר אקזוטית ומרתקת, אך אין דבר מסוכן יותר עבור מי שמנסה להכיר עיר לעומק מאשר דימויים פופוליסטיים שמסמאים את העין. לא הייתי בטוחה שאוכל להכיר את העיר הזו מעבר לתדמית התיירותית שמאחוריה היא מסתתרת. אני לא דוברת מרוקאית או צרפתית ולכן לא יכולתי לקרוא הרבה מהספרים שנכתבו על העיר על ידי בני המקום או לדבר עימם. המטען התרבותי שלי הוא אנגלו-אירופאי, רקע שלא רק שאינו תורם להכיר את מרוקו האמתית אלא אולי אף מקשה על הבנתה, שכן הוא דומה יותר לרקע של כובשי מרוקו מאשר לתושביה.
עמדתי בפני מבוי סתום. אבל אז פניתי לחברי הישראלים יוצאי מרוקו.
מעולם לא נתקלתי בחיבור כה מרשים בין קהילה ישראלית למקום ממנו באה. אחרי שנים שבהם תרבותם נדחקה הצידה נראה שאנו סוף סוף בעיצומו של רנסנס תרבותי מרוקאי. פרופסורים, אנשי רוח ומרואיינים שונים הסכימו בנדיבותם לספר לי על חייהם וחיי משפחותיהם במראכש, על המסורות, על הלך הרוח.
מראכש היא עיר של חומות, אבל החומות המרוקאיות אינן דומות לחומות המערביות הגלויות לעין. מראכש בנויה מחומות שזזות ומשתנות, מחסומים שמרחיקים את מי שאינו יודע איך להתנהל בה. בכדי להגיע לאזורים המעניינים באמת של העיר חייב אדם ללכת בה, לבקש רשות ולזכות במעבר פנימה, אל תוך המרחב הפנימי המוסתר.
הגליון הזה לא היה מתאפשר ללא אותם אנשים; ישראלים ומרוקאים כאחד, שהסכימו לשקף עבורנו את מראכש האמתית, שיופיה טמון במורכבותה — ממש כמו הקישוטים המסועפים שמקשטים את קירות רבים מבתיה. מראכש יוצאת דופן לא מכיוון שהיא "העיר האדומה", "אחרת" או אקזוטית, אלא מכיוון שכמו בכל מקום אחר, היא מלאה באנשים מרתקים שאוהבים את ביתם. אני מקווה שהצלחנו לספק לכם בגיליון הזה הצצה לתוך אותו הבית.