מבצר המונפור היה מהחזקים שבמבצרי הצלבנים בארץ ומרכזו של המסדר האבירי הגרמני — המסדר הטבטוני. ראש המסדר השלישי, הרמן פון זלצה, זיהה נכון את חוסר התוחלת של הצלבנים בלבנט והחל לכוון את המסדר לכיבושים בהונגריה ובפרוסיה. אולם, במשך חמישים שנה ניצב מרכזו של המסדר על שלוחה צרה מעל נחל כזיב — מבצר המונפור, שממנו יצאו האבירים לפשוט על אירופה לאחר כניעתם לסולטן הממלוכי ביברס.
ידין רומן
חורף 1191 היה קשה ביותר. הכוחות הצלבניים של מסע הצלב השלישי צרו על עכו זה שנתיים ימים, וכמעט נואשו מכיבוש העיר. ידי המגינים לא רפו. גשמי זעף ניתכו על בקעת עכו וכפור כיסה את הקרקע בשעות הבוקר. ארבעה חודשים נמשך החורף הקשה הזה — ארבעה חודשים של פגעי טבע, מגפות, פגעי מלחמה ורעב. צלבנים רבים ערקו מהמחנה הנוצרי, התאסלמו והצטרפו לצבאותיו של צלח א־דין.
באותה שנה התאספו במחנה הנוצרי שלרגלי חומות עכו מספר אבירים צלבנים וייסדו מסדר חדש — המסדר הצלבני הגרמני — שעתיד היה למלא תפקיד חשוב בתולדות אירופה. עד אותה תקופה השתייכו האבירים הגרמנים למסדר ההוספיטאלרי כאגף מיוחד דובר גרמנית. הייתה להם כנסייה משלהם בירושלים והם נבדלו, כמובן, מיתר ההוספיטאלרים בשפתם. אולם הארגון שנוסד עתה לרגלי חומות עכו היה, כנראה, חדש לחלוטין.
דווקא באותם ימים שבהם ארץ ישראל הוצפה מאות אבירים מאירופה שבאו למסע הצלב הרביעי והחמישי, ראה פון זלצה שכוח המשיכה של המזרח הולך ודועך עבורם, על אף תהליכי הגידול וההתרחבות של האוכלוסייה הנוצרית.
הצלב השחור
ראשיתו של המסדר הייתה בבית חולים לטיפול באבירים גרמנים שקם בעכו על ידי שני סוחרים — ברמן וליבק — בהנהגתו של אדם בשם זיגבראנד. תחילה נבנה בית החולים מקרשים ומיריעות שנלקחו מאחת הספינות הגדולות שנמשו אל חוף ימה של עכו. ליד בית החולים הוכשר גם בית קברות מיוחד של גרמנים. ההתאגדות החדשה נראתה הגיונית, במיוחד לאור המתיחות ששררה בין הגרמנים לצרפתים במסע הצלב השלישי. במשך שמונה שנותיו הראשונות התקיים המסדר החדש כמסדר אד־הוק, עד שב־1198 קיבלו האבירים את ברכת האפיפיור והפכו אבירי מסדר צלבני חדש — "אבירי מרים הקדושה של הטבטונים". הם קיבלו על עצמם תקנון הדומה לזה של המסדרים הקיימים ואימצו לבוש ייחודי — גלימה לבנה שעליה רקום צלב שחור גדול.
בתחילה מספרם של אבירי המסדר הטבטוני היה זעום. בשנים הראשונות מנו שורותיהם לא יותר מארבעים איש, אולם עם הגידול באוכלוסייה הגרמנית והתבססות המסדר גדל גם מספר האבירים. ייתכן שהמסדר היה הופך אפיזודה היסטורית חולפת, לולא אדם אחד — ראש המסדר הרביעי, הרמן פון זלצה. מוצאו של פון זלצה היה ממשפחת אצילים חסרת ייחוס מתורינגיה, אולם בזכות כישוריו עלה בהירארכיה של המסדר עד שבשנת 1210 התמנה לראשו. פון זלצה ניחן בכושר ניתוח ארוך טווח. על פי תפיסתו, עתידם של הצלבנים בארץ ישראל היה חסר סיכוי. ממלכת ירושלים הצלבנית השנייה הייתה קטנה, שסועה, מוקפת אויבים ההולכים ומתחזקים וחסרת מקורות ומשאבים. עבור האביר האירופי הצעיר, השואף להתבסס ולהקים נחלה, ארץ ישראל לא הבטיחה דבר.
דווקא באותם ימים שבהם ארץ ישראל הוצפה מאות אבירים מאירופה שבאו למסע הצלב הרביעי והחמישי, ראה פון זלצה שכוח המשיכה של המזרח הולך ודועך עבורם, על אף תהליכי הגידול וההתרחבות של האוכלוסייה הנוצרית באירופה. רק מעט מהאוכלוסייה, הניח ראש המסדר, עתידה להגיע ולהתיישב בארץ ישראל. עתידם של הטבטונים, בראייתו של פון זלצה, יתבסס על ניצול נכון של עודפי האוכלוסייה הנוצרית בגרמניה והשתלבות בשאיפתם של שועי אירופה, רוזניה ומלכיה, להשתלט על האזורים ה"בלתי כבושים" במזרח אירופה — ארצות הפאגנים. כך "אימץ" פון זלצה עבור הטבטונים מטרה חדשה: השתתפות בהרחבת שטחי גרמניה אל אזורי הפרא הפאגניים והשתלבות ב"תנופה מזרחה" של עמי גרמניה.
עד אותה תקופה השתייכו האבירים הגרמניים למסדר ההוספיטאלרי, כאגף מיוחד דובר גרמנית. הייתה להם כנסייה משלהם בירושלים והם נבדלו, כמובן, מיתר ההוספיטאלרים בשפתם .אולם הארגון שנוסד עתה לרגלי חומות עכו היה ,כנראה, חדש לחלוטי.
משמאל: אביר טבטוני. הצלב השחור של הטבטונים הפך בהמשך לסמל פרוסי ומאוחר יותר גם לסמל נאצי. (Wikicommons)
מלחמת קודש
המבצע האירופי הראשון של המסדר נערך כשנה לאחר מינויו של פון זלצה. ב־1211 נענתה קבוצת אבירים טבטונים להזמנתו של אנדריאס השני, מלך הונגריה, לעזור לו בהגנה על גבולות ממלכתו בטרנסילבניה על ידי יישוב אזורים אלה באוכלוסייה נוצרית.
אנדריאס השני היה צלבן ותיק. הוא הוביל את גדודיו במסע הצלב של שנת 1217 — מסע הצלב שהפנה עורף לירושלים ויצא לסדרת כיבושים דווקא בצפונה של ארץ ישראל. לאחר שנת קרבות מלאת תהילה וחסרת תכלית החליט אנדריאס ששבועתו הצלבנית מולאה והגיע הזמן לחזור להונגריה, הפעם כגיבור לאומי. כדי להתפאר בהישגיו במלחמות למען ישו הביא מארץ ישראל את אחד הכדים ששימשו את ישו בנס היין בכפר כנא.
בשהותו בארץ הכיר מקרוב את האבירים הטבטונים ועמד על כישוריהם, אך בהונגריה התפרקה אחוות הלוחמים מארץ ישראל. תאוות השלטון של האבירים על השטחים שנכבשו הביאה לריבים בלתי פוסקים עם אנדריאס ולבסוף, בשנת 1225, לגירושם. למזלו של הרמן פון זלצה, ובזכות מדיניות הכיבוש האירופית שלו, הוזמנו הטבטונים על ידי הדוכס הפולני קונרד ממזוביה לעזור לו בהרחבת שלטונו לתחומם של הפאגנים הפרוסים. על סמך ניסיונו המר בהונגריה דרש הפעם הרמן פון זלצה — וקיבל — ריבונות לא רק על האזורים שיכבוש עבור פטרונו החדש, אלא גם על כל האזורים האחרים שיכבוש מידי הפרוסים. ב־1233 יצאו האבירים הטבטונים למסע צלב לכיבוש אדמות פרוסיה. מספרם היה עדיין קטן, אבל פון זלצה השכיל להביא מתנדבים גרמנים רבים שעזרו בכיבוש תמורת אדמות ונחלות באזורים הכבושים.
ב־1237 צירפו אליהם הטבטונים מסדר אבירים גרמני נוסף — מסדר אבירי החרב — שבינתיים עסקו בכיבושים באזור הים הבלטי מסביב לריגה. הרמן פון זלצה נפטר בשנת 1239 בסלרנו שבאיטליה. במשך כהונתו כראש המסדר הצליח להפוך אותו לאחד הגדולים באירופה — עם רכוש, נחלות ואוצרות רבים. עיקר פעילותו של המסדר התמקדה כעת במרכז ובמזרח אירופה. בשנת 1260 כבר היו למסדר 23 מבצרים בפרוסיה — מערכת הגנה יעילה על נחלותיו. ב־1261 מרדו הפרוסים במסדר ובעושי דברו, המתיישבים הגרמנים, מרד שדוכא בקושי רב.
בתחילה מספרם של אבירי המסדר הטבטוני היה זעום. בשנים הראשונות מנו שורותיהם לא יותר מארבעים איש, אולם עם הגידול באוכלוסייה הגרמנית והתבססות המסדר גדל גם מספר האבירים.
נטע זר
עם נפילת עכו ב־1291 הועבר מרכז המסדר לוונציה. ב־1309, בשל חשש מהתנכלותו של פיליפ הרביעי מלך צרפת, הועבר מרכז המסדר למבצר הטבטוני הענק במרינבורג (מלבורק) שבפולניה. מכאן ואילך הפך המסדר ממלכה לכל דבר, השולטת על פרוסיה ועל אזורים נרחבים ליד הים הבלטי. ארמונו של ראש המסדר במרינבורג הפך מרכזה השלטוני של הממלכה, אך התושבים והאצולה המקומית ראו באבירים הגרמנים שלטון זר.
ב־15 ביולי 1410, בשדות שבין טננברג וגרונוולד בואכה מבצר מרינבורג, התייצבו מול צבא האבירים הטבטונים צבאות פולניה וליטא. בסיומו של יום לחימה ארוך שבמהלכו נהרגו ראש המסדר ו־250 מאביריו, הובסו הטבטונים. חשיבותו של הניצחון הפולני הייתה הרבה מעבר לקרב הבודד של ה־15 ביולי; על אף העמידה העיקשת של מצבר מרינבורג, שעיכבה את התמוטטותו הסופית של המסדר, נשברו רוחם וכוח עמידתם של האבירים. ב־1466 התמוטט לחלוטין שלטון הטבטונים בארצות הבלטיות וב־1525 קרס שלטונם בפרוסיה. עם זאת, המסדר המשיך להתקיים בתצורות שונות עד שב־1809, במהלך המלחמות באוסטריה, ציווה נפוליאון על פיזורו, חילק את שארית אדמותיו והפכן לנחלת המחוזות שהקים. ב־1834 הוקם המסדר מחדש על ידי האוסטרים כמוסד דתי הקיים עד היום.
ב–1237 צירפו אליהם הטבטונים מסדר אבירים גרמני נוסף — מסדר אבירי החרב — שבינתיים עסקו בכיבושים באזור הים הבלטי מסביב לריגה.
המונפור — מבצר החופש
במאי 1220 רכשו הטבטונים חלקת קרקע גדולה בגליל המערבי. הייתה זו תוספת משמעותית לנחלתם בגליל, שהשתרעה ממבצרם בטורון שבלבנון (שעל שמה נוסדה העיר טורון שבפולניה על ידי הטבטונים) ועד לים.
ב־1226 ניגשו הטבטונים לבניית המבצר הענק בנחל כזיב — מבצר מונפור. במקורות כונה המבצר בימיו הראשונים "מבצר החופש" או "מבצר הפרנקים", והחל משנת 1229 כונה "המבצר החדש". שמו בפי הטבטונים היה "שטרקנברג", שהוא תרגום שמו הצרפתי — 'ההר החזק' — לגרמנית. השמות הרבים שניתנו למבצר עוררו את החוקרים לחשוב שהוא נבנה קודם זמנם של הטבטונים, אך בעקבות סקר שערכו רפאל פרנקל ונמרוד גצוב במסגרת "סקר ישראל" התברר שמדובר כנראה במבצר הראשון והיחיד שהוקם על השלוחה הרמה הצופה אל עבר הנחל.
מכל מבצרי הצלבנים בארץ, המונפור הוא הדוגמה הנאה ביותר למבצר אירופי ימי־ביניימי. שרידיו מבצבצים מתוך סבך עצי אלון ירוקי־עד על שלוחה צרה המתנשאת לרום של כ־180 מטרים מעל נחל כזיב מצד אחד, ומעל נקיק צר ומיוער מהצד השני. דרך צרה ומתפתלת עולה בין אלונים אדירים אל שרידי מגדלי הענק והחומות המתנשאות. אין סיבה נראית לעין להקמת המבצר במקום הזה; שום דרך ראשית אינה עוברת בנחל כזיב וגם הדרכים שעברו אז בנחל ובסביבתו היו בעלות חשיבות מקומית בלבד. אין מהשלוחה אפשרויות תצפית אל ארצות האויב, והוא אפילו אינו ממוקם בנקודה בעלת יתרון הגנתי על יישובים ושדות חקלאיים מקומיים.
אין ספק שפתרון חידת הקמת המבצר טמונה בהבנת התהליכים שעברה הממלכה הצלבנית במאה ה־13, באישיותו של הרמן פון זלצה ובתוכניותיו עבור המסדר הטבטוני.
מבצר מונפור הוקם בימי ההתעצמות הטבטונית באירופה. הטבטונים לא היו אהודים במיוחד על חברי מסדר הצלבנים, שרובם היו צרפתים והתייחסו בחשדנות למסדר החדש המבוסס על התבדלות לשונית. עם התעצמות כוחותיו של המסדר באירופה ייתכן שהתגנב גם אלמנט של קנאה כלפי הגרמנים. אין ספק שהטבטונים חשו אי נוחות בתוך הכרך הצלבני הגדול, בירת הממלכה — עכו. העברת המרכז למונפור המבודד, המוקף שטחים טבטוניים היה מהלך נבון מבחינתם.
המונפור אכן הותאם למטרה זו. במרכז המבצר עמד אולם הטקסים הענק, שעל אף התמוטטות קירותיו אל תוך הנחל עדיין אפשר להבחין בהדרו שנחשף בחפירות של השנים האחרונות. היה זה אולם מרובע בגודל 400 מטרים רבועים, שעובי קירותיו הגיע לשני מטרים. במרכזו ניצב עמוד מתומן ענק וממנו נשלחו קשתות שתמכו בתקרה. בצידו המערבי של האולם היה מעונו של ראש המבצר — הקסטלן — ולידו חדר האוצר והארכיון הטבטוני. לא רחוק מהאולם ניצבה כנסייה מפוארת. כאן, מבודדים ומרוחקים מתהפוכות העולם, יכול היה הרמן פון זלצה לכנס את אביריו ולהתוות איתם את המשך תוכניות ההשתלטות על השטחים החדשים של פרוסיה המזרחית.
על גדת הנחל, מתחת למבצר, הקימו הטבטונים בית הארחה לאורחים מכובדים בתוך מבנה של טחנה ישנה. הטחנה עמדה בקצה סכר שיצר אגם יפה למרגלות המבצר. מבית הארחה זה, טוענת האגדה המקומית, הובילה מערכת מדרגות סודיות בתוך מנהרה אל הארמון. בחפירות שנעשו במשך השנים — כיום של אוניברסיטת חיפה — נמצאו בבניין קמרונות ופתחים שאולי קשורים למערכת זו.
לא בטוח שהממצאים בחפירות המונפור ענו על ציפיות החופרים. נראה שהחיפוש שערכו גייסותיו של ביברס במבצר טרם הריסתו היה יסודי ביותר. אחד הממצאים המעניינים היה גוש טבעות מתכת חלודות, שרידים משריונו של אחד האבירים.
גמביט ממלוכי
רק דור אחד עבר מאז הקמת המבצר ועד ימיו האחרונים. ב־1266, לאחר שכבש את המבצר הצלבני הגדול בצפת, הופיע אל־מלכ א־זאהר רוכן א־דין ביברס אל־בונדוקדארי, השליט הממלוכי הראשון עם גייסותיו המנצחים אל מול חומות המונפור. "התגוננות מתוך חומות וחפירים היא האמצעי המוצהר של המדינה הנוצרית המתנוונת", הצהיר ביברס. חייליו הממלוכים, לדבריו, עשויים מחומר אחר. "לא ביצורים, אלא סוסים, לא חפירים אלא חרבות, ולא חומות אלא אנשים". אולם אסטרטגיית התקיפה הזו לא עמדה לביברס מול חומות המונפור ולאחר קרב עיקש הצליחו הטבטונים לגרשו.
ב־1271 עמד ביברס שנית למרגלות חומות המבצר. הפעם, למרות הסלידה שלו מחומות ומצור, הביא עימו מכונות מצור משוכללות. רק לאחר שהצליחו המוסלמים למוטט קטע גדול מחומת התמך הדרומית החליט מפקד המבצר, יוחנן פון סאקסן, להיכנע. הסכם הכניעה אפשר לטבטונים מעבר חופשי לעכו, יחד עם ארכיונם — אחד המקורות הצלבניים החשובים ביותר ללימוד התקופה. ארכיון זה הועבר לוונציה לאחר כיבוש עכו ושרד עד ימינו. במצוותו של ביברס, נהרס מבצר המונפור עד יסודותיו, ולא הייתה לו תקומה עד עצם היום הזה.
ב־1926, בעקבות ניסיונותיו של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק להרחיב את האוסף הצלבני שלו, החליטו פרנסי המוזיאון שארץ ישראל היא מקום נוח לחפש בו ממצאים צלבניים. הם התקשו להעביר ממצאים חדשים מאירופה למוזיאון שבארצות הברית, והניחו שארץ ישראל המנדטורית תהיה מקור חדש ולא אכזב. לאחר ביקור מקדים בארץ נפל הפור על מבצר המונפור, וב־29 במרץ 1926 הגיעה משלחת של המוזיאון למקום. חודש ימים חפרה המשלחת בסיועם של כ־30 פועלים ממעיליא. ערמות של שפך הושלכו למדרון ונערך חיפוש דקדקני אחר שרידים.
בגמר החפירות נשארו חלק מאנשי המשלחת לניקוי האתר, שיפוצו וחיזוק קירותיו ועמודיו במלט. ב־11 במאי נפגשו נציגי מוזיאון המטרופוליטן עם נציגי מחלקת העתיקות המנדטורית במוזיאון רוקפלר, המוזיאון החדש שנפתח בירושלים, כדי לחלק את השלל. נציגי מחלקת העתיקות החליטו אילו ממצאים יישארו בארץ ואילו יועברו לארצות הברית.
לא בטוח שהממצאים בחפירות המונפור ענו על ציפיות החופרים. נראה שהחיפוש שערכו גייסותיו של ביברס במבצר טרם הריסתו היה יסודי ביותר. אחד הממצאים המעניינים היה גוש טבעות מתכת חלודות, שרידים משריונו של אחד האבירים. כיוון שהמבצר נהרס בשנת 1272, קטע שריון זה היה היחיד שנמצא אי פעם ושאפשר לכנותו שריון צלבני אמתי. מבין הממצאים האחרים שהגיעו למוזיאון ראויים לציין שני ברגי קשת, שני כלי ניתוח רפואיים ואצבעון כסף — האצבעון העתיק ביותר הידוע עד היום.
הממצא המעניין ביותר מן המונפור הושאר בארץ. מאז אותו מאי 1926 הוא שוכב במחסני מוזיאון ישראל, ירושה ממוזיאון רוקפלר. מדובר באבן צרה שאורכה כ־30 סנטימטרים ובה חרותים שקעים עם סמלים שונים: שושן צרפתי, מגן ועליו נשר, כוכבים ופסים עם דוגמאות. היות שהסמלים נחרתו באבן בצורת דפוס, הסיקו החוקרים שהיא שימשה לציור או לחקיקת הסמלים על עור או על קירות המבנה. העתק גבס של האבן נלקח למוזיאון בניו יורק ושם עורר את תשומת ליבו של הלמוט ניקל, אוצר הנשק והשריון.
ניקל בחן בדקדקנות את העתק האבן וזיהה את הפריטים החקוקים כסמלים של ראש המסדר, ששימשו רק אותו. הנשר שבתוך המגן היה חקוק במרכז הצלב של שריון החזה שנשא ראש המסדר. מגן זה היה הבסיס לסמלו של ראש המסדר, והופיע על חותמו. השושנים הן קצותיו של הצבר והזרוע הארוכה עם הדוגמה היא הצלב עצמו. רוחב הזרוע התאים בדיוק לרוחב השושנים, כך שניתן היה לחקוק את השושנים בצד הזרועות. על האבן מופיעים שני סוגים של דפוסי כוכבים — גדולים וקטנים, שגם הם שימשו את ראש המסדר: הקטנים שימשו עיטור על המגן להסוואת מסמרי החיבור, והגדולים היו חלק מסמלם של אבירי דוברין שהצטרפו אל הטבטונים. ייתכן שסמליהם הופיעו על שריונו של ראש המסדר.
בשנת 1244 שימש יוהנס "Niflanda" כמפקד מבצר מונטפור. שמו הוא שיבוש המושג הגרמני ליבלנד — כינוים של אבירי דוברין או אבירי אחוות החרב שהצטרפו גם הם לטבטונים. ייתכן שראש המבצר שמר לעצמו את הזכות לחקוק על שריונו ועל מגניו את הכוכב — זכר למסדר הקודם שבו היה חבר.
עוד נמצאו במונפור חלקים צבועים מהקשתות שתמכו את גג כנסיית המבצר. החלק הבולט שבהם הוא אותו שושן צרפתי, זהה לשושן החרות על האבן. ניקל בדק את מיקומו של השושן בתקרת הכנסייה והגיע למסקנה שכאשר בנו הטבטונים את המונפור, בימיו של הרמן פון זלצה, הצייר של תקרת הכנסייה שיבץ את סמלו של הרמן פון זלצה במפגש הקשתות שבגג. וכך, שנים רבות לאחר החפירות ב־1926, גילו החוקרים את משמעותה של אבן הדפוסים שממנה, ככל הנראה, הוטבע חותמו של ראש המסדר על מגינו ושריונו. דרישת שלום מהאיש שהוביל את המסדר מהמונפור לפרוסיה.
המונפור היום
בעשר השנים האחרונות פרופסור אדריאן בועז מאוניברסיטת חיפה מבצע את החפירות באתר. במהלך החפירות של 2017 הוא חשף חדר אוכל מהודר ועדויות למשחקי לוח ב'הר החזק'. המבצר היה מקום של מנהלה אזורית ונראה שהאבירים הגרמניים לא היו מהסוג המתנזר. "העדויות רומזות על כך. בחפירה של מוזיאון המטרופוליטן של ניו יורק מצאו נעל של ילד ואולי גם עדות על נוכחותן של נשים. נראה שבמצודה בקנה מידה שכזה היו גם נשים — טבחיות, מנקות ואולי גם נותנות שירותים אינטימיים יותר."
בשנת 2005 פרסמה אוניברסיטת איינסברוק מסמך היסטורי משנת 1253, הממוען לראש המסדר הטבטוני בממלכה הצלבנית. המסמך כולל דרישה של הקיסר הגרמני קונארד הרביעי — בנו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרידריך השני — משליחו לארץ הקודש, הארכיבישוף הנבחר של פלרמו להוציא את הכתר מידי המסדר הטבטוני ולהחזיר אותו לממלכה הארמנית, למלך היטום. היה זה הכתר שאביו, פרידריך השני, נתן למשמרת למסדר הטבטוני בזמן מסע הצלב שלו, שנערך בשנת 1229-1228.
האם ייתכן שהכתר הוחבא במבצר המונפור? "אי אפשר לדעת," אומר בועז. "אבל אם המסמכים שרדו, אולי שרד גם הכתר."
