סלע יסוד

הר טידה, הר הגעש השלישי בגובהו בעולם, הוא המסד עליו יושבת טנריף. אזור ההר וסביבתו הוא אחד משמורות הטבע המרתקות בעולם. מקום בו אפשר להבין את התופעות הגעשיות שעיצבו ומעצבות את העולם שבו אנו חיים

בדצמבר 1872 עזבה אניה לא גדולה, 68 מטרים אורכה ו-14 מטרים רוחבה, את נמל פורתסמות' שבאנגליה, לאחד ממסעות המחקר המדעי הראשונים בעולם. אניית הוד מלכותה הצ'לנג'ר יצאה למסע ימי בן 110,000 קילומטרים, שנמשך ארבע שנים, על מנת לחקור את קרקעית הים. המסע לקח אותה למחסום הקרח הגדול באנטארקטיקה, לאיים הקריביים, לדרום אפריקה, לאוקיינוס השקט ולאוקיינוס האטלנטי. היה זה מסע מפרך בספינה עמוסה בציוד מדידה. במהלך המסע ערקו 269 ממלחי הספינה. פעולת הגריפה הבלתי פוסקת של קרקעית הים בעומקים שלא היו ידועים קודם, ואיסוף דגימות חוזרות ונשנות של בוץ ימי, פשוט הוציאו אותם מדעתם.

הכנת הדו"ח המדעי לאחר סיום המסע ערכה עשרים שנים. הדו"ח המוכן הקיף חמישים ספרים עבי קרס, השמורים עד היום בספריית הבודליאנה שבאוניברסיטת אוקספורד.

העניין המדעי בקרקעית הים התעורר בזכותם של שני מדענים, צ'רלס וויויל תומסון ווויליאם קרפנטר. תומסון היה פרופסור לטבע באוניברסיטת אדינבורו, שממנה יצא כמה שנים קודם לכן צ'רלס דרווין. התיאוריה המדעית הרווחת באותם ימים הייתה שבעומק הים, למעלה מ 600 מטרים מתחת לפני הים, לא יכולים להתקיים חיים – מאצות ועד דגים. תומסון, שהיה נוכח כאשר תיקנו את כבל הטלגרף התת-ימי הראשון בין אנגליה לארצות הברית, כמה שנים לאחר הנחתו, ראה שהכבל הישן שהועלה מקרקעית הים היה מכוסה בצדפות – הוכחה שכן מתקיימים חיים בעומקים הגדולים מתחת לפני הים.

בין מכריו של תומסון היה וויליאם קרפנטר, באותם ימים סגן נשיא החברה הגיאוגרפית המלכותית, אגודה בעלת השפעה מכרעת בחקר הגיאוגרפי של העולם.  תומסון דירבן את האגודה המלכותית לצאת ולחקור את מעמקי הים, ובמשך שלוש שנים, החל מ-1868, יצאו משלחות למסעות קצרים וחקרו את מעמקי הים מסביב לאיים של סקוטלנד. ב-1870 הצליחו תומסון וקרפנטר לשכנע את האדמירלות הבריטית והאגודה המלכותית, לשלוח את אחת מספינות חיל הים למסע בן שלוש שנים שבמהלכן ייערך מחקר על כל האזורים העמוקים של אגני האוקיינוסים. כך, בדצמבר 1871, הצ'לנג'ר יצאה לדרך.

אחד הגילויים המרתקים של הצ'לנג'ר היה רכס תת-ימי ארוך, למעשה רכס ההרים הארוך ביותר בעולם, שנמשך לאורך מרכזו של האוקיינוס האטלנטי במחצית הדרך בין יבשת אמריקה לאירו-אסיה ואפריקה – וצורתו כקו המתאר של שתי היבשות הללו. בשנות החמישים של המאה העשרים עם ביצוע פרויקט מיפוי קרקעות האוקיינוסים, הסתבר שאורכו של הרכס המרכז אטלנטי, כך הוא נקרא, הוא 40,000 קילומטרים – והוא מורכב לא רק משדרה הררית מרכזית אלא מעמקי שבר פנימיים, כולל עמק השבר הארוך והעמוק בעולם, ומרכסי משנה. צורתו של הרכס הייתה הוכחה מכרעת לתאוריה של אלפרד ווגנר על נדידת היבשות – ובעקבותיה תיאורית הלוחות – אותם לוחות המרכיבים את קרום כדור הארץ. נקודות החיכוך בין הלוחות גורמות לרעידות אדמה לאורכן ולהתפרצויות וולקניות ב"נקודות חמות" הנמצאות במוקדי החיכוך בין שני לוחות. הרכס המרכז אטלנטי הוא היסוד לתיאוריה על היפרדות היבשות של אפריקה ואמריקה לשתי יבשות נפרדות לפני 180 מיליון שנה. הרכס מתרחב בממוצע של 2.5 סנטימטרים בשנה, מה שלא רק מחזק את תיאורית נדידת היבשות אלא גם מסביר את פעילותן הרבה של הנקודות החמות לאורך הרכס.

הנקודות החמות הללו הן אלה שיצרו את קבוצות האיים באוקיינוס האטלנטי – כולל את האיים הקנריים. האיים בנויים ממסלע וולקני שפרץ מתוך הרכס המרכז אטלנטי לפני כ-80 מיליון שנה, והם עדיין אזורי געש פעילים. ההתפרצות הוולקנית היבשתית האחרונה ברכס המרכז אטלנטי אירעה בשנת 1971, וההתפרצות הוולקנית התת-ימית האחרונה אירעה בשנת 2011-2012.

הנקודה החמה שיצרה את האיים הקנריים התפרצה לראשונה לפני כששים מיליון שנה. ההתפרצות הראשונה שהולידה את טנריף יצרה שלושה איים שונים – המסיב של אנאגה, טנו ואדג'ה. במקור המסיבים האלה היו גבוהים בהרבה מאשר הם היום. מרכז ההתפרצות של שלושת הגושים הללו הוא לאורך קו שבר גיאולוגי מרכזי בו אירעו על פני מיליוני שנים אלפי התפרצויות שבנו אט, אט את טנריף כאי אחד. הסלעים באזור אנאגה הם בני כ-7 מיליון שנים. המסלע הגיאולוגי של התקופה הזו מאוד מאופיין. הוא בנוי מסלע בשם טרכיט, שהוא סלע המורכב מחלקיקים של מינרלי פלדספר, הורנבלנדה ומיקה. אל תתנו לשמות הללו להפחיד אותכם, הסלעים מאוד ברורים ומובחנים כאשר רואים אותם בשטח, הפלדספר לבן, הורנבלנדה הוא אפרפר והמיקה הוא שחור נוצץ, אותו חומר שהיה פעם מרכיב חשוב בתוך המגהצים החשמליים.

פעילות וולקנית נוספת לאורך מיליוני השנים מילאה את השטח שבין שלושת רכסי ההרים. המילוי תפח והתרומם עד שהוא צנח – בדיוק כמו עוגה עם שמרים – ויצר עמקים רחבים משני צידי הרכס המקורי.

לאחר היווצרות האי המאוחד המשיכה הפעילות הוולקנית ויצרה את הכיפה הגעשית במרכז האי, הידוע כיום כהר טיידה. לימים הכיפה הגדולה התמוטטה ויצרה סוג של עמק גדול מוקף הרים, קלדרה בלשון הגיאולוגים. בקצה הצפוני של העמק הזה עלה וצמח במשך אלפי שנים ההר המרכזי, הר טיידה. במיליון השנים האחרונות ההתפרצויות הוולקניות של הר טיידה, וזרמי הלבה שיצאו ממנו, כיסו כמעט את כל האי, ואפילו יצרו קטעי יבשה בתוך הים.

מנהרות וולקניות

תופעה מרתקת באי היא היווצרותן של מנהרות וולקניות בחלקו הצפוני, ליד איקוד דה לוס וינוס, בצפון מזרח טנריף. מנהרות וולקניות נוצרות כאשר זרימת הלבה היא איטית ונמשכת בהפסקות. הזרימה האיטית מאפשרת לקרום החיצוני של הלבה להיקרש כאשר זרם הלבה המגיע בהמשך דוחף את הלבה הצמיגה החוצה לאורך פנים המנהרה שנוצרה.

בטנריף המנהרות הוולקניות (שנקראות מערות הרוח), נולדו עקב התפרצותו של הר פיקו וייחו (Pico Viejo), לוע וולקני הסמוך להר טיידה. המערכת מורכבת מיותר מ-17 קילומטרים של מנהרות, כאשר בתוך המנהרות אפשר לראות את שלבי ההתקרשות של זרמי הלבה השונים, צמתים שבהם נפגשו זרמי לבה מכיוונים שונים, ומדרגות שיצרו זרמי הלבה כאשר נקרשו בזמנים שונים.

אפשר לבקר במנהרות, בתיאום מראש. הביקור נמשך כשעתיים, כאשר מאפשרים למבקרים – היוצאים עם מדריך – לסייר בכ-250 מטרים של מנהרות.

הר טיידה

הר הגעש טיידה הוא הר הגעש השלישי בגובהו בעולם. שני הראשונים נמצאים בהוואי. פסגתו של ההר היא בגובה של 3,718 מטרים מעל פני הים ומקרקעית הים שמסביבו גובהו מגיע ל-7,500 מטרים. היווצרותו של ההר החלה לפני כ-170 אלף שנים, לאחר התמוטטות הכיפה הוולקנית הגדולה שיצרה את הקלדרה. ככל שהר טיידה הלך וגדל, בעקבות התפרצויות געשיות, הוא מילא בחומר וולקני את הקלדרה שסביבו. הקלדרה היא בגובה של 2,000 מטרים מעל פני הים, אורכה כ-16 קילומטרים ורוחבה כ-9 קילומטרים. הקיר הדרומי של הקלדרה מתנשא לגובה של 600 מטרים, כאשר בקיר הצפוני נמצאים הר טיידה והר הגעש הסמוך לו – פיקו וייחו (3,134 מטרים מעל פני הים).

הרי געש מסוגו של  הר טיידה גדלים בעקבות התפרצויות געשיות חוזרות ונשנות, כאשר החומר הגעשי מצטבר מסביב להר ואט אט גורם לצמיחתו. עם הזמן, ככל שפסגת ההר הלכה וגבהה נוצרו התפרצויות משנה דרך פתחי לוע בדפנות ההר, שיצרו בעצמן עם הזמן, הרי געש חדשים. אחת הסיבות להיווצרות פתחי משנה שכאלה היא שככל שההר גדל הלבה לא מצליחה למלא את הלוע לכל גובהו ולזרום מעל דופן הלוע. כך נוצרים לחצים על דופן ההר ומתפרצים ממנו פתחי המשנה.

התושבים הילידים של טנריף האמינו שגויטה, מלך הרשע, התגורר בתוך טיידה – הגיהנום. הוא חטף את אל האור והשמש – מאג'ק, וגרר אותו לתוך לוע הר הגעש. הילידים, הגוואנצ'ים, ביקשו מהאל העליון, אחאמן, שירחם עליהם ויחזיר להם את אור השמש. אחאמן נלחם באל הרשע השוכן בתוך ההר, הציל את מאג'ק, והצליח לסתום את הלוע. הילידים האמינו שהפקק הגעשי הלבן שבראש ההר, הוא אותו פקק שבו סתם האל העליון את לוע הר הגעש.

היוונים הכירו היטב את הר הגעש הגבוה על האי שבאמצע הים. הרודוטוס, אבי ההיסטוריונים, מזכיר את הר טיידה בכתביו וקורא לו הר אטלס. "ההר גבוה ובעל צורת גליל. אומרים שההר כל כך גבוה שאי אפשר לראות את שיאו בגלל העננים המקיפים אותו בקיץ ובחורף. תושבי האי קוראים להר עמוד השמים".

בחיבורו "היסטוריה נטורליס" הסופר הרומי פליניוס, שחי במאה הראשונה לספירה, כתב ששלגי ההר, שנצפו על ידי המשלחת ששלח המלך ג'ובה השני לחקור את איי הים, נתנו לו את שמו, "נינגואריה".

בתקופת הרנסנס חוקרים והרפתקנים ראו בהר הגדול באמצע הים פסגה המתנשאת מיבשת אטלנטיס האבודה ששקעה במצולות. בתקופת גילויי היבשות ההר נחשב להר הגבוה בעולם מכיוון שהוא שימש נקודת ניווט מרכזית במסעות לאורך החוף המערבי של אפריקה ולימים לעבר היבשת החדשה שמעבר לאוקיינוס.

ההתפרצות האחרונה של הר טיידה הייתה ב-1909, מלוע במדרון הצפון מערבי של ההר. יש תיעוד של התפרצויות רבות של הלוע הזה מהשנים 1492, 1706 ו-1798. התפרצויות בתוך הקלדרה שבה שוכן ההר ידועות משנת 1798 ולפני כן.

קולומבוס, כאשר עבר ליד האיים הקנריים בשנת 1492, בדרכו לגילוי העולם החדש, דיווח שראה "אש גדולה בעמק האורוטבה". חוקרים סבורים שהאש הגדולה הייתה למעשה התפרצות וולקנית.  ההתפרצות האחרונה מפסגת הר טיידה התרחשה בשנת 850. הלבה שזרמה מהלוע בהתפרצות הזו הייתה לבה שחורה, והיא זו שמכסה כיום את רוב מדרון ההר.

מה צופן העתיד?

התפרצויות עתידיות יכולות להיות בעיקר התפרצויות פירוקלסטיות – כלומר התפרצויות של עמודי אש ואפר בדומה להתפרצויות של הרים כמו הר פלה והווזוב. בשנת 2003 הייתה עלייה בפעילות הססמית בהר ונפער שסע במדרון הצפון-מזרחי. לא אירעה כל התפרצות של חומר אולם בתוך השסע הצטבר חומר שהיה במקור נוזלי-צמיגי. פעילות כזו יכולה לסמל שהמגמה, החומר הצמיגי מתחת לקרום כדור הארץ, נמצאת בעלייה. אין בסימן הזה עדות להתפרצות עתידית.

הר טיידה נחשב למבנה לא יציב. במדרון הצפוני שלו אפשר להבחין בבליטה גדולה, ובפסגת הר הגעש נמצאים "פתחי אש" שמהם יוצאים גזים של דו תחמוצת הגפרית ומימן גפריתי. בהערכה מדעית להתפרצויות עתידיות, משנת 2006, העריכו מדענים שיש סבירות נמוכה מאוד להתפרצות בעתיד הנראה לעין. לעומת זאת, מחקר משנת 2009 העריך שיש סיכוי שההר יתפרץ בצורה אלימה בעתיד, כדוגמת ההתפרצויות הגעשיות של הר אתנה בסיציליה והר ווזוב באיטליה. התפרצות גדולה שכזו יכולה להוות סכנה מהירה ומיידית לאוכלוסיית האי.

הרבה ממה שאנחנו יודעים על היווצרות איים כמו טנריף והרי הגעש שבתוכם החל עם מסע הצ'לנג'ר ב-1870. על שם אותה ספינה קטנה שחקרה את קרקעית האוקיינוסים נקראו מודל הנחיתה על הירח של אפולו 17, כמו גם החללית שהתפוצצה בינואר 1986 וצללה אל תוך האוקיינוס האטלנטי. התאונה בה איבדו את חייהם האסטרונאוטים שעל סיפונה. הצ'לנג'ר לדורותיה הייתה שותפה למסע הגילוי העולמי שבני האנוש לקחו על עצמם מאז ומתמיד, ולנסיון המתמשך להבין ולפענח את העולם והיקום שבו אנחנו חיים.

מופע הקטלנים

ארבעים מיליון איש מבקרים כל שנה בפארק לורו שבטנריף – פארק התוכים שכבר מזמן הפך לאחד מגני החיות הגדולים בעולם. אחד האטרקציות הגדולות בפארק הוא מופע האורקות – הלוויתנים הקטלנים – שרבים בעולם מבקרים את ניצול בעלי החיים לצורכי בידור וגני חיות בכלל. חוויר אלמוניה, מנהל קרן שימור הטבע של הפארק, משיב לביקורת.

ראיון עם ד"ר חוויר אלמוניה, מנהל קרן לורו פארק

וולפגנג קייסלינג נולד ב-1937, בגרמניה. בן למשפחת סוחרים אמידה מקולון הוא נשלח ללימוד בבית הספר היוקרתי סאלם שבגרמניה, למד מנהל עסקים, והשתלם בעסקים בארצות הברית ובקנדה. כאשר חזר לגרמניה החל לנהל את חברת הצ'רטרים המשפחתית שטסה בעיקר  מפרנקופורט לטנריף. בתחילת שנות השבעים קייסלינג הבין שהתיירת לטנריף עומדת לצמוח והחליט להשקיע באי.

"לא היה לי הרבה כסף, כך שלא יכולתי להתחיל עם בניית מלון גדול או משהו כזה", אמר בראיון בשנת 2017. "תמיד אהבתי חיות, והתחלתי לחשוב על פארק ספארי באי. אבל גם זה היה יקר מדי". אביו הזכיר לו ביקור שערכו בפארק ציפורים במיאמי. תוכים, אמר לו האב, יכולים לחיות עד מאה שנה והם אוכלים מעט מאוד.

כך בא לעולם לורו פארק – פארק התוכים, בפוארטו דה סנטה קרוז. "התחלנו מאוד בקטן", נזכר קייסלינג. "אני ואשתי עשינו הכול. מרכישת התוכים ועד נטיעת העצים. פתחנו את הפארק ב-1972 עם 200 תוכים וצוות של 30 איש. הבנקים לא הבינו את הרעיון, סירבו לתת אשראי, וכך בקושי שרדנו שלוש או ארבע שנים. עד שהרעיון תפס, והפארק החל להרוויח".

כיום הפארק משתרע על 400 דונם, וכולל אוסף נרחב של בעלי חיים, חלק מהם בסכנת הכחדה. 40 מיליון איש מבקרים בפארק מדי שנה ו-200 התוכים הראשונים מגיעים כיום ל-4,000 המייצגים 350 מינים של תוכים – אוסף התוכים הגדולים בעולם. בנוסף כולל הפארק בעלי חיים ימיים רבים – כולל דולפינים ופנגווינים, קופים, גורילות, נמרים, תנינים, כרישים ועוד.

בחורף 2006 הפארק קיבל ארבעה אורקות – לוויתנים קטלנים – ממופע הקטלנים הגדול סייוורלד במאימי, ארצות הברית, כדי לפתח מופע אורקות משל עצמו. מאז נולדו מספר אורקות בפארק ושנים מתו. ב-2011 הובא ללורו פארק אורקה נוסף, בשם מורגן. הכריש הובא משבי בהולנד, שם בילה שנה וחצי במיכל קטן בתנאים קשים. ארגוני איכות סביבה בעולם החלו בקמפיין של "שחרור מורגן" – אל מול טענות המומחים שלמורגן אין את הכישורים להתקיים בטבע. בשנת 2012 הסתבר שלמורגן יש בבעיות שמיעה חמורות, מה שאומר שהיא אינה יכולה להתקיים בים הפתוח.

בפארק הוטחו ביקורות רבות על מופעי בעלי החיים הימיים: אריות ים, דולפינים ובעיקר מופע האורקות. בפארק לעומת זאת טוענים שהמופעים מקרבים את הצופים אל נפלאות הטבע ועוזרים בפיתוח הצורך בשמירת הטבע.

ב-1994 יסד קייסלינג את קרן לורו פארק – קרן בינלאומית לשמירת טבע התומכת בעשרות פרויקטים מסביב לעולם. הקרן פעילה במיוחד בשימור מיני של תוכים ובניסיון להחזיר לטבע מינים שהוכחדו מסביבתם הטבעית. מאז ייסודה הקרן השקיעה מעל 10 מיליון דולר בפרויקטים בינלאומיים.

לאחר צפייה במופע של ששת האורקות ניגשנו לראיין את ד"ר חוויר אלמוניה, מנהל קרן לורו פארק.

לוויתנים קטלנים

אלמוניה נולד בחבל אראגון שבספרד, בכפר קטן מדרום להרי הפירנאים. שם בהרים, הים היה רק שמועה רחוקה. "לא היה לי קשר עם הים. לא ראיתי אותו ולא הצלחתי להבין איך הוא אמור להיראות. דווקא בגלל זה, הייתי מרותק. בפעם הראשונה שהגעתי לים, כילד, לא האמנתי. זה היה עצום, כמות כזו גדולה של מים, מולי. זה היה נראה לי כמו קסם". הפליאה הראשונה הזאת ניתבה את עתידו המקצועי והאישי של אלמוניה שהפך מעכבר יבשה לשוכן איים. כבר שלושים שנים הוא חי בטנריף. "בשבילי זה מדהים. האהבה שלי לים לא פחתה עם השנים, ובגלל שהאי הוא סוב-טרופי, אני יכול ליהנות מהים ומהטבע כל השנה – גם להפליג וגם לשחות, גם בחורף. זה סוג של גן עדן, בעיני".

הוא הגיע לגראן קנריה ושקע שם בלימודים ימיים. מאז, הוא הוא חוקר את הים מקטן ועד גדול. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בפלנקטון, ואילו כיום בתפקידו כמנהל קרן לורו פארק, הוא אחראי לנושא היונקים הימיים ובכללם האורקות – הלוויתנים הקטלנים – המבדרים את באי הפארק.

האינטליגנציה הגדולה של החיות היפיפיות בשחור לבן הופכת אותם לבדרנים מצטיינים. עד לא מזמן לרבות מבירות העולם היה דולפנריום משלהן, בהם הפליאו היונקים הימיים לבצע פעלולים מסוגים שונים. עם זאת בשנים האחרונות דעת הקהל החלה נוטה נגד סוג בידור זה, במקביל לביקורות שנשמעות נגד גני חיות באופן כללי.

אחד הגורמים שיצרו רתיעה ממופעי הלוויתנים והדולפינים הפופולריים הוא הסרט התיעודי "בלאקפיש", שבויים על ידי גבריאלה קאופרת'ווייט. במרכז הסרט עומד קטלן בשם טיליקום, שהשתתף במופעי לוויתנים בפארק המים המפורסם סי וורלד באורלנדו.  טיליקום היה מעורב במותם של שלושה בני אדם, והסרט מנסה להתחקות אחרי הגורמים שהפכו את החיה, שמתוארת פעמים גדולות כעדינה, לתוקפנית. הסרט מעלה ביקורת בנוגע לציד הלוויתנים ולאחזקה שלהם בגני החיות. בנוסף פעילים למען בעלי חיים מצביעים על כך שקטלנים בשבי סובלים מתופעות כמו התמוטטות הסנפיר הגבי, וכי תוחלת החיים של הקטלנים בשבי נמוכה בהרבה מאשר של אחיהם החיים בטבע .

למרות שגם בתחומי לורו פארק התרחשה תאונה קטלנית, אלמוניה דוחה את הטענות בדבר אופי אגרסיבי שהחיות מפתחות. "לפני 10 שנים, היו הרבה מופעי אורקות בארצות הברית, בצרפת וגם כאן. באותה תקופה היו מופעים עם המאמנים בתוך המים והיה קשר קרוב מאוד בין החיות למאמנים. במשך שלושים-ארבעים שנה לא היו תאונות וכולם החשיבו את זה כפעילות בטוחה. אבל אז ב-2010 אחד המאמנים שלנו נהרג פה. היתה לנו תאונה  נוראית. הוא נמחץ לקיר הבריכה על ידי אחד מהלוויתנים. בגלל שהם חיות כל כך גדולות – הגדולים מביניהם אצלנו שוקלים 4 טונות – והם יכולים להגיע גם ל-6 -7 טון, כל תאונה יכולה להיות קטלנית. מאז החלטנו לא להכניס את המאמנים למים. החיות אינן אגרסיביות או שונאות אדם, ההבדלים בגודל פשוט יכולים להפוך לקטלניים. פילים לדוגמה הם לא אגרסיבים, אבל אם אדם יימחץ בטעות בן פיל לבין קיר, לא יהיו לו סיכוי. האורקות אינם נגד בני אדם. יש אנשים ששוחים עם אורקות בנורווגיה ובניו זילנד. אני באופן אישי לא הייתי עושה זאת, כי זה לקיחת סיכון סטטיסטי. ב-3 מליון פעמים עלולה לקרות תאונה. כך גם בלוויתנים תחת השגחת אדם. עם כל כך הרבה אינטראקציות, תאונות קורות".

תהליך האימון, על פי אלמוניה הוא תהליך חיובי.  "בכל פעם שאתה מקבל התנהגות רצויה מהחיה, אתה מחזק אותה באוכל או בגירוד או בצעצוע, או בהענקת זמן עם בן הזוג, או הקבוצה, או שאתה מאפשר לחיה לעשות פעילות אהובה. יש לוויתנים שאוהבים לקפוץ, אז בתור פרס אתה מבקש מהם לקפוץ. ההוראות הן בדרך כלל בסימני ידיים. הלוויתנים מביטים על המאמנים, המאמן נותן את הסימן ואז החיה הולכת לבצע את המשימה. השריקה מסמלת "עשית טוב. בוא לקבל פרס". 

בסכנת הכחדה

הקולות המתנגדים למופעים מסוג זה הולכים וגוברים, אבל לחופי טנריף הם כנראה לא ממש הגיעו, שכן מופע האורקות הוא אחת האטרקציות הפופלריות בלורו פארק ומבחינת אלמוניה בכך הוא ממש את יעדו האמיתי של הפארק בהעלת מודעות למצבם של היונקים הימיים ובעלי החיים בכלל בטבע

"אנחנו מחשיבים את עצמנו כשגרירים. במקרה של הלוויתנים הקטלנים, המופע עוזר בהסברה בנוגע לסכנות שהסביבה הימית נמצאת מולן. היא נתונה להשפעה רבה מרעשים, לזיהום רעלני, לזיהום פלסטיק, הפרעות תנועה, ספינות שמפריעות, דיג, הסתבכות של היונקים ברשתות. אז זו דרך אחת שמאפשרת לנו ללכוד את תשומת לבו של הקהל. אתה לא יכול לא להפוך מגויס למען הסביבה הימית כשאתה פוגש את בעלי החיים היפים האלה וממש נקשר אליהם. אנחנו משתמשים בזה כדי לעניין בני אדם בנוגע לחיות וליצירת מודעות למה שקורה בימים. אנשים בדרך כלל לא מעוניינים לשמוע  חדשות רעות. אז אנחנו משתדלים לפתות אותם לנושא באמצעות החיות. זו "הרגל החינוכית", כך נקרא לה. אבל יש לנו עוד שתי רגליים עליהן אנחנו נסמכים. יש לנו גם את הרגל של השימור ואת את רגל המחקר המדעי. שהן גם מאוד חשובות. בתחום המחקר, אנחנו מעמידים את החיות באוסף גן החיות זמינות לכל חוקר ומחקר אוניברסיטאי שמתעניינים במינים הללו, וגם לפרוייקטים שעוזרים לשמר את אוכלוסיית הקטלנים בטבע. אנחנו מעניקים עדיפות ומקדמים מחקרים שקשורים לשימור של לוייתנים קטלנים בטבע. שיתפנו פעולה עם יותר מ-70 אוניברסיטאות ומרכזי מחקר מסביב לעולם. בנוסף, כאמור, יש לנו קרן שימור שמשקיעה בממוצע מיליון דולר בשימור בעלי חיים בכל שנה. בשנה הקרובה נוציא מיליון ו-700 אלף, זה הודות להצלחה המסחרית של לורו פארק – הצלחה שנובעת גם ממופעי האורקות. קרן השימור נתמכת ב-90 אחוז מרווחי הפארק. אנחנו מקבלים מהפארק בכל שנה בסביבות 2.5 מליון דולר. זה עשרה אחוזים ממכירות הכרטיסים שהולכים ישר לתמיכה בבעלי החיים בטבע".

האורקות עצמן אינן חיה בסכנת הכחדה, כך שהחזקתם במיכלים קטנים ביחס לים הפתוח לא באמת מציל אותם. אלמוניה מצביע על תפקיד נוסף של גני החיות, שיכולים לשמש כעיר מקלט לחיות שהסביבה הטבעית שלהם הפכה מסוכנת עבורם.

"ואקיטה (פרה קטנה בספרדית) או דולפין המפרץ, הוא מין נדיר של דולפין שחי במימי מפרץ קליפורניה. כיום נותרו מהם 16 פריטים, כך שהם למעשה אינם. כבר אי אפשר לעזור להם. הם נמצאים באזור דיג הומה, שומן החיה מאוד פופולרי בשוק הסיני ויש לו מחיר גבוה. הייתה ביקורת רבה על הניסיון ללכוד כמה מאותן ואקיטות ולהרבות אותם בשבי בכדי שתהיה רשת ביטחון למין הזה. היו דיונים שנמשכו עוד ועוד – עשרות שנים.

בשנה שעברה הממשלה המקסיקנית החליטה לתפוס כמה מהן לפרויקט רבייה. צוות בין לאומי הגיע למפרץ קליפורניה כדי ללכוד אותן. למרבה הצער ברגע שהעבירו אותן לשבי הן מתו. זו תופעה ידועה. בעלי החיים כל כך בלחץ כשהם נלכדים, שהם חוטפים התקף לב. הפרויקט הופסק.

כיוון שיש כל כך מעט דולפיני מפרץ, הוחלט לא לקחת סיכון ונראה שתוך עשור המין הזה יאבד. אבל אם הנסיון הזה היה מצליח, לחיות הללו היה יכול להיות סיכוי. גני החיות כיום הם תחת ביקורת עזה על גידול והצגה של דולפינים ולוויתנים בשבי. פוליטית, זו החלטה מאוד קשה לקחת בגלל כל הביקורת. אבל זו הדרך היחידה. אנחנו נוכל להרוויח זמן בגידולם בגני חיות. אם יש לך קבוצה קטנה של בעלי חיים בשבי, יש לך הזדמנות לנסות ולפתור את הבעיות בבתי הגידול הטבעיים, אחרת יש לך דדליין שיסתיים ברגע שהחיה תכחד בטבע.

ברגע שחלק מהפרטים נמצאים בשבי אנחנו קונים זמן ואפשר לנסות לשקם את הסביבה הטבעית, כי הפתרונות חייבים להיות מיושמים בטבע. אמנם, כרגע אין הצלחה בהחזרה של יונקים ימיים, אבל אנחנו יודעים שאם נפטר מהרשתות ונצמצם את הדיג במפרץ קליפורניה, הוואקיטות יוכלו אולי לשגשג. זה לא יעזור להחזיר חיות לטבע, אם לא תיקנת את הבעיה. זו הסיבה שהחזרה לטבע כל כך נדירה וקשה. צריך לפתור בעיות סביבתיות כלליות. אבל, לא נוכל להחזיר חיות לטבע לאחר התיקון אם לא נשמר את אותם בעלי חיים שבסכנה בגני חיות".

כאמור, ללווייתנים הקטלנים בטבע אין עדיין סיבה לדאוג. "הם לא חיה בסכנת הכחדה. יש כמה ריכוזי אוכלוסיה שבסכנה, לדוגמה בזרם גיברלטר, ואוכלוסייה בסיכון באי ונקובר בגלל שהלהקה שם התמחתה בטרף שהולך ומתמעט – הטונה האדומה. בעבר זה נראה כאילו זה הולך לכיוון לא טוב, אבל עכשיו יש שיפור מסויים. באופן כללי יש כ-50 אלף פרטים של אורקות מסביב לעולם. האורקות יודעים להסתגל למגוון טרפים. חלק ניזונים מלוויתן כחול, אחרים מהרינג, מטונה אדומה, מכלבי ים וצבים. גם מעמלץ לבן. הם אוכלים הכול". העובדה הזאת מטילה צל על אחזקתם של היונקים האצילים והמרשימים בבריכות סגורות בפארק. תוך כדי השיחה, שעוסקת באופן טבעי בסכנות שאורבות לבעלי החיים, אנחנו לא יכולים שלא להרהר בכך שגם האדם לא חסין מפני הכחדה, ומתעניינים איך זה לחיות בצל הר געש.  אלמוניה מחייך. "הפעם האחרונה שההר התפרץ הייתה לפני כ-105 שנים. אמנם מבחינה גיאולגית זה בעצם אתמול וטכנית הוא נחשב פעיל, אבל זה לא מפחיד. היה לי פרופסור לגיאולוגיה באוניברסיטה שהסביר לנו על סוגי הרי הגעש שמקיפים אותנו. גם עם הטיידה יתפרץ, הלבה תזחל מאוד לאט. גם גברת זקנה עם הליכון תוכל להימלט. כך הוא הבטיח.

---