נפוליאון בצפת

ב־1798 פלש נפוליאון למצרים, שנחשבה על ידי הבריטים כמבואה לאימפריה שלהם בהודו ובמזרח הרחוק. המצביא הצרפתי, לעומת זאת, ראה בכיבוש מצרים אפשרות ליסוד אימפריה מזרחית דוגמת ממלכתו של אלכסנדר מוקדון. חלומותיו התנפצו אל מול אוניות המלחמה של הורישייו נלסון. לאחר שנלסון הטביע את הצי הצרפתי בחופי מצרים, נותר נפוליאון ללא אפשרות לקבלת תגבורות מצרפת. הוא סירב לומר נואש ובאביב 1799 חצה את מדבר סיני בדרכו לכיבוש ארץ ישראל. הצרפתים התקדמו לאורך החוף כמעט ללא התנגדות והגיעו עד לעכו. הבריטים הנחיתו בעכו כוחות מהים כדי לתגבר את ג'זאר. בעודו עומד מול חומות עכו הבצורות ורואה כיצד מתקפה אחר מתקפה נהדפת על ידי חייליו הבוסנים של ג'זאר הקשיש, מחליט נפוליאון לשנות כיוון ולכבוש את הגליל. ב־26 בדצמבר 1799 הוא מורה לראש מטהו: "לתת הוראה לג'נרל מירא שיצא מחר עם מאתים פרשים, שני תותחים וחמש מאות אנשי חיל רגלים, כדי להתייצב בצפת, לפזר את ריכוזי האויב, וללכוד את המצודה".
המצודה הצלבנית הגדולה בצפת, כפי שתוארה על ידי קצין ההנדסה של הכח הצרפתי שנשלח לצפת, היתה מבנה מרשים שראה כבר ימים טובים יותר: "המצודה הגדולה נמצאת על גבעה החולשת על כל הסביבה. לאורך החומה מצויים עשרה מגדלים. החומות מתנשאות לגובה של חמישה עשר רגל לפחות [חמישה מטרים] ועבות כשישה [2 מטרים]. הן בנויות מלבנים של אבן חול ומחוברות בטיח. באמצע חומת המצודה, מעל לחורבות קדומים, מתנשא ארמון ישן שנראה כי נבנה בתקופה הצלבנית. שנים ממגדליו גבוהים מאוד, וחולשים על הסביבה. מראש המצודה נגלית הכינרת בכל הדרה. במצודה שלושה תותחים לירי כדורי ברזל ושלושה נוספים לירי פגזים. לא נמצא תחמושת עבור תותחים אלה. שער המצודה מחוזק בברזל וסגור בשני בריחים. בראש החומה שיניות להגנה. הגבעה שעליו יושבת המצודה כה תלולה, עד כי ניתן להגן עליה אפילו באבנים".
המצודה הייתה ריקה. הכוח העותמאני שהחזיק במקום נמלט לפני הגעת הצרפתים, ואלה תפסו עמדות במצודה ושלחו סיורים לגשר בנות יעקב ולמקומות אחרים בגליל. תיאור מעניין מוסר לנו ז'אק מיו, קצין האספקה של כוח הפשיטה: "היום עבר עלינו במנוחה. התבוננתי בענין רב בנשות העיר, וראיתי יהודיה יפה מאוד. גם הגברים הם מגזע יפה, ולבושם הלבן והנקי נאה יותר מזה של המצרים".
נפוליאון השאיר 200 חיילים בצפת והחזיר את עיקר כוח הפשיטה לעכו. עשרה ימים לאחר שעזב הכוח העיקרי את צפת תקפו העותמאנים את העיר. החיילים הצרפתים הסתגרו במצודה, והתורכים, שלא הצליחו לפרוץ את החומות, שרפו בזעם את העיר. נפוליאון מחזיר את הג'נרל מירא לצפת, וזה רודף אחר הכוח העותמאני עד לגשר בנות יעקב. נפוליאון מבין שהתקיפה העותמאנית על צפת נועדה להסוות את תנועת הכוח העותמאני העיקרי שחודר לעמק יזרעאל ומשם מתכוון לעלות על הצרפתים מול חומות עכו. בפעולה מהירה שולח נפוליאון את הג'נרל קלבר, שישב בנצרת, לרדת לעמק יזרעאל ולתקוף את העותמאנים מצפון בזמן שנפוליאון עצמו מפתיע את הכוח העותומאני ממערב. החיל העותמאני ניגף לחלוטין ונפוליאון נוחל את אחת מהצלחותיו הצבאיות הגדולות ביותר, בקרב שיקרא בעתיד "קרב התבור".
הגעת הצרפתים לא בישרה טובות לצפת. העיר נשרפה על ידי החיילים העותמאנים ונבזזה שוב על ידם עם נסיגת צבאו של נפוליאון, כאשר חזר חיל המצב העותמאני לתפוס את המצודה. ג'זאר ראה בנוצרים וביהודים משתפי פעולה עם הצרפתים ונקט שורה של סנקציות נגדם. ייתכן שאפילו רצה לטבוח בכל הנוצרים והיהודים בתחומי שלטונו, אולם סיר סידני סמית, מפקד הכוח הימי הבריטי שסייע לג'זאר, איים שאם ייפגע ולו נוצרי אחד הוא יפגיז את עכו ויעלה אותה באש. ג'זאר ביטל את הגזרה, אולם היתה זו רק יריית הפתיחה לתקופה לא פשוטה בתולדות הקהילה היהודית של צפת.

סיור ברובע המצודה

נתחיל את הסיור בכיכר הדוידקה. נעלה במעלות משה פדהצור לדרך חטיבת יפתח. כאן נעלה דרך גן המצודה לנקודת התצפית בראש המצודה, משם נוכל לצפות בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו במקום. נרד חזרה לדרך חטיבת יפתח ונלך צפונה. בדרך נעבור ליד הכנסייה הסקוטית ונגיע למוזאון התנ"ך הישראלי (כיום סגור).
נמשיך בדרך חטיבת יפתח עד למכללת צפת — בבית חולים הדסה הישן. מכאן נעשה את דרכנו חזרה לכיכר הדוידקה לאורך רחוב ירושלים.

מצודת צפת
מרכז העיר צפת
רחוב הפלמ״ח, דרך חטיבת יפתח
ראשיתה של המצודה כנראה ב"מבצר ספף", אותו בנה יוסף בן מתתיהו במרד הגדול נגד הרומאים. בשנת 1102 הוקמה כאן מצודה צלבנית. לאחר מפלת הצלבנים בקרב קרני חיטין (1187) נפלה המצודה לידי צלאח א־דין. עם שובם של הצלבנים לצפת (1240), נבנתה המצודה מחדש והפכה לאחת הגדולות במצודות המזרח.
בשנת 1266 הצליח בייברס, סולטן מצרים הממלוכי, להשתלט בעורמה על המצודה. הוא טבח בצלבנים והקים במקום מגדל עגול, שהתנשא לגובה 60 מטרים. בתקופה העות'מאנית הוזנחה המצודה. במאה ה־18, בימיו של ד'הר אל־עמר, זכתה המצודה לשיקום חלקי, אך בשנת 1837 חרבה ב"רעש הגדול". בשטח המצודה נערכות כיום חפירות.

הכנסייה הסקוטית
עולי הגרדום, מונטיפיורי
כנסייה שבנייתה לא הושלמה, שריד לפעילות המיסיון הסקוטי בצפת מהמאה ה־19. לאחר 1948 שימשה כבית הבראה ואחר כך כמקום תלמוד תורה.

מוזאון התנ"ך הישראלי
דרך חטיבת יפתח 3
israelbiblemuseum.com
בבית ערבי ישן, על גבול רובע האמנים בצפת, שכן מוזאון התנ"ך הישראלי. המוזאון לא היה אלא גלריה בה מוצגות עבודותיו של האמן פיליפ רטנר. רטנר יוצר בהשראת סיפורי התנ"ך, המתבטאים באופנים שונים ביצירותיו. בשיאו הוצגו במוזאון כ־300 יצירות. המוזאון, שנוסד ב־1984, שימש גם כסטודיו העבודה של פיליפ רטנר וכגלריה לעבודותיו של אמן נוסף — ח. גליצנשטיין — שיצר גפיקה, תמונות, תחריטים ופסלים בהשראת נושאים תנ"כיים. המוזאון נסגר בשנים האחרונות עקב סכסוך עם עיריית צפת, אולם הבניין העתיק עדיין מרשים.

בית חולים הדסה הישן
בניין מכללת צפת
ירושלים 11
בסוף המאה ה־19 היו התנאים התברואתיים בצפת ירודים ביותר, עם שיעורי תחלואה ותמותת תינוקות גבוהים. הקהילה היהודית בצפת נסמכה בעיקר על שירותי הרפואה במסיונים הנוצריים. בראשית המאה ה־20 הפעיל הישוב היהודי לחץ על הברון רוטשילד, פטרון הישוב, על מנת להסדיר מערכת תברואה יהודית ועצמאית. השטח נקנה ב־1889 וכמעט שני עשורים אחר כך בית הדסה, בית החולים היהודי הראשון בצפת, נפתח ב־1912. במלחמת העולם הראשונה החרימו השלטונות העות'מנים את הנכס והפעילו שם בית חולים צבאי, אולם עם תום המלחמה חזר בית החולים לידיים יהודיות. ליתר דיוק, הוא חזר לידי קבוצה ציונית שלימים תקרא "הדסה", ועל שמה קרוי המבנה. המקום הפך לבית החולים המוביל בארץ למחלות ריאה. במקום התאשפזו גדולים וטובים כרחל המשוררת, יצחק בן צבי, משה שרת וא"ד גורדון. במלחמת העצמאות פונו חולי השחפת למקום אחר, ובית החולים הפך שוב לבית חולים צבאי שפעל בתנאים קשים, ללא אספקה וחומרי הרדמה. עם קום המדינה הפך לבית חולים ממשלתי, וכזה נשאר עד להקמת בית החולים "זיו", אז הפך לסמינר למורים. בשנים האחרונות שופץ המבנה והוא משמש כיום את מכללת צפת.

תודה ליוני שטרן, מורה דרך ואיש תיירות מנאות הכיכר, על עזרתו בפרק הזה של המדריך.

כיכר סדום, הפן הדרומי של ים המלח, מהוה את החיבור בין בקע ים המלח לערבה. באזור זה נשפכים אל ים המלח הנחלים הגדולים של הנגב והרי אדום. המים הרבים המגיעים לאזור מנחל הערבה, נחל אמציהו, נחל צין, ונחל זרד בעבר הירדן, יוצרים מלחה גדולה, מלחת סדום, המלחה הגדולה בישראל. בעבר יצרה המלחה הגדולה הזו שטח של צמחייה סבוכה, בריכות מים רדודות, נביעות וזרמי מים לכל אורך החוף הדרומי של ים המלח. בשנת 1934 כאשר הוקם בסדום המפעל הדרומי של מפעלי ים המלח, נוצל חלקו הדרומי של ים המלח להקמת בריכות אידוי להפקת אשלג. סוללות הפרידו בין חלקו הדרומי של ים המלח לבין המלחה וסכר נחל צין ניתב את זרימת השיטפונות במטרה להגן על הסוללות מפני שטף המים.
בד בבד עם הקמת המפעל נסקרו מקורות המים במלחה ובאזור צאפי שבעבר הירדן, בחיפוש אחר מקור לאספקת מים למפעל. בין ממצאי הסקר התגלו כמויות מים גדולות בעומק של כ־130 מטרים מתחת לפני הקרקע בנחל צין. על מנת לספק מים למפעל הונח צינור "שט" על פני הים מנחל זרד ונבנתה אמת מים מעין תמר (עין ערוס) ועיינות הכיכר הסמוכים אליה אל המפעל. בעוד המים בנחל זרד הם מתוקים מאוד וראויים לשתייה, המים מעין תמר ועיינות הכיכר מליחים ושימשו בעיקר לרחצה ולכביסה. במהלך פרעות המרד הערבי, נותק קו המים למפעל האשלג ממעיינות הכיכר. ביום 03.01.39 יצאו עובדים מהמפעל אל עין ערוס על מנת לפתור את הבעיה. בדרכם הם נתקלו במארב. שלושה מהעובדים נרצחו: מיכאל בלום, הארי לוביאנוב ושמואל ברנשטיין. יד זיכרון לשלשה הוקמה על ידי אסף מדמוני מנאות הכיכר, סמוך לכביש הגישה למושבי כיכר סדום, מרחק קצר מעין תמר.
עד לפריצת הכביש מדימונה לערבה, ב־1953, הדרך היחידה להגיע למפעל בסדום ולדרום ים המלח הייתה דרך מעלה העקרבים לעין חוצוב ומשם בדרך העפר שירדה בנחל אמציהו לכיכר סדום ולחופי ים המלח.
במאי 1948 פונו אנשי המפעל הצפוני ובית הערבה דרך הים למפעל בסדום. בד בבד, עם פרוץ המלחמה, ניתקו תושבי צאפי את צינור המים מנחל זרד. אנשי הפלמ"ח בסדום החליטו לכבוש את צאפי על ידי השתלטות על בניין המשטרה שעמד על גבעה מעל לכפר. הפעולה חייבה מעבר דרך מלחת סדום הסבוכה תוך כדי הנחתת מחלקת מחסום על הכביש המחבר את צאפי עם כרך. מחלקת המחסום הועברה אל החוף המזרחי בספינות. אולם, מעבר הכוח העיקרי במלחה היה קשה ביותר. הכוח שקע בבוץ הטובעני והפעולה התעכבה למשך שעות רבות. לאחר שניסיון ההשתלטות על בניין המשטרה באור יום לא צלח הכוח הוכרח לסגת. במהלך פעילות זו נהרגו חנוך זיידנבאך ואליהו בושארי. הנצורים בסדום נאלצו להסתדר עם מים מקידוחים מקומיים.
עם שחרור סדום ועין גדי, במבצע לוט, ב־25 נובמבר 1948, הסתיימה תקופת הבידוד של אנשי המפעל.

בשנים הבאות המלחה הגדולה נעלמה מתוכניות ההתיישבות הרבות של שנות החמישים. ב־1959, יחד עם שישה חברים, הקים עמירם אברוצקי חווה לגידול בקר במלחת סדום. תחילה התיישבו על גבעה הקרובה לשטח ששימש מטע תמרים ניסיוני של בן ציון ישראלי ואברהם אבידור. בהמשך עברו מזרחה והתיישבו על גבול המלחה. הם קראו לחווה שהם הקימו "נאות הכיכר". אברוצקי ורעיו ייבאו מאות פרות מדרום אפריקה המותאמות לתנאי מלחה חמה, בנו מגדל תצפית שממנו אפשר היה לפקח על השטח, וניהולו את עדר הבקר במלחה ברכיבה על סוסים. ב־1962 הקימו את חברת התיירות "נאות הכיכר" שבאמצעות רכבי שטח ייעודיים מארצות הברית, קיימו טיולים רכובים במדבר. חברת הטיולים זכתה להצלחה גדולה. ב־1967, לאחר מלחמת ששת הימים, מיקדו את הטיולים בחצי האי סיני. החברה צמחה במהירות ובשנות השבעים כבר הייתה החברה הגדולה מסוגה בארץ.
לאחר עשור הגרעין המקורי של ששת המייסדים התפרק. הנהגתו של אברוצקי לא הצליחה להחזיק את החברים והניסיונות החקלאיים שנעשו בנאות הכיכר, כמו הקמת בריכות דגים, כשלו. בסוף שנות הששים המדינה החלה להתעניין בכיכר סדום כמקום להתיישבות. ב־1966 בנו המוסדות המיישבים מבנה גדול על גבולה הדרומי של המלחה, המכונה "המבצר". המבנה שהוקם בסמוך לקו הירוק ונבנה בתרומות של יהדות אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה, תוכנן על ידי האדריכל נחום זולוטוב. שנה אחר כך הוקם מחנה צבאי בנאות הכיכר וב־1969 היאחזות נחל. היו אלה ימים של קרבות מלחמת ההתשה עם ארגוני המחבלים שישבו מעבר לגבול בירדן. המחבלים ירו בקטיושות ומרגמות אל המפעל בסדום ואל הרכבים שנסעו בכביש הערבה (הנסיעה לאילת הייתה בשיירות מאובטחות על ידי הצבא) ואף חצו את הגבול וחיבלו בקווי חשמל ובמתקנים שונים. ב־21 במרץ 1968, נערכה פעולת כראמה, במסגרת מלחמת ההתשה. במקביל נערכה באזור מלחת סדום פעולת "אסותא" במטרה לכבוש את משטרת צאפי. בפעולת כראמה התמודדו כוחות שריון של צה"ל עם כוחות שריון ירדניים. בדרום, במבצע אסותא, הניסיון לחצות שוב את מלחת סדום לא צלח. שתי הפעולות חיזקו את אחיזת המחבלים בבקעת הירדן שבחודשים הבאים אף איימה על השלטון בירדן. בספטמבר 1970 הצבא הירדני חיסל את מעוזי המחבלים וגירש אותם ללבנון. מלחמת ההתשה בבקעה ובערבה הסתיימה.
באותה שנה אוזרחה היאחזות הנח"ל בנאות הכיכר בעידודו של דוד בן גוריון. יצחק נבון נהג לספר כי בביקורו של בן גוריון את חקלאי נאות הכיכר הוא היה נפעם ממתיקות העגבניות הגדלות בקרקע ובמים מלוחים. אברוצקי עזב ולימים הקים את חוות עין כמונים בגליל.
היישוב בנאות הכיכר נותר היישוב המבודד ביותר בארץ. בתחילה התארגנו תושביו כמושב שיתופי והתגוררו במבצר ששם גם היה חדר אוכל מרכזי וסידור העבודה. המושב השיתופי פורק עד מהרה והפך למושב עובדים. הבידוד במקום נותר על כנו. במשך שנים רבות הדרך אל היישוב הייתה דרך עפר שיצאה מכביש תשעים. רק ב־1982 הוקם יישוב נוסף בכיכר סדום, עין תמר. כיום מתגוררים במושב נאות הכיכר 85 משפחות ובעין תמר 55 משפחות נוספות.
בניגוד ליתר חופי ים המלח, באזור כיכר סדום "הים" הוא בעצם בריכה מספר 9 של מפעלי ים המלח. כאן, הים לא נסוג, אלא "התקדם" עם הרחבת הבריכה.