מבואות בית לחם
ראשון-רביעי: סגור בין 22:30-24:30
חמישי: פתוח רצוף
ששי: פתוח עד השעה 15:00
מוצ"ש: נפתח שעה לאחר צאת השבת. בשעון חורף נסגר בין 22:30-24:30.
סגור בשבתות וחגים. מעת לעת ייתכנו שינויים בשעות הפתיחה בהתאם למצב הבטחוני.

על פי בראשית פרק ל"ה, רחל נקברה בדרך בית לחם: "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם", וכך גם בבראשית פרק מ"ח "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם". לעומת זאת בספר שמואל א' מסופר שקבר רחל נמצא בגבול שבט בנימין וכך גם בספר ירמיהו: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה" — רמה מזוהה עם א-רם, מדרום לרמאללה, שניהם בגבול ארץ בנימין, כלומר מצפון לירושלים.
החל מהתקופה הביזנטית זוהה קבר רחל על אם הדרך המובילה לבית לחם. על פי תיאורי נוסעים היתה זו מצבה של אבנים פשוטות ללא קישוט. בנימין מטודלה שביקר בארץ בשנת 1170, בתקופה הצלבנית, מתאר את קבר רחל כ"מצבה עשויה מאחת עשרה אבנים למניין בני יעקב, ועליה כיפה בנויה על ארבעה עמודים וכל היהודים העוברים שם חותמים שמם על אבני המצבה". במאה ה־13 ביקרו בקבר, הרמב"ן ותלמידיו. הם אינם מזכירים את הכיפה והעמודים, וייתכן שאלה נהרסו על ידי המוסלמים לאחר התקופה הצלבנית.
בימי הביניים הוקם כנראה מבנה חדש מעל המצבה. חלק מהעדויות עדיין כוללות תיאור של אחת עשרה או שתים עשרה אבנים נפרדות, אולם רובן מזכירות מצבה אחת בלבד. ייתכן שהאבנים הנפרדות טויחו וחוברו יחדיו למצבה אחת גדולה. המקום נחשב כמקודש לשלוש הדתות ושימש כמקום תפילה.
במאה ה־17 התיר מושל ירושלים העותומני ליהודים להקיף בקירות את ארבעת העמודים מסביב לקבר ולהפוך אותו למבנה סגור המזכיר קבר של ואלי מוסלמי. נוסעים מהמאה ה־18 ואילך מדווחים על תנועה רבה של מתפללים יהודים במקום, ועל הקמת בית קברות של בני שבט התעמרה סמוך לקבר.
בשנת 1839 בעת מסעו השני של משה מונטפיורי לארץ הוא ביקר יחד עם רעייתו יהודית בקבר רחל. מונטפיורי קיבל היתר מהסולטן לשפץ את המקום, להוסיף חדר נוסף למבנה ואישור לחלוקת המבנה למקום תפילה ליהודים ומקום תפילה למוסלמים. ההיתר מהסולטן שמשמעותו הכרה בקבר כמקום תפילה ליהודים הפך את קבר רחל לאתר עליה לרגל מרכזי, שני בחשיבותו רק לכותל המערבי. במאה ה־19 פקדו את המקום עשרות אלפי מתפללים מרחבי העולם ודמותה של רחל הפכה לסמל ציוני המייצג את שיבת העם לארצו. ב־1898 ביקרו הרצל ופמלייתו ביקור קצר בקבר רחל.
בתקופת השלטון הירדני נעשו שיפוצים במתחם. המצבה הולבשה בפרוכת ירוקה עטורת פסוקי קוראן ובכניסה למתחם הוצבו שני עמודי אבן שנלקחו מבית המושל התורכי בבית לחם. בתים רבים נבנו מסביב לקבר ובמסגרת הרחבת הכביש לחברון נעקר עץ הזית המופיע ברבים מהתיאורים הקדומים. בית הקברות מסביב לקבר הורחב מאוד.
ב־7 ביוני 1967 נכבשה בית לחם על ידי גדוד 62 של חטיבת ירושלים והמונים החלו לנהור לקבר רחל. האתר שופץ על ידי הרבנות הצבאית והפך לבית כנסת. בדיונים על הרחבת תחום השיפוט של ירושלים הוחלט שלא לספח את קבר רחל לשטחה של ירושלים וקו השיפוט החדש של העיר עובר כחצי ק"מ מצפון למתחם. ב־1995 לקראת חתימת הסכמי אוסלו ב' התכוונה ממשלת ישראל להעביר את השליטה הביטחונית בקבר לידי הפלסטינים. כוונות אלו חוללו סערה ציבורית ובעקבות הלחץ הציבורי מתחם הקבר נשאר בתחומי השליטה הישראלית.
לאחר האינתיפאדות, שבהן הותקפו החיילים והמתפללים בקבר נבנה מסביבו מתחם מוגן שהגישה אליו הייתה דרך מעבר מיוחד שנקרא "מעבר רחל". מבנה הקבר נבלע בתוך ביצור רב־ממדים והוקף בחומה בגובה של 8 מטרים. לאחר הקמת גדר ההפרדה הוסר מבנה הבטון והוחזרה לו מעט מצורתו המקורית.
ב־2010 הודיע ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו כי קבר רחל יוכנס לרשימת אתרי המורשת הלאומיים של ישראל. בתגובה הצהיר הוועד המנהל של אונסק"ו כי המבנה שוכן בשטחים הפלסטיניים וכי כל פעולה של ישראל בשטח מהווה הפרת החוק הבינלאומי. בהצהרה בשנת 2018 קבע ארגון אונסק"ו שקבר רחל הוא "מסגד בילאל אבן רבאח" והוא בעל חשיבות דתית ביהדות, בנצרות ובאסלאם. אונסק"ו דרשה להחזיר את המבנה לצורתו הנושנה ולאפשר גישה למתפללים פלסטינים.
מסביב לקבר מתגוררות כיום מספר משפחות ישראליות ובסמוך לו פועלים מספר ישיבות וכוללים. תפילות מיוחדות נערכות בכל ימי חודש אלול וביום י"א בחשוון, שהוא על פי המסורת יום פטירתה של רחל אמנו.

שלושת האח"מים — הר אדיר, הר חירם והר מירון, כאילו עומדים ומגוננים על אחיהם הקטן יותר — ההר שעליו בנוי קיבוץ סאסא. אבל גם הוא לא קוטל קנים, ומתנשא לגובה של 910 מטרים מעל פני הים. בכניסה לקיבוץ ניצבת הגלידרייה ומרכז המבקרים של בוזה — הגלידה התרשיחאית הנהדרת. מעל לה — בתי האבן הנאים של הקיבוץ, המשולבים בין בתי האבן הישנים של הכפר הערבי סאסא. כמעט בראש הגבעה, בין עצים, דשאים וירוק טבעי ניצב בית המוכתר הישן — היום מוזיאון סאסא לארכיאולוגיה. שתים־עשרה שכבות יישוב יש מתחת לבתי הקיבוץ שהוא עצמו, כך נאמר לנו, הוא השכבה השלוש־עשרה. במוזיאון מחכים לנו אלי ספרן ואמית בירן איש-עם — שני קיבוצניקים ותיקים. הוא מאחד הגרעינים הראשונים שעלו להתיישב בגבעה הזו, והיא בת לדור המייסדים של הקיבוץ.
השיחה הקולחת עוסקת פחות בעתיקות ויותר בקיבוץ. הכפר הערבי סעסע היה בסיס לחיילי צבא השחרור הערבי של אדיב שישקלי ערב מלחמת העצמאות. הפשיטה הראשונה על הכפר התבצעה ביולי 1939, בשולי מאורעות 1939-1936 ובתגובה לירי על חברי קיבוץ רמת יוחנן שנסעו על כביש הצפון. אנשי יחידת הפשיטה של ה'הגנה' הגיעו לכפר, מחופשים לשוטרים בריטים ופוצצו את בית המוכתר לאחר שפונו כל יושביו ויושבי הבתים השכנים. בלילה שבין ה־14 ל־15 בפברואר 1948 פשט הגדוד השלישי של הפלמ"ח על הכפר לאחר מסע של עשרים קילומטרים בשטח אויב. היה זה ציון דרך בקרבות העומדים להתרחש — מעבר מהגנה להתקפה, ופשיטה נועזת בעומק האויב.

הקיבוץ הוקם ב־1949 על ידי גרעין השומר הצעיר שעלה מצפון אמריקה. שנים ראשונות קשות ביותר עברו על המקום, שהיה מבודד בליבו של שטח שעל פי תוכנית החלוקה היה מיועד לחלק מהמדינה הערבית. לימים התבסס הקיבוץ, הקים מפעל מיגון מצליח והפך אמיד. וכך, כמו כל הקיבוצים שהצליחו, נשאר נאמן לדרך הקיבוצית של שיתוף מלא. ייתכן שכשיש הרבה, קל לחלוק ולשתף.
המוזיאון הוא פנינה אמיתית ולא מוכרת. הממצאים המעטים מסודרים יפה בשלושת החדרים של בית המוכתר, מסביב לחצר הנאה שבמרכז הבית. משם עשינו דרכנו לתצפית בראש ההר ולשרידי בית הכנסת מתקופת המשנה והתלמוד. בית הכנסת, בראשה של עחר, כמצוות המיקום, עדיין לא נחפר. גם בר של תנא — בר סיסי — יש באמצע הקיבוץ. הוא שאמרנו, השכבה ה־13.
יש עוד מה לראות בקיבוץ, בעיקר את הגלריה של הקרמיקאית ורדה יתום, שעבודותיה הוצגו במוזיאונים ברחבי העולם. הביקור בתיאום מראש בלבד.

לכיוון מערב

חלקו המערבי של כביש הצפון שנבנה על ידי הבריטים יחד עם גדר הצפון בשנות ה־30 של המאה שעברה, נועד לעצור את כניסת המסתננים מלבנון לארץ ישראל בזמן המרד הערבי. הוא מתחיל מתחת לקיבוץ — כיום כביש מספר 899.
אנחנו חולפים על פני בריכת סאסא, בריכת חורף קטנה שבה מתקיימים כל ששת מיני הדו־חיים בישראל, ואחר כך על פני מערת פער, שהיא למעשה בולען קרסטי המנקז את המים בעמק. מסביב למערה חורשה נאה של אלונים ועצי עוזרר עתיקים ופריחה מרשימה של ורד הכלב.

פנינו למצפור שבראש הר אדיר. הכביש המטפס לראש ההר נמתח לאורך מדרונו הדרומי ומאפשר תצפית נאה לעבר חורפש, אלקוש, פסוטה והר מירון — זווית פחות מוכרת אפילו למטיילים ותיקים. הר אדיר הוא הקצה הצפוני של הרי מירון ומורדותיו מכוסים בחורש ים תיכוני עשיר הכולל אלון מצוי ואלה ארץ ישראלית. במפנה הצפוני של ההר מצוי יער יפה של אלון תולע. זהו המין הנשיר של העץ, שגדל לרוב בגובה של 850 מטרים ועד 1,550 מטרים. אלון התולע הוא המין היחיד בארץ מקבוצת האלונים הנשירים העמיד לקור, וישראל היא תפוצתו הדרומית ביותר. אוהבי הלכת ייהנו משביל מסומן בירוק שעולה לאורך המדרון אל הפסגה ויורד מצידו השני של ההר.
בראש ההר ממוקם מצפור הר אדיר, שממנו תצפית מצוינת לעבר רוב אתרי הקרבות של מלחמת לבנון השנייה. המצפור, שנחנך ביולי 2012 הוקם ביוזמתם של המשפחות השכולות על ידי רשות שמורות הטבע והגנים ובסיוע הקרן הקיימת. המצפור מורכב ממרפסת עץ רחבה שעל המעקה שלה תמצאו הסברים על מהלך המלחמה. על לוחות מתכת חקוקים שמותיהם של 121 הלוחמים שנפלו במלחמה. העלייה למצפור היא מהדרך החסומה בשער, כמה עשרות מטרים מרחבת האוטובוסים שבקצה הדרך. עולים ברגל כ־200 מטרים ולאחר שני עיקולים, בצומת השבילים, פונים שמאלה.
עיקול אחד מערבה מהכניסה להר אדיר, והגענו לצומת מתת. השלישית בחמשת מצודות הטיגארט שהוקמו על ידי הבריטים לאורך כביש הצפון משקיפה על הצומת ועל הדרך העולה ליישוב מתת (מבנה המשטרה משמש בסיס צבאי). הר מתת שעליו בנוי היישוב מתנשא לגובה של 840 מטרים — מתת בגימטריה — ומכאן שמו. היישוב הוקם בשנת 1979 והיה הראשון בתוכנית המצפים של שנות ה־80. ייחודו בכך ש־46 הבתים של היישוב פוזרו על בימת ההר תוך שמירה קפדנית על החורש הטבעי במקום. צמחי ופרחי הבר של הגליל העליון גדלים בגינות הבתים ובשוליהן — כולל אדמונית החורש, היפה בפרחי ארצנו, הפורחת בבית אהרוני בתחילת חודש אפריל. המגוון התיירותי במתת גדול, החל מבתי אירוח דרך מאפיות, בתי קפה הצופים אל הנוף ואומני חרושת ברזל וקדרות.
אנחנו ממשיכים על 899 לכיוון הצומת לשתולה ושומרה (כביש 8993 המקצר את הדרך נסגר לתנועה בעיתות מתיחות לאורך הגבול).
ממול לאבן מנחם נפתחת דרך משובשת ובעזרת רכב רב מינוע נגיע לכיוון דרום, לחרבת צונם, המכונה העיר האבודה. זהו שריד של כפר ביזנטי עם מאגרי מים תת־קרקעיים, מאגר מקורה בעל קשתות אבן מרשימות ומבנים מאבני גזית הפזורים בתוך החורש. שימו לב — הדרך עלולה להיות בעייתית לרכב פרטי.

פנינו לעבר קיר הגבול המצויר בכניסה המזרחית למושב שתולה, שהוא חלק מפרויקט "קירות מדברים" שיזמה מירב עוזיאל, תושבת המקום. מירב היא בת למשפחה שכולה ומטפלת רגשית, שהחליטה לקחת את הידע שלה צעד אחד קדימה ולהביא תחושה של חוסן לקהילה המתמודדת עם ההשלכות הלא פשוטות של קרבה מיידית לגבול לא שקט. אומנים בינלאומיים הוזמנו לצייר על קיר הגבול במקטע ארוך שבו העמדות הלבנוניות צמודות ממש לעמדות הישראליות. שמונה אומנים ואומניות, חלקם ישראלים, הוזמנו לצייר ולתת לנקודה הרגישה הזו פרשנות משלהם. התוצאה יפהפייה ומפתיעה. יש גם בית קפה קטנטן סמוך לכניסה למושב — לצערנו, הוא היה סגור כשהגענו. ממזרח לנו, מעבר לגבול, הכפר השיעי עיתא א־שעב שממנו יצאו חוטפי החיילים גולדווסר ורגב ב־2006 לנקודת החטיפה הסמוכה לכאן. במהלך מלחמת לבנון השנייה נכבש הכפר על ידי פלוגות צנחנים ושריון שספגו אבדות כואבות.
מול צומת הכניסה לשומרה, מדרום לכביש 899 נמצאת דרך בטון חבויה בין השיחים המובילה לכנסיית הכפר איקרית (יש לנסוע עד גורנות הגליל, להסתובב ולחזור בנתיב לכיוון מזרח. הפנייה מול הכניסה לשומרה מסוכנת ביותר ואסורה בהחלט). בתחילת העלייה על שביל הבטון התלול נמצאים שרידי יישוב עתיק, מימין לדרך הבטון נמצאים סרקופגים ומכסיהם ובמדרון הצפוני המוביל אל הכנסייה ניתן לראות חציבות ושרידי מבנים עתיקים. הכנסייה נמצאת בראש הגבעה וממנה תצפית יפה לעבר מורדות הרי הגליל המערבי, בואכה הים. על גג הכנסייה פעמון ופסל של מרים, אימו של ישו, כיאה לכנסייה יוונית קתולית. על משקוף הכנסייה תבליט של שני עצי חיים ועליהם רוכנים זוג אריות וזוג ציפורים.

סיפורו של איקרית הוא עצוב. מיקומו של הכפר הוא על תל עתיק שיושב כבר בתקופה הכנענית, ובתקופת המשנה והתלמוד התקיים כאן יישוב יהודי בשם יוקרת שבו חי ופעל רבי יוסי דמן יוקרת. לאחר התקופה הצלבנית חרב הכפר. הוא יושב מחדש במאה ה־16 וברבות הימים התגבש לכדי כפר קטן המונה כ־500 נוצרים קתולים שעיבדו 24,000 דונם מסביב לו.
במלחמת העצמאות נכנס צה"ל לאיקרית ללא קרב במהלך מבצע חירם, ודרש מהתושבים לפנות את בתיהם. נציגי הצבא וגורמים פוליטיים התחייבו בפני תושבי הכפר שיוכלו לחזור לבתיהם תוך שבועיים. מאז חלפו 72 שנים של דיונים בבית משפט, החלטות בג"ץ והחלטות של ועדה שהוקמה כדי לדון בהחזרת התושבים — כולם פסקו שיש להחזיר לתושבים את כפרם, אך לשווא. ממשלת ישראל מסרבת לממש את ההחלטות. בתי הכפר נהרסו כבר ב־1951 על ידי צה"ל כאשר התושבים פנו בפעם הראשונה לערכאות משפטיות להחזרתם. מאז נותרה בראש הגבעה רק הכנסייה הקטנה ובית הקברות שלמרגלותיה (הכניסה מכביש מערבי יותר), המשמש את תושבי הכפר המקוריים החיים כיום בעיקר בחיפה, ביערה ובראמה.
מאיקרית המשכנו לאילון. הקיבוץ, השייך לשומר הצעיר התחדש בשכונת הרחבה נאה. הגענו כדי לסייר בנחל בצת וכדי להיכנס ל"רק שנייה" — חנות יד שנייה מרווחת ומעניינת. הסתפקנו בירידה אל הנחל ועלייה ממנו, אבל אפשר לטייל בנחל בצת ובנחל שרך במסלולים ארוכים יותר או פחות.

מאילון המשכנו ליערה, מושב מעורב של יהודים ובדואים תושבי הגליל בקצה המערבי של כביש הצפון המנדטורי. במרכזו עומד המבנה הנטוש של משטרת הטיגארט המערבית, אחת מבין חמשת המשטרות שנבנו לאורך גדר הצפון.
אי אפשר לסיים את הסיור לאורך גדר הצפון המנדטורית מבלי לעלות לחניתה — המובהק ביישובי חומה ומגדל של סוף שנות ה־30. התלבטויות רבות קדמו ליישוב חניתה, הממוקם בלב אזור ערבי צפוף שהיה חשש שלא יהיה חלק ממדינת ישראל, ובראש הר שהקשה על קיום תשתית חקלאית. ובכל זאת, ב־21 במרץ 1938 הגיעו 50 משאיות ו־400 איש לאתר שנמצא מצפון לעיירה הערבית באסה (היום שלומי) והקימו מחנה מוגן ראשון. בערב נשארו בנקודה רק 100 איש. באותו הלילה נערכה ההתקפה הראשונה, אך המחנה הצליח לעמוד. בימים הבאים התקדמו התושבים לנקודה בראש ההר ששם הוקם בסופו של דבר היישוב.

כיום נמצא בחניתה מוזיאון חומה ומגדל המספר את סיפור העלייה לקרקע, מערת הנטיפים — מערת הסולם שבה הסתירו חברי הקיבוץ את אנשי הפלמ"ח שלקחו חלק בליל פיצוץ הגשרים, ונקודת תצפית נאה המאפשרת להביט בנוף שמעבר לרכס הסולם.
מובן שחייבים לבקר במזקקת יוליוס — או לפחות לקנות מהתוצרת. הוקמה על ידי יובל (ג'וב) הר גיל, איש האוכל והתקשורת ושותפו דן יואלי. דן נפטר שנתיים לאחר הקמת המזקקה, והיא קרויה על שמו. המזקקה מחויבת לעקרונות קיימות, פועלת באמצעות אנרגיה סולארית ומייצרת גראפה ושנאפסים שונים — כולם מפירות ומענבי ארצנו. בסמוך למזקקה — גלריית אומנות "גבול" ובית קפה קטן הקרוי "צנצנת". ישבנו לשתות כוס קפה ולאכול משהו קטן. מסביב הכול ירוק, צעירים מלאו את החצר — מגלגלים שיחה וסיגריה. כשעדר עיזים קטן הפריע את המנוחה וירד לוואדי — אף אחד לא הופתע חוץ מאיתנו. השמש כבר שקעה. היינו שבעים מאוד, אבל אחד מהחבר'ה בשולחן ליד השביע אותנו שנעצור בפורנטו — פיצרייה משובחת שנפתחה בתחנת הדלק של קיבוץ גשר הזיו. המחמאות לא היו מוגזמות; הפיצה הייתה ענקית (גם האישית) ונפלאה. כביש הצפון, כך התברר, מציע לא רק נוף טבעי יפהפה, אלא גם יצירתיות תרבותית וקולינרית מרגשת.