תודה ליוני שטרן, מורה דרך ואיש תיירות מנאות הכיכר, על עזרתו בפרק הזה של המדריך.
כיכר סדום, הפן הדרומי של ים המלח, מהוה את החיבור בין בקע ים המלח לערבה. באזור זה נשפכים אל ים המלח הנחלים הגדולים של הנגב והרי אדום. המים הרבים המגיעים לאזור מנחל הערבה, נחל אמציהו, נחל צין, ונחל זרד בעבר הירדן, יוצרים מלחה גדולה, מלחת סדום, המלחה הגדולה בישראל. בעבר יצרה המלחה הגדולה הזו שטח של צמחייה סבוכה, בריכות מים רדודות, נביעות וזרמי מים לכל אורך החוף הדרומי של ים המלח. בשנת 1934 כאשר הוקם בסדום המפעל הדרומי של מפעלי ים המלח, נוצל חלקו הדרומי של ים המלח להקמת בריכות אידוי להפקת אשלג. סוללות הפרידו בין חלקו הדרומי של ים המלח לבין המלחה וסכר נחל צין ניתב את זרימת השיטפונות במטרה להגן על הסוללות מפני שטף המים. בד בבד עם הקמת המפעל נסקרו מקורות המים במלחה ובאזור צאפי שבעבר הירדן, בחיפוש אחר מקור לאספקת מים למפעל. בין ממצאי הסקר התגלו כמויות מים גדולות בעומק של כ־130 מטרים מתחת לפני הקרקע בנחל צין. על מנת לספק מים למפעל הונח צינור "שט" על פני הים מנחל זרד ונבנתה אמת מים מעין תמר (עין ערוס) ועיינות הכיכר הסמוכים אליה אל המפעל. בעוד המים בנחל זרד הם מתוקים מאוד וראויים לשתייה, המים מעין תמר ועיינות הכיכר מליחים ושימשו בעיקר לרחצה ולכביסה. במהלך פרעות המרד הערבי, נותק קו המים למפעל האשלג ממעיינות הכיכר. ביום 03.01.39 יצאו עובדים מהמפעל אל עין ערוס על מנת לפתור את הבעיה. בדרכם הם נתקלו במארב. שלושה מהעובדים נרצחו: מיכאל בלום, הארי לוביאנוב ושמואל ברנשטיין. יד זיכרון לשלשה הוקמה על ידי אסף מדמוני מנאות הכיכר, סמוך לכביש הגישה למושבי כיכר סדום, מרחק קצר מעין תמר. עד לפריצת הכביש מדימונה לערבה, ב־1953, הדרך היחידה להגיע למפעל בסדום ולדרום ים המלח הייתה דרך מעלה העקרבים לעין חוצוב ומשם בדרך העפר שירדה בנחל אמציהו לכיכר סדום ולחופי ים המלח. במאי 1948 פונו אנשי המפעל הצפוני ובית הערבה דרך הים למפעל בסדום. בד בבד, עם פרוץ המלחמה, ניתקו תושבי צאפי את צינור המים מנחל זרד. אנשי הפלמ"ח בסדום החליטו לכבוש את צאפי על ידי השתלטות על בניין המשטרה שעמד על גבעה מעל לכפר. הפעולה חייבה מעבר דרך מלחת סדום הסבוכה תוך כדי הנחתת מחלקת מחסום על הכביש המחבר את צאפי עם כרך. מחלקת המחסום הועברה אל החוף המזרחי בספינות. אולם, מעבר הכוח העיקרי במלחה היה קשה ביותר. הכוח שקע בבוץ הטובעני והפעולה התעכבה למשך שעות רבות. לאחר שניסיון ההשתלטות על בניין המשטרה באור יום לא צלח הכוח הוכרח לסגת. במהלך פעילות זו נהרגו חנוך זיידנבאך ואליהו בושארי. הנצורים בסדום נאלצו להסתדר עם מים מקידוחים מקומיים. עם שחרור סדום ועין גדי, במבצע לוט, ב־25 נובמבר 1948, הסתיימה תקופת הבידוד של אנשי המפעל.
מלחת סדום. (Barbarajo/Shutterstock)
בשנים הבאות המלחה הגדולה נעלמה מתוכניות ההתיישבות הרבות של שנות החמישים. ב־1959, יחד עם שישה חברים, הקים עמירם אברוצקי חווה לגידול בקר במלחת סדום. תחילה התיישבו על גבעה הקרובה לשטח ששימש מטע תמרים ניסיוני של בן ציון ישראלי ואברהם אבידור. בהמשך עברו מזרחה והתיישבו על גבול המלחה. הם קראו לחווה שהם הקימו "נאות הכיכר". אברוצקי ורעיו ייבאו מאות פרות מדרום אפריקה המותאמות לתנאי מלחה חמה, בנו מגדל תצפית שממנו אפשר היה לפקח על השטח, וניהולו את עדר הבקר במלחה ברכיבה על סוסים. ב־1962 הקימו את חברת התיירות "נאות הכיכר" שבאמצעות רכבי שטח ייעודיים מארצות הברית, קיימו טיולים רכובים במדבר. חברת הטיולים זכתה להצלחה גדולה. ב־1967, לאחר מלחמת ששת הימים, מיקדו את הטיולים בחצי האי סיני. החברה צמחה במהירות ובשנות השבעים כבר הייתה החברה הגדולה מסוגה בארץ. לאחר עשור הגרעין המקורי של ששת המייסדים התפרק. הנהגתו של אברוצקי לא הצליחה להחזיק את החברים והניסיונות החקלאיים שנעשו בנאות הכיכר, כמו הקמת בריכות דגים, כשלו. בסוף שנות הששים המדינה החלה להתעניין בכיכר סדום כמקום להתיישבות. ב־1966 בנו המוסדות המיישבים מבנה גדול על גבולה הדרומי של המלחה, המכונה "המבצר". המבנה שהוקם בסמוך לקו הירוק ונבנה בתרומות של יהדות אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה, תוכנן על ידי האדריכל נחום זולוטוב. שנה אחר כך הוקם מחנה צבאי בנאות הכיכר וב־1969 היאחזות נחל. היו אלה ימים של קרבות מלחמת ההתשה עם ארגוני המחבלים שישבו מעבר לגבול בירדן. המחבלים ירו בקטיושות ומרגמות אל המפעל בסדום ואל הרכבים שנסעו בכביש הערבה (הנסיעה לאילת הייתה בשיירות מאובטחות על ידי הצבא) ואף חצו את הגבול וחיבלו בקווי חשמל ובמתקנים שונים. ב־21 במרץ 1968, נערכה פעולת כראמה, במסגרת מלחמת ההתשה. במקביל נערכה באזור מלחת סדום פעולת "אסותא" במטרה לכבוש את משטרת צאפי. בפעולת כראמה התמודדו כוחות שריון של צה"ל עם כוחות שריון ירדניים. בדרום, במבצע אסותא, הניסיון לחצות שוב את מלחת סדום לא צלח. שתי הפעולות חיזקו את אחיזת המחבלים בבקעת הירדן שבחודשים הבאים אף איימה על השלטון בירדן. בספטמבר 1970 הצבא הירדני חיסל את מעוזי המחבלים וגירש אותם ללבנון. מלחמת ההתשה בבקעה ובערבה הסתיימה. באותה שנה אוזרחה היאחזות הנח"ל בנאות הכיכר בעידודו של דוד בן גוריון. יצחק נבון נהג לספר כי בביקורו של בן גוריון את חקלאי נאות הכיכר הוא היה נפעם ממתיקות העגבניות הגדלות בקרקע ובמים מלוחים. אברוצקי עזב ולימים הקים את חוות עין כמונים בגליל. היישוב בנאות הכיכר נותר היישוב המבודד ביותר בארץ. בתחילה התארגנו תושביו כמושב שיתופי והתגוררו במבצר ששם גם היה חדר אוכל מרכזי וסידור העבודה. המושב השיתופי פורק עד מהרה והפך למושב עובדים. הבידוד במקום נותר על כנו. במשך שנים רבות הדרך אל היישוב הייתה דרך עפר שיצאה מכביש תשעים. רק ב־1982 הוקם יישוב נוסף בכיכר סדום, עין תמר. כיום מתגוררים במושב נאות הכיכר 85 משפחות ובעין תמר 55 משפחות נוספות. בניגוד ליתר חופי ים המלח, באזור כיכר סדום "הים" הוא בעצם בריכה מספר 9 של מפעלי ים המלח. כאן, הים לא נסוג, אלא "התקדם" עם הרחבת הבריכה.
תחילתו של המסע, כמובן, בהליכה קטנה לאיבוד. הייתי אמורה לפגוש את גלי בשער החפיר, אבל הגעתי לשער היבשה. מזל שעכו העתיקה קטנה כל כך — 400 מטרים על 400 מטרים בסך הכול — כך שהבלבול גזל ממני רק ארבע דקות הליכה. הרומן של גלי קדר — מטיילת, צלמת, חוקרת ועוד כהנה וכהנה תארים — עם עכו, הוא טרי. התרגשות של אהבה חדשה ניכרת באופן שבו היא מדברת על העיר, פוגשת את האנשים ומציצה בכל סמטה או דלת פתוחה. עכו של גלי היא עיר של אנשים חיים, לא של צלבנים מתים. עיר עתיקה שמחדשת את עצמה באופן אותנטי ועצמאי — בלי יד מכוונת של העירייה, ולפעמים אפילו נוכח התנגדות הממסד. ואין כמו מפגש עם חמודי במקום הקסום שלו כדי להבין איך זה קורה. אנחנו עוברות דרך קונדיטוריית קשאש (עוד נחזור אליה) ונכנסות לחצר אבן גדולה — חאן אל פראנג'. מי שירצה להגיע לכאן בלי גלי יצטרך למצוא דרך אחרת — החאן נמצא בירכתי בית הספר 'טרה סנטה'. אומנם גם כאן יש מראות מוכרים של חאן חצי־מוזנח — מכוניות חונות, חיבורי חשמל פרוביזוריים וכו' — אבל העין מתמקדת מייד במתחם ירוק בלב החצר: שולחנות וכיסאות, עשרות עציצים, ספסל נדנדה וספק בית קפה ספק פונדק להולכי רגל שכולו צבע ואומנות — זה בית התה של חמודי. חמודי מקבל את פנינו בחיוך גדול וסיגריה דולקת. הבגדים שלו צבעוניים כמוהו. הוא מכין קפה טוב בכוסות קטנות במטבחון הזעיר של המקום ואנחנו מתיישבים לשיחה. וואליד אשאש ועלי זריף, חברי ילדותו של חמודי, מצטרפים. תוך שתי דקות השיחה גולשת לתנאים בעכו העתיקה, שבה חיים היום כ־9,000 איש, ולמציאות החיים כדיירים מוגנים של עמידר (למעלה מ־65% מהנכסים בעכו העתיקה מנוהלים על ידי החברה). "פעם גרו פה 40,000," אומר חמודי. "אבל עכו כבר לא מה שהייתה בעבר." למה? לשלושת הגברים דעות נחרצות בנושא. "אבל זה לא העניין," אומר וואליד, "אנחנו צריכים לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות בשביל עכו, ולא לחכות שיעשו בשבילנו."
המקום של חמודי. פעם היה פה חאן (הדר גת)
חמודי פתח את המקום הקטן שלו בחאן אל פראנג' — חאן הצרפתים. עם הזמן, המילה 'פראנג'י' הפכה מילה נרדפת לזרים באופן כללי. החאן הוקם במחצית השנייה של המאה ה־16 במקום שבו ניצבה החצר המרכזית של הרובע הוונציאני בתקופה הצלבנית. בשנת 1535 העניקו העות'מאנים זכויות לסוחרים צרפתים בערי נמל שונות בים התיכון, ובהן גם עכו. הסוחרים קבעו בחאן את מקום מגוריהם ואת מרכזם המסחרי, והוא נקרא על שמם. באמצע המאה ה־16 רכשו הפרנציסקנים מספר חדרים בחאן, עשו בהם שימוש כפונדק ומאוחר יותר גם כבית ספר. בשנת 1791 גירש אחמד אל ג'זאר, מושל עכו העות'מאני את הצרפתים מהעיר והשתלט על ערוצי המסחר שלהם. בית הספר של הפרנציסקנים המשיך להתקיים, וכשיושבים בחצר של חמודי אפשר לשמוע את קולות הילדים מהמבנה הגדול, ומדי פעם לראות את המורים הנזירים חוצים את חצר החאן. "כמה זמן יש לך את המקום הזה?" אני שואלת את חמודי. "זה לא שלי," הוא עונה. "כלום לא שלי, וכלום לא של אף אחד. אבל אני מטפח את הפינה הזו כדי שלאנשים יהיה מקום לשבת, לנוח ולשמוע על עכו באופן רגוע. באים לכאן מלא תיירים, מהארץ ומהעולם, הם עוברים בעיר צ'יק צ'אק וממשיכים הלאה. כאן הם יכולים לשבת כמה זמן שהם רוצים. לפעמים אני לוקח מישהו לסיור מודרך בעיר, לפעמים סתם כוס תה או קפה."
כולם דייגים
רגע לפני שהוא מגיש לנו כוס קפה שלישית אנחנו הולכות. וואליד הולך לסטודיו שלו ועלי מלווה אותנו לנמל. "בעכו העתיקה," הוא אומר לנו, "כל אחד הוא גם דייג. לא משנה מה הוא עושה בנוסף. חוץ מוואליד." עלי עצמו הוא גם כדורגלן עבר, שחקן ומוזיקאי בהווה. הוא היה חלק מרכזי מהמופע 'דיוואן', שאותו ביים מוני יוסף, ומהמחזה 'סמטאות מתנגשות'. "אני שר על עכו," הוא מספר. "מי שגדל כאן, עכו היא הכול בשבילו. אימא, משפחה. יש אצלנו הרבה פתגמים על כך שאת עכו אף פעם לא עוזבים." הנתונים מראים אחרת, אבל לנאמני העיר זה לא משנה. עלי מראה לנו את שתי ספינות הדיג המשפחתיות. אחת מהן הפכה לספינת תיירים שמארחת, בימים כתיקונם, גם חגיגות יום הולדת ואירועים אחרים. הנמל במיקומו הנוכחי נזכר לראשונה בכתובת פיניקית. הכתובת מתוארכת למאה השישית או החמישית לפנה"ס והיא נמצאה בשובר הגלים הדרומי. חיטה יצאה מנמל עכו והגיעה למצרים, כך דיווח פקיד ששירת תחת בית תלמי. בתקופה ההלניסטית עלתה חשיבות הנמל. השרידים שנמצאו בו הגיעו מערים רבות בים האגאי והוא המשיך ושגשג גם בתקופה הרומית, אפילו לאחר בניית הנמל בקיסריה. בימי הצלבנים, לאחר דעיכה בתקופה הביזנטית, הגיע הנמל לשיא גדולתו. הנמל שבנה הורדוס בקיסריה כבר נסתם בחול, והבכורה עברה לנמל עכו ולמפרצו הטבעי. הנמל לא הצליח להכיל את כמות הספינות שהגיעו ולא את גודלן של חלק מהן, שנאלצו לעגון מחוצה לו ולחכות לפריקה ולהעמסת המטען בסירות קטנות יותר. הנמל נחרב כמעט לגמרי לאחר הכיבוש הממלוכי של העיר, ושב לגדולה בימי דאהר אל עומר ששיקם את עכו לאחר שנים רבות שבהן עמדה בחורבותיה, ואחמד אל ג'זאר אחריו. כשכבשו הבריטים את הארץ, העדיפו להקים את הנמל המרכזי בחיפה ונמל עכו הפך לנמל הדייגים, ומאוחר יותר גם של הנופשים. "הדייגים של עכו תמיד היו הכי טובים," מתגאה עלי. "בגלל זה כשהיינו באים לדוג בחיפה או ביפו היו מגרשים אותנו." היום עלי כמעט ולא יוצא לדוג וגם ילדיו לא בתחום. אבל המסעדות הנהדרות בעיר מלאות בדגה המקומית.
מיצירותיו של וואליד (הדר גת)
מוזיאון עירוני
אנחנו נפרדות מעלי והולכות, סוף סוף, לפגוש את וואליד באמת. "וואליד הוא הסלבריטי של עכו העתיקה," אומרת גלי. עם כתמי צבע על הנעליים, כובע בוקרים מרוסס בצבעוניות ועבודה נוספת כמדריך אומנות בפנימייה לילדים בסיכון, וואליד הוא סלבריטי מסוג אחר. וואליד אשאש (קשאש) הוא בן למשפחה עכואית ותיקה. הקונדיטוריה שבשוק היא חלק מאימפריית קשאש הקטנה שאליה הוא מגיע מדי ערב כדי לעזור בהכנת המתוקים הנפלאים ליום המחרת. בימים כתיקונם הוא בסמטה שלו, או בגלריה. "אתה באמת היחיד בעכו שלא הולך לדוג?" אני שואלת כשהוא לוקח אותנו במבוך הסמטאות. הוא מחייך: "לא דג ולא משחק כדורגל, עלי צודק. אבל את כל השאר עשינו ביחד." אנחנו חולפים על פני כיכר ונציה (פסל סוסון הים שבמרכזה הוא מעשה ידיו של וואליד) ועל פני הכניסה למנהרה הטמפלרית, הולכים עוד קצת ימינה ושמאלה, חולפים על פני גלריית קרמיקה יפה, עוברים ליד מגרש כדורסל מאולתר בתוך מה שנראה כמו שרידי מצודה צלבנית או ממלוכית, ומגיעים. סמטה קטנה, מקורה, הפכה לגלריה הפרטית של וואליד — כזו שכולם יכולים לבוא וליהנות ממנה. וואליד החל את דרכו כאמן עצמאי לפני שנים רבות. בשלב מסוים, כשהפך חלק מרכוש המשפחה לסוויטת אירוח קטנה ומתוקה, החליט ליפות גם את הסביבה החיצונית. מעקות נצבעו, עציצים הונחו בפינת הרחוב והקמרון הארוך המוביל אל הסוויטה הפך למוזיאון של וואליד. העבודות שלו, במגוון מדיומים וטכניקות, תלויות על הקירות. הוא הקים תאורה והמשיך במסע פרטי לשיפור פניה של עירו האהובה. בהתחלה, גורמים רשמיים עיקמו את האף נוכח היוזמה ואף הסירו פסלים שלו מהמרחב הציבורי, אבל לאט־לאט גם שם הבינו את התרומה האדירה שלו לעיר. בסוג של היפוך לתיאוריית החלונות השבורים, יוזמת הטיפוח שוואליד הביא לסמטאות הדביקה את התושבים והתושבות. לאט־לאט הפכו חזיתות הבתים לתערוכה ביתית של פרחים, אומנות מסורתית ותאורה, כל אחד לפי טעמו או טעמה. סמטה אחר סמטה "נדבקת" בחגיגה והתוצאה המשמחת והיצירתית נותנת "קונטרה" להזנחה מצד אחד, ולשיפוצים היוקרתיים מהצד השני. בסטודיו של וואליד, הנמצא משמאל לכניסה לסמטה, אנחנו מדברים שוב על עכו ועל התיירות המגיעה אליה. על ימי הזוהר, ימי השפל ועל המתח שתמיד קיים בערים עתיקות בין הרצון לשמור על האותנטיות ובין הרצון למשוך תיירים. תוך כדי שיחה גלי ואני מתבוננות בעבודות האומנות שבגלריה: חלקן הומוריסטיות, מתבדחות על אמריקה ועל תרבות הצריכה. אחרות שוברות לב: פסל עשוי מראשי בובות לזכר אלפי הפליטים שטבעו בים התיכון בחפשם אחר עתיד טוב יותר. ציור של גבר פלסטיני מחזיק בבנו המת — מחווה לציורי הפייטה המפורסמים של ימי הרנסאנס. וואליד אופטימי, פעלתן, מאיר פנים — אבל הוא לא חף מביקורת על מה שקורה בעירו, בארצו ובעולם. הוא מראה לנו את סוויטת האירוח של המשפחה, ואת זו החדשה שעוד לא פתחה את שעריה לקהל. כשחפר ובנה את קומת המרתף של הגלריה גילה בור מים צלבני. בגלל עומקו הוא נתן אותו לשכנו, המפעיל חמאם טורקי מטופח. בעכו העתיקה, כל שיפוץ יכול להפוך לתגלית ארכיאולוגית. וואליד מציע לנו עוד כוס קפה, אבל בלוטות הטעם שלנו ממהרות אל היעד הבא — המסעדה של ערין. אנחנו עוברות דרך הקמרון שמשמאל לגלריה והים נפתח לפנינו. מצד שמאל, חומוסיית אלעאבד מסתירה מאחורי השם הפשוט עולם שלם של מטעמים.
ערין מאחורי הסירים (הדר גת)
בשם האב
ערין כורדי אלעאבד מקבלת את פנינו בכובע טבחיות כחול וחיוך רחב. את רוב השיפוץ במסעדה, שהייתה פעם חנות המזכרות המשפחתית, עשתה לבד. היא אוחזת בבטחה במקדחה כמו במחבת ועושה הכול ביעילות שיא. "קצת או הרבה?" שואלת אותנו. "קצת," אני עונה, בעיקר מתוך נימוס, אבל כשהצלחות מתחילות להגיע לשולחן אני שמחה שלא אמרתי הרבה. קודם כול מגיעה קובנייה צמחונית: תפוח אדמה ובורגול מטוגנים עם הרבה־הרבה בצל, מתובלים בבהרט מיוחד שבן זוגה טוחן — סוג של קובה מפורקת מושלמת. "אני לא טבחית יצירתית," היא אומרת לי. "אני לא מביאה את עצמי לידי ביטוי במטבח — זו לא הדרך שלי. אני פשוט רוצה שאנשים יוכלו לטעום מה שאני אכלתי בבית שלי. מה שאנחנו אוכלים פה, בעכו, לא במסעדות." הכי ביתי, הכי טעים. אנחנו עוברות לחובזי — חוביזה טרייה מטוגנת עם בצל, לימון ושמן זית. אולי המאכל הכי גלילי שקיים. כשאני קוראת למנה הבאה מג'דרת בורגול, היא מתקנת אותי: "לא, לא, מג'דרה זה עדשים עם בורגול. מבעטרה זה עדשים עם אורז." גלי ואני מופתעות, אבל אוכלות בכל מקרה. מעולם לא שמענו על המבעטרה. אנחנו ממשיכות עם קישואים מטוגנים, ילנג'י (עלי גפן בסגנון טורקי. הם קרויים ילנג'י — "שקרן" בטורקית, כי אין בהם בשר, אבל בילנג'י של ערין דווקא יש בשר) ואז מגיעה גולת הכותרת, לפחות מבחינתי: הטרידי. בקערה עמוקה מניחה ערין קרעי פיתה קלויה, שקדים, גרגירי חומוס ויוגורט. מעל לכול היא מפזרת עלי כוסברה ואז, כדי להוסיף חטא על פשע, שופכת על כל הטוב הזה סמנה רותחת. רחש השמן המזוקק הרותח הנשפך על היוגורט הקר הוא כנראה הצליל הערב ביותר לאוזן ולחיך. ערין מספרת על אבא שלה, שהיה בעצמו בעליה של מסעדת הגליל ומאוחר יותר של מסעדת המגדלור. אימא שלה ניהלה חנות מזכרות. ערין העבירה את ימיה בין החנות למסעדה, בת בית במטבח, במזח ובטיילת. היא למדה עבודה סוציאלית והנחיית קבוצות, ועבדה עם נערים ונערות מהשכבות החלשות ביותר של עכו. אחרי יותר מעשור של עבודה בתחום, התעורר בה רצון למשהו אחר — גם למנוחה, וגם צורך לכבד את זכרו של אביה, שבינתיים הלך לעולמו. "לא יכולתי לחשוב שאחרי כל השנים האלה אין מסעדה של אלעבאדי בעיר," היא אומרת. אנחנו מסיימות את הארוחה בקפה, כמובן, ומבטיחות לעצור בחנות התבלינים של בעלה. אבל לפני כן — יש לנו תחנה נוספת.
סלים, סתת האבן האחרון של עכו. אבל הוא עורך סדנאות, אז יש תקווה (הדר גת)
עיר של אבן וזהב
התבלבלנו רק פעם אחת לפני שהגענו למבנה האבן הדרמטי שבו עובד עאמר סלים — אבל לא רק באשמתנו. אלמדרסה, בית הספר שהקים סלים ללימוד סיתות אבן בשיטות מסורתיות ובנייה מסורתית — עבר למשכנו החדש רק לאחרונה. סלים — זקנו עבות ושחור וחיוך על פניו — הוא בן למשפחה שעוסקת בשימור מבנים כבר שנים ארוכות, אבל עאמר לקח את הזמן עד שהצטרף לתחום — כמעט בלית ברירה. "קצת חיפשתי את עצמי, עד שאחי הבכור אמר לי 'בוא', והתחלתי לעבוד אתו." כשאני שואלת מאיפה הגיעה המשיכה לעבודה באבן, הוא פשוט מצביע על העיר שסביבו. "האבנים האלה הן הנשמה של עכו. אי אפשר לא לאהוב אותן." החלל הגדול שלו משמש בית מלאכה ומקום לסדנאות. הוא מלמד אומנים וסתתים חובבים את רזי העבודה באבן, וגם עורך סדנאות לקבוצות — משפחות, קולגות וגם נערים ונערות. בין השורות אני מבינה שהעבודה הזו הצילה אותו, אבל עאמר לא מפרט ממה. "תראו," הוא מצביע על הקיר האחורי של בית המלאכה. "אתן רואות שיש פה קיר אחד בעובי שונה מהקיר השני? זה בגלל שפעם היה כאן מעבר, כנראה לסמטה שמאחור. ככה זה היה פה פעם. מבנים השתנו, מישהו סגר קיר ומה שהיה פעם מעבר ברחוב הפך למחסן או לבית מגורים. לפי סוג האבן, הסיתות שלה, ההנחה שלה, אפשר לדעת הרבה על ההיסטוריה של העיר ושל המבנים." על השולחן מונחות אבנים שונות, לבני בוץ וכלי סיתות כבדים מברזל. "אלה הכלים הראשונים שהזמנתי," עאמר מספר ומלטף אותם בחיבה. "איפה למדת את המלאכה?" אני שואלת. "ככה, מהניסיון. ישבתי וקראתי, עבדתי עם אח שלי, שיקמנו ושחזרנו מבנים בכל הארץ — פה בעכו. בירושלים. במגדל צדק (ראש העין). אני לומד כל הזמן — פוגש בעלי מקצוע אחרים, קורא. יום אחד תהיה לי פה ספרייה ויותר ויותר אנשים יכירו את האומנות הזאת וילמדו דרכה את ההיסטוריה של העיר והארץ." על מדף אחד ניצבות עבודות אומנותיות יותר — דגמים של מבנים מתקופות אדריכליות שונות, באר מים, שיש שעליו מסותת עיטור יפהפה ורומנטי. אבל הלב הפועם של עאמר סלים הוא העבודה השימושית, הפרקטית, והלימוד. מבית המלאכה הזה אנחנו עוברות לבית מלאכה אחר — 'אורוקא' של אורלי קופלר. אבל הדרך עוברת בשוק, חנות התבלינים של משפחת כורדי פתוחה ומרוואן ואימו יושבים מאחורי הדלפק — אז אנחנו נכנסות. השיחה בין מרוואן לאימו קולחת — בשפה הדנית. האם הגיעה מדנמרק לישראל לפני שנים רבות, התאהבה ונשארה. החנות בשוק העממי קיימת כבר מאה שנים, ומרוואן הוא דור רביעי לרוקחי תערובות משגעות. מבחוץ, לא ברור אם מדובר בחנות תבלינים, חנות עתיקות או אביזרי תפאורה לסרטים. רשתות דיג, אלמוגים ומזכרות משפחתיות מימי קדם מעטרים את המדפים, הקירות והתקרה — כמו גם דלועים מכל הסוגים. אבל בריח אי אפשר לטעות: ריח של פלפל אנגלי וסומק, תערובות צ'אי, זנגוויל ועוד. "אנחנו מיייבאים מהודו, ממדגסקר, מקשמיר ועוד," מספר מרוואן, בן זוגה של ערין, שאצלה אכלנו בצהריים. מכיוון שהוא ספק התבלינים של המסעדה, אנחנו מייד קונות בהרט נפלא, סומק, תערובת לצ'אי ותערובת לשקשוקה שמורכבת מפפריקה ומעגבניות מיובשות. רגע לפני שאנחנו הולכות מרוואן מכבד אותנו בכוסית ברנדי קטנה — לבקבוק הוא מכניס תרמיל וניל משובח, שלאט־לאט משחרר את הארומה שלו למשקה. תענוג. באיחור קל אנחנו מגיעות לכיכר פיזה. אורוקא — אורלי יושבת ליד שולחן הצורפים הקטן, על רקע האבנים העתיקות נראית קצת כמו אלכימאית מימי הביניים. היא גרה בחיפה, אבל החליטה לקבוע את מקומה בעכו העתיקה דווקא. "טיילתי בעיר," היא מספרת, "וראיתי את המבנה היפה הזה. הוא היה מחסן. בדיוק חיפשתי מקום חדש, ובמקרה הבעלים של המחסן היה פה. פשוט שאלתי אותו אם הוא מוכן להשכיר לי את המחסן — והוא הסכים. האווירה כאן אחרת, יש כאן הרבה שותפות עם בעלי ובעלות מלאכה אחרים. כל בוקר, כשאני מגיעה לעבודה ורואה את חצי האי הזה מולי — אני מתרגשת לדעת שזה המקום שלי." אורלי צורפת תכשיטים מיוחדים שטביעת האצבע של העבר מורגשת בהם. לכבוד עכו, היא יצרה דוגמה ייחודית של רימונים המוטבעת או נוצקת לתוך מגוון תכשיטים. השמש כבר שוקעת. אנחנו עוצרות רגע בממתקי קשאש והולכות פעם אחרונה למקום של חמודי, לשתות קפה לצד כנאפה אלוהית. וואליד מסדר לנו אקסטרה פיסטוקים ליד. עוד קפה ועוד אחד, וזהו — הגיע הזמן לחזור. גלי מצטערת שלא הספיקה להראות לי עוד מקום אחד או שניים ופתאום אנחנו שומעות קריאה: "אהלן גלי, את באה?" גלי מחייכת. "זה סמיר," היא אומרת לי, "הבעלים של מסעדת טורקיז." אנחנו הולכות אחריו למסעדה המסוגרת. אפשר להזמין טייק־אווי, אבל לא לשבת. קורונה. הסמטה שבה שוכנת המסעדה יפהפיה. אורות, עציצים, ספסלים קטנים. "בסופי השבוע יש הרבה תנועה," הוא אומר, "אבל זה לא מה שהיה פעם." לאכול אנחנו כבר לא יכולות, אז סמיר מגיש לנו תה צמחים חזק ומתוק. המטבח של סמיר הוא מטבח מקומי, מלא דגים, מעולה ופשוט. "אבל מי שמכיר, יכול להזמין ספיישלים. קלמרי ממולא אורז ושרימפס, כתף טלה ועוד." אנחנו שוקעים בשיחה על העיר, על המצב, על התיירות, על הקורונה. כמו כל מי שפגשנו, גם סמיר מכיר היטב את הקשיים עימם מתמודדים אנשי העיר העתיקה. וכמו כולם — הוא מאוהב בה למרות הכול. אחרי היום הזה — גם אני.
בהמשך רחוב 6167 נמצא מנזר מסדר אחיות נצרת. חצר נאה מקדמת את פני הבאים ומשרה אווירה של שלווה. הכנסייה בנויה בסגנון ניאו־גותי, נמצאת מימין לכניסה ומעוטרת באיפוק הדור ובחלונות ויטראז' מרשימים. מעבר לחצר הראשונה נמצא גן יפה. מסדר אחיות נצרת נוסד בצרפת בראשית המאה ה־19. הנזירות נענו לבקשת הפטריארך הלטיני בירושלים ובאו בשנת 1855 לנצרת כדי לסייע לקהילה הנוצרית בעיר. כמה שנים אחר כך החלו להקים את המנזר ובמהלך בנייתו נפל אחד הפועלים לבור מים צלבני. הגילוי הוביל לחפירות ארכיאולוגיות, ובין השאר התגלתה כאן מערת קברים יהודית מימי בית שני. הנזירות מנהלות את בית ההארחה שבמנזר וכן בית ספר לילדים חרשים־אילמים, הצמוד לו.
הסראיה (חני ו. )
הסראיה רחוב 6134 ביציאה מהסיבאט מקדם את פנינו המבנה הגדול של הסראיה. כיום המבנה סגור, אך גם כך הוא מרשים מאוד עם המגדל הריבועי המתנוסס בראשו. הוא נבנה על ידי של דאהר אל עמר במאה ה־18 ושימש כארמונו. באמצע המאה ה־19 הופקע המבנה והפך לסראיה, בית השלטון המקומי. בתחילת המאה ה־20 נוסף למבנה מגדל, אולי מגדל שעון שהיה אמור להיבנות לכבודו של הסולטן עבדול חמיד השני, כפי שקרה ביפו, בשכם ובמקומות אחרים בארץ. יש אומרים שבסוף התקופה העות'מאנית פעל במגדל גרדום. בתקופת המנדט ישב בסראיה מושל האזור, עם קום המדינה שימש המבנה כבית העירייה ובשנת 1991 ננטש. יש תוכנית להפוך אותו למוזיאון עירוני.
המסגד הלבן (Chris Yunker)
המסגד הלבן רחוב 6133 זהו המסגד ההיסטורי של נצרת שהיה היחיד בעיר עד 1964. הוא נקרא "הלבן", אולי על שום אבן הגיר הלבנה שממנו נבנה ואולי כסמל לטוהר. למסגד שנבנה בתחילת המאה ה־19 צריח בצורת עיפרון, ממאפייני המסגדים העות'מאניים. לקראת שנת אלפיים עבר תהליך שימור על ידי סטודנטים מבית הספר לשימור של ונציה.
בית המופתי הגדול רחוב 6132 רחוב 6132 הוא סמטה מקורה הידועה בשם סיבאט א־שיח', ובה ביתו של המופתי הגדול שחלש על הכניסה לשוק ולמסגד. הבית משתרע על פני יותר מ־1,400 מטרים רבועים, ומכיל 700 מטרים רבועים של תקרות מצוירות, ריהוט עתיק וספרי דת ישנים.
בית אִם מֶנוּאֶר רחוב 6120 מספר 19 04-6455434 054-9874414 נהוג להשאיר דמי ביקור — עשרה שקלים למבקר. רבים מבתיה העתיקים של נצרת מעוטרים בתקרות מצוירות מהתקופה העות'מאנית. אחד הנאים שבהם הוא בית אם מנואר. ההגעה לבית מורכבת מעט: נכנסים לשוק מול בזיליקת הבשורה והולכים בציר הראשי (6120). נחלוף על פני "כנסיית בית הכנסת" מימין, נראה שלטים המציעים סחורות לכלות (זהו "שוק הכלות") ושם נשאל. על השלט של הבית נכתב המספר 19. הבית מעוטר בציורי קיר ותקרה מרהיבים מהתקופה העות'מאנית, ובהם סצנות מנופי הארץ והאימפריה התורכית: צליינים ומשרתיהם נוטים אוהליהם, נופי ים, נופי חיפה, עכו, איסטנבול, אודסה ואנטיוכיה. מבין 13 החדרים המעוטרים, שלושה פתוחים לביקור (לא תמיד). נושא מרכזי בציורים הוא החיים הטובים של בעלי הבית: ארוחות דשנות, מסעות ציד, זוג מבלה בנופש ליד הספינקס ועוד.
הכנסייה הסלזיאנית של ישוע הנער (Daniel Reiner)
הכנסייה הסלזיאנית של ישוע הנער רחוב סלזיאן. ביקורים במהלך שנת הלימודים בתיאום מראש. בחופשות בתי הספר — ללא תיאום 04-6468954 הכניסה בלבוש צנוע מהגדולות והמפוארות שבכנסיות נצרת, ממוקמת בפסגה הגבוהה ביותר לאורך הרכס ובולטת למרחקים. על גג הכנסייה, שנחנכה ב־1923 ניצב פסל של ישוע הנער. אולם הכנסייה הגדול מוקף ויטראז'ים מרהיבים. תמונתו של ישוע הנער הפוסע בגבעות נצרת תלויה על המזבח. המסדר הסלזיאני הגיע לנצרת בסוף המאה ה־19 כאשר נזיריו מקדישים את עצמם לטיפול ביתומים. ב־1902 נחנך המבנה המרשים של בית היתומים הצמוד כיום לכנסייה, ושלוש שנים אחר כך הגיע לביקור איש דת צרפתי בשם מקסים קארון מהעיר ורסאי והשיא תרומה גדולה להקמת הכנסייה הסליזיאנית בצמוד לבית היתומים. הכנסייה תוכננה על ידי האדריכל הצרפתי לוסיה גוטיה והוויטראז' המרשים, שנצבע בצבעי הדגל הצרפתי יוצר בוורסאי. כיום בית היתומים משמש תיכון מקצועי ע"ש דון בוסקו, מייסד המסדר הסלזיאני. בנוסף, נבנה בסמוך לכנסייה גם מנזר נאה עבור האחיות הסלזיאניות.
מנזר הנזירות הכרמליטיות (ארכיון מטרופוליס)
מנזר הנזירות הכרמליטיות רחוב וואדי אל ג'וואני 04-6573553 ביקור במקום בתיאום מראש בלבד המנזר נבנה בשנת 1909 ושופץ ב־2007. המסדר הכרמליטי, שהוא מסדר קתולי, נוסד במאה ה־13 בארץ ישראל על ידי נזירים איטלקים שהגיעו להתבודד בהר הכרמל וללכת בעקבותיו של אליהו הנביא. הם קראו לעצמם "אחוות מרים הבתולה הברוכה מהר הכרמל". עם נפילת ממלכת ירושלים הצלבנית עברו אנשי המסדר לאירופה והחלו לייסד מנזרים ברוח המסדר. המנזר בנצרת שייך למסדר "הכרמליתים היחפים", פלג שנוסד בשנת 1593 בזמן הרפורמציה בכנסייה על ידי שני נזירים ספרדים, תרזה מאווילה ויוחנן מהצלב. נזירי ונזירות המסדר מקדישים עצמם לחיי תפילה והתבוננות פנימית כשהם מתבודדים במנזרים. 14 הנזירות המתגוררות בו אינן יוצאות את שעריו ומקדישות את זמנן לתפילה ולשירות האל.
כפר נצרת רחוב וואדי אל ג'וואני שני-שבת, 17:00-09:00 04-6456042 www.nazarethvillage.com כפר נצרת שוחזר מהמאה הראשונה לספירה ונפתח לאחר מחקר ממושך ועדכני. הוא משחזר את החיים בנצרת ובארץ ישראל כולה בראשית התקופה הרומית ומדגים את חיי היומיום בתקופתו של ישוע.
כנסיית הבשורה הקופטית-אורתודוקסית רחוב א־סלאם. תפילות מתקיימות בימי שבת וראשון, 11:00-08:30 דרשת לימוד: בימי רביעי ושישי, 20:00-18:00 ביקורים ניתן לתאם עם אבונא אפרים הירושלמי, בטלפון 054-5394780 הכנסייה נחנכה בשנת 1952 ומשרתת את 1,000 בני הקהילה הקופטית בעיר, כולם בני משפחה מורחבת אחת. הפולחן הקופטי בכנסייה הוא בערבית, כיוון שרוב בני הקהילה כבר אינם שולטים בקופטית. מזמורי התפילות המסורתיים הם בני אלפי שנים ומקורם בתפילות ממצרים הפרעונית.
שלושת האח"מים — הר אדיר, הר חירם והר מירון, כאילו עומדים ומגוננים על אחיהם הקטן יותר — ההר שעליו בנוי קיבוץ סאסא. אבל גם הוא לא קוטל קנים, ומתנשא לגובה של 910 מטרים מעל פני הים. בכניסה לקיבוץ ניצבת הגלידרייה ומרכז המבקרים של בוזה — הגלידה התרשיחאית הנהדרת. מעל לה — בתי האבן הנאים של הקיבוץ, המשולבים בין בתי האבן הישנים של הכפר הערבי סאסא. כמעט בראש הגבעה, בין עצים, דשאים וירוק טבעי ניצב בית המוכתר הישן — היום מוזיאון סאסא לארכיאולוגיה. שתים־עשרה שכבות יישוב יש מתחת לבתי הקיבוץ שהוא עצמו, כך נאמר לנו, הוא השכבה השלוש־עשרה. במוזיאון מחכים לנו אלי ספרן ואמית בירן איש-עם — שני קיבוצניקים ותיקים. הוא מאחד הגרעינים הראשונים שעלו להתיישב בגבעה הזו, והיא בת לדור המייסדים של הקיבוץ. השיחה הקולחת עוסקת פחות בעתיקות ויותר בקיבוץ. הכפר הערבי סעסע היה בסיס לחיילי צבא השחרור הערבי של אדיב שישקלי ערב מלחמת העצמאות. הפשיטה הראשונה על הכפר התבצעה ביולי 1939, בשולי מאורעות 1939-1936 ובתגובה לירי על חברי קיבוץ רמת יוחנן שנסעו על כביש הצפון. אנשי יחידת הפשיטה של ה'הגנה' הגיעו לכפר, מחופשים לשוטרים בריטים ופוצצו את בית המוכתר לאחר שפונו כל יושביו ויושבי הבתים השכנים. בלילה שבין ה־14 ל־15 בפברואר 1948 פשט הגדוד השלישי של הפלמ"ח על הכפר לאחר מסע של עשרים קילומטרים בשטח אויב. היה זה ציון דרך בקרבות העומדים להתרחש — מעבר מהגנה להתקפה, ופשיטה נועזת בעומק האויב.
מוזיאון סאסא לארכיאולוגיה. (צוות ארץ וטבע)
הקיבוץ הוקם ב־1949 על ידי גרעין השומר הצעיר שעלה מצפון אמריקה. שנים ראשונות קשות ביותר עברו על המקום, שהיה מבודד בליבו של שטח שעל פי תוכנית החלוקה היה מיועד לחלק מהמדינה הערבית. לימים התבסס הקיבוץ, הקים מפעל מיגון מצליח והפך אמיד. וכך, כמו כל הקיבוצים שהצליחו, נשאר נאמן לדרך הקיבוצית של שיתוף מלא. ייתכן שכשיש הרבה, קל לחלוק ולשתף. המוזיאון הוא פנינה אמיתית ולא מוכרת. הממצאים המעטים מסודרים יפה בשלושת החדרים של בית המוכתר, מסביב לחצר הנאה שבמרכז הבית. משם עשינו דרכנו לתצפית בראש ההר ולשרידי בית הכנסת מתקופת המשנה והתלמוד. בית הכנסת, בראשה של עחר, כמצוות המיקום, עדיין לא נחפר. גם בר של תנא — בר סיסי — יש באמצע הקיבוץ. הוא שאמרנו, השכבה ה־13. יש עוד מה לראות בקיבוץ, בעיקר את הגלריה של הקרמיקאית ורדה יתום, שעבודותיה הוצגו במוזיאונים ברחבי העולם. הביקור בתיאום מראש בלבד.
מערת פער. (Ranbar)
לכיוון מערב
חלקו המערבי של כביש הצפון שנבנה על ידי הבריטים יחד עם גדר הצפון בשנות ה־30 של המאה שעברה, נועד לעצור את כניסת המסתננים מלבנון לארץ ישראל בזמן המרד הערבי. הוא מתחיל מתחת לקיבוץ — כיום כביש מספר 899. אנחנו חולפים על פני בריכת סאסא, בריכת חורף קטנה שבה מתקיימים כל ששת מיני הדו־חיים בישראל, ואחר כך על פני מערת פער, שהיא למעשה בולען קרסטי המנקז את המים בעמק. מסביב למערה חורשה נאה של אלונים ועצי עוזרר עתיקים ופריחה מרשימה של ורד הכלב.
מצפור הר אדיר. (ד״ר אבישי טייכר)
פנינו למצפור שבראש הר אדיר. הכביש המטפס לראש ההר נמתח לאורך מדרונו הדרומי ומאפשר תצפית נאה לעבר חורפש, אלקוש, פסוטה והר מירון — זווית פחות מוכרת אפילו למטיילים ותיקים. הר אדיר הוא הקצה הצפוני של הרי מירון ומורדותיו מכוסים בחורש ים תיכוני עשיר הכולל אלון מצוי ואלה ארץ ישראלית. במפנה הצפוני של ההר מצוי יער יפה של אלון תולע. זהו המין הנשיר של העץ, שגדל לרוב בגובה של 850 מטרים ועד 1,550 מטרים. אלון התולע הוא המין היחיד בארץ מקבוצת האלונים הנשירים העמיד לקור, וישראל היא תפוצתו הדרומית ביותר. אוהבי הלכת ייהנו משביל מסומן בירוק שעולה לאורך המדרון אל הפסגה ויורד מצידו השני של ההר. בראש ההר ממוקם מצפור הר אדיר, שממנו תצפית מצוינת לעבר רוב אתרי הקרבות של מלחמת לבנון השנייה. המצפור, שנחנך ביולי 2012 הוקם ביוזמתם של המשפחות השכולות על ידי רשות שמורות הטבע והגנים ובסיוע הקרן הקיימת. המצפור מורכב ממרפסת עץ רחבה שעל המעקה שלה תמצאו הסברים על מהלך המלחמה. על לוחות מתכת חקוקים שמותיהם של 121 הלוחמים שנפלו במלחמה. העלייה למצפור היא מהדרך החסומה בשער, כמה עשרות מטרים מרחבת האוטובוסים שבקצה הדרך. עולים ברגל כ־200 מטרים ולאחר שני עיקולים, בצומת השבילים, פונים שמאלה. עיקול אחד מערבה מהכניסה להר אדיר, והגענו לצומת מתת. השלישית בחמשת מצודות הטיגארט שהוקמו על ידי הבריטים לאורך כביש הצפון משקיפה על הצומת ועל הדרך העולה ליישוב מתת (מבנה המשטרה משמש בסיס צבאי). הר מתת שעליו בנוי היישוב מתנשא לגובה של 840 מטרים — מתת בגימטריה — ומכאן שמו. היישוב הוקם בשנת 1979 והיה הראשון בתוכנית המצפים של שנות ה־80. ייחודו בכך ש־46 הבתים של היישוב פוזרו על בימת ההר תוך שמירה קפדנית על החורש הטבעי במקום. צמחי ופרחי הבר של הגליל העליון גדלים בגינות הבתים ובשוליהן — כולל אדמונית החורש, היפה בפרחי ארצנו, הפורחת בבית אהרוני בתחילת חודש אפריל. המגוון התיירותי במתת גדול, החל מבתי אירוח דרך מאפיות, בתי קפה הצופים אל הנוף ואומני חרושת ברזל וקדרות. אנחנו ממשיכים על 899 לכיוון הצומת לשתולה ושומרה (כביש 8993 המקצר את הדרך נסגר לתנועה בעיתות מתיחות לאורך הגבול). ממול לאבן מנחם נפתחת דרך משובשת ובעזרת רכב רב מינוע נגיע לכיוון דרום, לחרבת צונם, המכונה העיר האבודה. זהו שריד של כפר ביזנטי עם מאגרי מים תת־קרקעיים, מאגר מקורה בעל קשתות אבן מרשימות ומבנים מאבני גזית הפזורים בתוך החורש. שימו לב — הדרך עלולה להיות בעייתית לרכב פרטי.
פנינו לעבר קיר הגבול המצויר בכניסה המזרחית למושב שתולה, שהוא חלק מפרויקט "קירות מדברים" שיזמה מירב עוזיאל, תושבת המקום. מירב היא בת למשפחה שכולה ומטפלת רגשית, שהחליטה לקחת את הידע שלה צעד אחד קדימה ולהביא תחושה של חוסן לקהילה המתמודדת עם ההשלכות הלא פשוטות של קרבה מיידית לגבול לא שקט. אומנים בינלאומיים הוזמנו לצייר על קיר הגבול במקטע ארוך שבו העמדות הלבנוניות צמודות ממש לעמדות הישראליות. שמונה אומנים ואומניות, חלקם ישראלים, הוזמנו לצייר ולתת לנקודה הרגישה הזו פרשנות משלהם. התוצאה יפהפייה ומפתיעה. יש גם בית קפה קטנטן סמוך לכניסה למושב — לצערנו, הוא היה סגור כשהגענו. ממזרח לנו, מעבר לגבול, הכפר השיעי עיתא א־שעב שממנו יצאו חוטפי החיילים גולדווסר ורגב ב־2006 לנקודת החטיפה הסמוכה לכאן. במהלך מלחמת לבנון השנייה נכבש הכפר על ידי פלוגות צנחנים ושריון שספגו אבדות כואבות. מול צומת הכניסה לשומרה, מדרום לכביש 899 נמצאת דרך בטון חבויה בין השיחים המובילה לכנסיית הכפר איקרית (יש לנסוע עד גורנות הגליל, להסתובב ולחזור בנתיב לכיוון מזרח. הפנייה מול הכניסה לשומרה מסוכנת ביותר ואסורה בהחלט). בתחילת העלייה על שביל הבטון התלול נמצאים שרידי יישוב עתיק, מימין לדרך הבטון נמצאים סרקופגים ומכסיהם ובמדרון הצפוני המוביל אל הכנסייה ניתן לראות חציבות ושרידי מבנים עתיקים. הכנסייה נמצאת בראש הגבעה וממנה תצפית יפה לעבר מורדות הרי הגליל המערבי, בואכה הים. על גג הכנסייה פעמון ופסל של מרים, אימו של ישו, כיאה לכנסייה יוונית קתולית. על משקוף הכנסייה תבליט של שני עצי חיים ועליהם רוכנים זוג אריות וזוג ציפורים.
הכנסייה באיקרית. (ארכיון ארץ וטבע)
סיפורו של איקרית הוא עצוב. מיקומו של הכפר הוא על תל עתיק שיושב כבר בתקופה הכנענית, ובתקופת המשנה והתלמוד התקיים כאן יישוב יהודי בשם יוקרת שבו חי ופעל רבי יוסי דמן יוקרת. לאחר התקופה הצלבנית חרב הכפר. הוא יושב מחדש במאה ה־16 וברבות הימים התגבש לכדי כפר קטן המונה כ־500 נוצרים קתולים שעיבדו 24,000 דונם מסביב לו. במלחמת העצמאות נכנס צה"ל לאיקרית ללא קרב במהלך מבצע חירם, ודרש מהתושבים לפנות את בתיהם. נציגי הצבא וגורמים פוליטיים התחייבו בפני תושבי הכפר שיוכלו לחזור לבתיהם תוך שבועיים. מאז חלפו 72 שנים של דיונים בבית משפט, החלטות בג"ץ והחלטות של ועדה שהוקמה כדי לדון בהחזרת התושבים — כולם פסקו שיש להחזיר לתושבים את כפרם, אך לשווא. ממשלת ישראל מסרבת לממש את ההחלטות. בתי הכפר נהרסו כבר ב־1951 על ידי צה"ל כאשר התושבים פנו בפעם הראשונה לערכאות משפטיות להחזרתם. מאז נותרה בראש הגבעה רק הכנסייה הקטנה ובית הקברות שלמרגלותיה (הכניסה מכביש מערבי יותר), המשמש את תושבי הכפר המקוריים החיים כיום בעיקר בחיפה, ביערה ובראמה. מאיקרית המשכנו לאילון. הקיבוץ, השייך לשומר הצעיר התחדש בשכונת הרחבה נאה. הגענו כדי לסייר בנחל בצת וכדי להיכנס ל"רק שנייה" — חנות יד שנייה מרווחת ומעניינת. הסתפקנו בירידה אל הנחל ועלייה ממנו, אבל אפשר לטייל בנחל בצת ובנחל שרך במסלולים ארוכים יותר או פחות.
מושב יערה (David King)
מאילון המשכנו ליערה, מושב מעורב של יהודים ובדואים תושבי הגליל בקצה המערבי של כביש הצפון המנדטורי. במרכזו עומד המבנה הנטוש של משטרת הטיגארט המערבית, אחת מבין חמשת המשטרות שנבנו לאורך גדר הצפון. אי אפשר לסיים את הסיור לאורך גדר הצפון המנדטורית מבלי לעלות לחניתה — המובהק ביישובי חומה ומגדל של סוף שנות ה־30. התלבטויות רבות קדמו ליישוב חניתה, הממוקם בלב אזור ערבי צפוף שהיה חשש שלא יהיה חלק ממדינת ישראל, ובראש הר שהקשה על קיום תשתית חקלאית. ובכל זאת, ב־21 במרץ 1938 הגיעו 50 משאיות ו־400 איש לאתר שנמצא מצפון לעיירה הערבית באסה (היום שלומי) והקימו מחנה מוגן ראשון. בערב נשארו בנקודה רק 100 איש. באותו הלילה נערכה ההתקפה הראשונה, אך המחנה הצליח לעמוד. בימים הבאים התקדמו התושבים לנקודה בראש ההר ששם הוקם בסופו של דבר היישוב.
עץ התות העתיק בקיבוץ חניתה (ד״ר אבישי טייכר)
כיום נמצא בחניתה מוזיאון חומה ומגדל המספר את סיפור העלייה לקרקע, מערת הנטיפים — מערת הסולם שבה הסתירו חברי הקיבוץ את אנשי הפלמ"ח שלקחו חלק בליל פיצוץ הגשרים, ונקודת תצפית נאה המאפשרת להביט בנוף שמעבר לרכס הסולם. מובן שחייבים לבקר במזקקת יוליוס — או לפחות לקנות מהתוצרת. הוקמה על ידי יובל (ג'וב) הר גיל, איש האוכל והתקשורת ושותפו דן יואלי. דן נפטר שנתיים לאחר הקמת המזקקה, והיא קרויה על שמו. המזקקה מחויבת לעקרונות קיימות, פועלת באמצעות אנרגיה סולארית ומייצרת גראפה ושנאפסים שונים — כולם מפירות ומענבי ארצנו. בסמוך למזקקה — גלריית אומנות "גבול" ובית קפה קטן הקרוי "צנצנת". ישבנו לשתות כוס קפה ולאכול משהו קטן. מסביב הכול ירוק, צעירים מלאו את החצר — מגלגלים שיחה וסיגריה. כשעדר עיזים קטן הפריע את המנוחה וירד לוואדי — אף אחד לא הופתע חוץ מאיתנו. השמש כבר שקעה. היינו שבעים מאוד, אבל אחד מהחבר'ה בשולחן ליד השביע אותנו שנעצור בפורנטו — פיצרייה משובחת שנפתחה בתחנת הדלק של קיבוץ גשר הזיו. המחמאות לא היו מוגזמות; הפיצה הייתה ענקית (גם האישית) ונפלאה. כביש הצפון, כך התברר, מציע לא רק נוף טבעי יפהפה, אלא גם יצירתיות תרבותית וקולינרית מרגשת.
הרעיון הוותיק להבאת מים לים המלח היה "תעלת הימים", שכאשר נהגה בשנות השבעים של המאה שעברה התכוון להזרמת מים מהים התיכון לים המלח. המטרה עיקרית של התעלה הזו הייתה לנצל את הפרש הגובה בין לייצור חשמל – רעיון שמובא כבר בספרו של הרצל, אלטנוילנד.
כתיבה וצילום: ידין רומן
הים הבורח
בשנת 1943 יצאה חבורה של משוטטי ירושלים לשוט מסביב לים המלח. את פניהם שמו למפעל האשלג, במטרה לצאת למסע באחת משתי אוניות הנוסעים, "מכוור" ו"מצדה", ששירתו את המטיילים על פני הים. למפעל האשלג הגיעו בקו האוטובוס שיצא מירושלים למפעלי ים המלח. "ירדנו מן המזח במדרגות ובאנו אל סיפון הספינה… קרן צבי, הספן הוותיק, ראשון לרבי חובלים עבריים בים המלח, הוא שיוליכנו בדרך הזאת…. והנה משה'לה שוב, ראשון למלחים העבריים בים הזה… וכאן גם אבו חסן הזקן ואבו רעייאן הצעיר, שני זאבי ים: אבו חסן שט כבר שלושים שנה בים המלח. הוא ואבו רעייאן היו לעזר למפעל האשלג בראשית גישושיו", דיווחו המטיילים.
"העוגן הורם, המנוע עבד בעוז, הסירה מחליקה בנחת על פני המים…. אנו שטים לאורך החוף המערבי, קרוב מאוד אליו. מצפון מערב לח'רבת קומראן… הרים נישאים בשלל גוונים וירק רב לכל מלוא העין עד למרגלות ההרים ועל פני החוף… ביצת פשח'ה נקרא האזור הזה, ואמנם כולו מכוסה בביצות. מעיינות רבים, קטנים וגדולים נובעים כאן – קצתם נובעים מתחתית ההרים, מתוך נקיקים וסדקים, קצתם מרוחקים מן ההר, קרוב לחוף.
ירדנו לסירת משוטים ובאנו אל החוף. שאון זרמי המים לימיננו ולשמאלנו בישר לנו שהגענו אל לב המעיינות. הרחק צפונה ומערבה השתרע 'ג'ונגל' ללא דרך ובסבכיו מפוזרים מעיינות מים חיים".
הקבוצה מחפשת את עין פשח'ה, המעיין הגדול מכולם, ומגלה את מקומו בבריכה נאה ועמוקה בין השיחים קרוב מאוד למצוק.
קבוצה אחרת, שהקיפה את ים המלח ברגל באותה שנה, הגיעה לעין פשח'ה, מדרום, וירדה בשביל התלול במצוק אל המעיין. "דאגתנו הייתה להספיק לרדת מההר בטרם יחשיך. השמש כבר שקעה, באפלה הסתמנו שני הצוקים של ראס פשח'ה – משם יורד שביל המוליך למעין. בחושך ירדנו בשביל המסוכן… עברנו בזהירות והלב הלם: כאן המקום! כאן הגדול במעיינות שפגשנו; גם בריכתו גדולה. ערכנו חניה כהלכה. קפצנו מן הסלע אל הבריכה. אכלנו וכלינו כל מה שהיה עמנו".
ראס פשח'ה היה המכשול הגדול ליצירת דרך לאורך החוף המערבי של ים המלח. הים הגיע עד למרגלות ההרים, גאות ושפל, קיץ וחורף, בכול גובה אפשרי של מפלס הים, רגלי המצוק של ראס פשח'ה עמדו בתוך המים.
לאחר התבססות מלון קליה בשנות השלושים המעיין הפך לחוף רחצה מבוקש. שועי ומנהיגי הארץ שכשכו במימיו. לאחר 1948, המלון ניטש ונהרס. הירדנים בנו מלון חדש ליד המבנים ההרוסים של מפעל האשלג הצפוני ופיתחו את קטע החוף בין המלון לראס פשח'ה כמוקדי תיירות. עד מהרה הפכו המעיינות של עין פשח'ה למוקד בילוי אהוב על תושבי ירושלים, עמאן, יריחו והסביבה. חוף הים פונה מהצמחייה העבותה, והמעיינות אפשרו לשטוף את המלח לאחר הרחצה בים.
לאחר מלחמת ששת הימים הועברו מעיינות עין פשח'ה – ששמם הוסב לעיינות ציקים, לידי רשות שמורות הטבע. לאחר פתיחת הכביש מירושלים לעין גדי, לאורך החוף המערבי, היה למקום עדנה. קבוצות מאורגנות ניצלו את האפשרות להגיע בקלות לעין גדי לסיורים לים המלח, ועיינות צוקים הפכו לאתר רחצה פופולרי, עם חוף ובריכות מים מתוקים. ערביי יהודה, שומרון ורצועת עזה נהרו לכאן בימי ששי בעיקר, וביתר השבוע הגיעו משפחות של ישראלים. האתר חולק לשנים – שמורות טבע, שכללו את האזור מצפון לבריכות שהפך לשמורה פתוחה, והאזור מדרום לבריכות שהיה לשמורה סגורה. בתווך היה אתר הרחצה שנמסר לניהולם של היישובים החדשים בצפון ים המלח.
עם חנוכת הכביש, ב-1971, הים עוד ליחך את שולי הכביש. גיאוגרפים ידועי שם אף הזהירו שמפלס הים עוד יכול לעלות לשטוף את הכביש בימי סערה וחורף. אכן, במהלך ההיסטוריה מפלס המלח ידע עליות וירידות. הדיון בין חוקרי המקרא במאה התשע עשרה, על סדום ועמורה בכיכר הירדן, נסב על כך שהיישובים האלה, טבעו למעשה בתוך הים לאחר שמפלסו עלה והציף את ארצות הכיכר. בספר בראשית מוזכר הקרב בין מלכי הצפון לבין: "ברע מלך סדום וברשע מלך עמורה, שנאב מלך אדמה, שמאבר מלך צביים ומלך בלע היא צוער. כל אלה חברו אל עמק השידים, הוא ים המלח" (בראשית יא, א-ג). נוסעי המאה ה-19 תיארו מעבר יבשתי שהיה בין הלשון לבין חופו המערבי של הים – מעבר שפעם נראה ופעם נעלם, ואנשי הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל סיכנו עצמם בירידה במצוק של ים המלח שמשם את מדדו את מפלס המים במשך שנים ארוכות.
במחצית הראשונה של המאה עשרים התייצב מפלס ים המלח סביב 390 מטרים מתחת לפני הים. הים הסוער הגיע לאיזון בין כניסת המים אל הים, בעיקר מהירדן, להתאיידות הטבעית של המים. נפח המים שנכנס לים, 1,500 מיליון מ"קר בשנה, דמה לנפח המים שהתאיידו מדי שנה.
בשנות הששים של המאה שעברה החלו לפעול מפעלי מים גדולים בישראל, בירדן וסוריה. תעלת הע'ור (כיום תעלת עבדאללה) בבקעת הירדן החלה לפעול באופן לחלק ב-1961 ומוביל המים הארצי החל לפעול ב-1965. לאלה נוספו סכרים על הירמוך בסוריה ועל נחלי המים בירדן היורדים אל ים המלח.
ירידת המפלס הייתה בהתחלה מתונה. אבל החל מ-1970 החלה להתעצם. ב-1975 נוצר חיץ בין האגן הדרומי, הרדוד, לאגן הצפוני העמוק, ובשנות השמונים האגן הדרומי התייבש לחלוטין והפך למעשה לשטח של בריכות אידוי של מפעלי ים המלח השואבים מים מהאגן הצפוני לבריכות בשטח של מה שהיה פעם האגן הדרומי. בשנות התשעים ירידת המפלס כבר הגיעה ל-90 סנטימטרים בשנה, ובמאה ה-21 הירידה השנתית כבר עומדת על מטר ויותר. כתוצאה מירידת המפלס שטח פני הים הצטמצם בקרוב למחצית, מ-1,015 קמ"ר בשנות השלושים של המאה שעברה לפחות מ-600 קמ"ר כיום.
ירידת פני המים ובעיקר נסיגת החוף חייבה שינויים מתמידים בחופי הרחצה. בעיינות צוקים צריך היה לבנות כל כמה שנים "חוף חדש", להזיז את מתקני הרחצה, לשנות את זרימת המים כך שיוכלו לשרת את המתרחצים ועוד. ב-2005 החזירו הקיבוצים את עיינות צוקים לידי רשות הטבע והגנים. השינויים הרבים הפכו את הפעלת החוף ללא כדאית.
"ברשות קבלו החלטה לא לרדוף יותר אחר החוף", אומר אלדד חזן, מנהל השמורה ב=15 השנים האחרונות, "אלא להפוך את המקום לשמורת טבע, שעוסקת בטבע ובלא בחוף רחצה".
מעיינות נודדים
ההבנה שאפשר להפסיק לרדוף אחר החוף הגיעה יחד עם העובדה שהמעיינות הצפוניים של השמורה, ככל שהים התרחק מהמצוק, נעלמו. לעומת זאת באזורי הדרומיים יותר, כולל בשמורה עצמה, החלו להופיע מעיינות חדשים. "לקח זמן להבין מה בדיוק קורה", אומר חזן, כי נסיגת הים היא באופן יחסי תופעה חדשה. בשנות השמונים של המאה שעברה כמויות המים האדירות של שלל המעיינות בעיינות צוקים, יותר מששים מיליון מטרים מעוקבים בשנה, הלכו ופחתו עד שנעלמו לחלוטין. התופעה הזו חיזקה את ההחלטה שלא כדאי להשקיע במיזמי תיירות הבנויים על מים מתוקים באזור הזה, הם הולכים ונעלמים. החוף התרחק, המעיינות נעלמו, וניהול חוף רחצה מסודר הפך לבלתי אפשרי.
"עד שהבינו שהמים לא נעלמים, אלא פשוט נודדים דרומה לקח זמן", אומר חזן. המים שפורצים למרגלות מצוק ההעתקים אל מול ים המלח, 120 מיליון מטרים מעוקבים בשנה, מגיעים מאקוויפר ההר. לפי הסכמי אוסלו שלושה רבעים ממימי האקוויפר העצום הזה, מיליונים רבים של מטרים מעוקבים, שמורים לרשות הפלסטינית. מדינת ישראל יכולה להשתמש רק ברבע הנותר. אולם, הפלסטינים לא מנצלים את האקוויפר הזה, ולכן מים רבים ממשיכים לפרוץ למרגלות מצוק ההעתקים בדרכם לים המלח. כולנו מכירים את מעיינות עין גדי ונחל ערוגות, אבל הכמויות הגדולות באמת של מי האקוויפר הזה נמצאים בעיינות צוקים, בעיינות קנה וסמר ובעיינות קדם – שם הנביעות הם של מים חמים.
בעוד המעיינות הצפונים של עיינות צוקים הלכו ונעלמו, המים במעיינות הדרומיים יותר הלכו וגברו. למעשה אלה אותם מים, שכעת פרוצים לפני השטח בנקודות דרומיות יותר.
השטח שבין מצוק ההעתקים לחוף הים הנסוג מורכב משני חלקים. החלק הקרוב למצוק, שהוא בעיקרו אבנים וחצץ שהובאו על ידי המים או התמוטטות המצוק. זו שכבה תת-קרקעית שהמים יכלו בקלות לפלס דרכם בתוכה ולהגיע לים המלח. החלק השני, הקרוב יותר לים, הוא שכבה חרסיתית שהורבדה על ידי משקעי הים שהובאו מהירדן ומהנחלים הנשפכים אל ים המלח. השכבה החרסיתית אטומה למים. עובייה כ-40 מטרים והיא חוסמת את האפשרות של מי התהום לזרום אל הים. ככל שמפלס הים ירד המים נתקלו בשכבה הזו באזור שהוא כעת יבשה. בשפכי הנחלים מי השיטפונות הצליחו לחרוץ קניון בשכבת החרסית, קניון שבמקומות מסוימים מגיע לכ-40 מטרים גובה, כדוגמת הקניון שנוצר בשפכו של נחל עוג, ממזרח לכביש מספר 90 דומים לו בתוך שמורת עיינות צוקים.
במקומות שהמים לא הצליחו לפרוץ את השכבה הזו הם נדדו בהתאם לשיפוע השכבות באזור הזה של ים המלח הוא לכיוון דרום. כך המים זורמים דרומה, בתת הקרקע ויוצאים לפני השטח במקומות הנמוכים. הביטוי לכך הם המעיינות המתפרצים לאורך החוף – שככל שעוברים השנים וגובה פני הים יורד, כמות המים הפורצת מהאקוויפר על החלק היבשתי הולכת וגדלה.
כיום עיינות קומרן ותנור, בצפונה של שמורת עיינות צוקים, יבשו לחלוטין. נביעת המעיינות בדרומה של השמורה התחזקה וגדלה. סך הכול מדובר בכמויות מים לא קטנה: 120 מיליון קוב בשנה. כיוון שמשקלם של המים המתוקים קטן מהמים של ים המלח, מי המעיינות ומי הים אינם מתערבבים זה בזה. המים המתוקים נמצאים מעל למים המלוחים ומהווים מקום מחייה ייחודי לבעלי חיים שונים.
להציל את ים המוות
קרקעית האגן הצפוני של ים המלח נמצאת בעומק של 730 מטרים מתחת לפני הים, 200 מטרים מתחת לגובה מפלס המים הנוכחי. בקצב הנוכחי של ירידת מפלס ים המלח וצמצום פני הים (מה שמקטין את ההתאיידות), ים המלח יגיע לשווי משקל חדש בסביבות 550 מטרים מתחת לפני הים. בקצב ירידת המפלס כיום זה יקרה בעוד מאה שנה.
אך ירידת המפלס המתמדת היא בעיה אקולוגית, בעיה תכנונית, ובעיה לפיתוח אזור ים המלח הן מבחינת יישובים, חקלאות, בנייה, תיירות ועוד. מכיוון שכך מזה שלושים שנה מחפשים פתרון לעצירת ירידת המפלס לפני שנגיע לעמק שנמצא 150 מטרים מתחת למפלס הים הנוכחי.
הרעיון הוותיק להבאת מים לים המלח היה "תעלת הימים", שכאשר נהגה בשנות השבעים של המאה שעברה התכוון להזרמת מים מהים התיכון לים המלח. המטרה עיקרית של התעלה הזו הייתה לנצל את הפרש הגובה בין לייצור חשמל – רעיון שמובא כבר בספרו של הרצל, אלטנוילנד.
ב-1977 החליט שר האוצר שמחה ארליך לקדם את התעלה כפתרון לייצור אנרגיה. ארליך אף פנה לממשלת גרמניה בבקשה לסיוע במימון הפרויקט. לאחר שנה הוחלט להקפיא את הפרויקט מחוסר תקציב. ב-1980 החליטו שר האוצר יגאל הורביץ ושר האנרגיה יצחק מודעי לחדש את עבודת ועדת ההיגוי של הפרויקט. הוועדה הציעה שלושה נתיבים אפשריים לתעלה, ובאוגוסט 1980 החליטה הממשלה לבנות את התעלה בנתיב הדרומי, שתחילתו היה בצפון סיני, מדרום לעזה. התעלה תוכננה לעבור את השטח שמעבר לקו הירוק בתעלה באורך של שישה קילומטרים. משם מי הים תוכננו לזרום בתעלה פתוחה עד לאגם מלאכותי מדרום לבאר שבע. מהאגם מהים יזרמו במנהרה באורך של 80 קילומטרים ויפלו ב"מפל" לתוך ים המלח סמוך לעין בוקק.
במאי 1981 נערך במעלה יאיר טקס חנוכת תחילת העבודות על כריית התעלה, בנוכחות ראש הממשלה מנחם בגין. בהמשך פורסמו מכרזים ראשונים ואף הוחל בחפירת מנהרת בדיקה, באורך של 250 מטרים, סמוך לעין בוקק. הפרויקט זכה לגינויים רבים בקהילה הבינלאומית, מבחינה פוליטית כי היא עוברת בשטח שמעבר לקו הירוק, ומבחינה אקולוגית מחשש שתגרום לדליפת מי ים אל תוך אקוויפר המים המתוקים בנגב. בינתיים, משרד האוצר השתמש במימון שכבר גויס, מאה מיליון דולר, לצרכים אחרים. ב-1985 פרסם מבקר המדינה דוח חריף על התנהלות הפרויקט שבעקבותיו החליטה ממשלת ישראל להפסיק את הפרויקט.
אך בזה לא תם חזון "תעלת הימים". במרץ 2007, לאחר הסכמי השלום עם ירדן, הכריז שמעון פרס על פרויקט "מסדרון השלום" – לאורך הבקע מים סוף ועד לחרמון. במסגרת תכנית שיתוף הפעולה האזורית הזו קרמה עור וגידים "תעלת ימים" חדשה. הפעם בין הים האדום לים המלח לאורך הערבה. לאורך התעלה תוכננו מפעלי התפלת מים, מפעלים כלכליים והזרמת מים לים המלח שתעצור את ירידת מפלס המים. התוכנית, המשותפת לישראל וירדן, דשדשה. לא גויס לזה כסף. לפני כמה חודשים נקברה תוכנית התעלה סופית, כאשר הודיעו הירדנים על ביטולה.
בינתיים הוקמו בישראל מתקני ההתפלה לאורך הים התיכון, כך שכיום אין לישראל בעיה של מים. עודפי המים הם עד כדי כך גדולים שישראל מעבירה לירדן מים מהכינרת בכמויות הולכות וגדלות.
ועכשיו אנחנו חוזרים למפלס ים המלח. אלי רז, איש ידיעת הארץ, גיאולוג וחוקר ים המלח מעין גדי, הציע כבר לפני שנים רבות להפוך את כיוונו של מוביל המים הארצי. במקום להזרים את מי הכינרת למרכז הארץ, להזרים מים מותפלים ממרכז הארץ אל הכינרת ולחדש את זרימת המים בירדן. כאשר הציע את הרעיון הוא נתקל בגיחוך. אולם, עברו כמה שנים ואכן הזרמת המים במוביל פסקה ומכשירים כיום את המוביל להזרים מים בכיוון ההפוך.
המים האלה, הציע בזמנו אלי רז, יכולים להיות מסופקים לירדן, אפילו בכמויות גדולות יותר, ומאה וחמישים מיליון המטרים המעוקבים של מי ירדן, שהולכים כיום לירדן, אפשר יהיה להזרים דרך הירדן לים המלח. הזרמת המים הזה תיצור אזור תיירותי חדש וייחודי – אזור גאון הירדן, על צמחייתו הנאה ובעלי החיים הרבים החוסים בצמחייה הזו. אזור תיירותי בעל פוטנציאל כלכלי אדיר גם לישראל וגם לירדן. והמים האלה, לא יפגעו באקולוגיה של הירדן או ים המלח – אלה המים המקוריים שזרמו בו.
על מנת לעצור את ירידת מפלס ים המלח (איש לא מדבר על חזרה למפלס הקודם) צריך להזרים אליו כ=800 מיליון מטרים מעוקבים בשנה. הירדן יכול לספק לפחות 200 מיליון מטרים מעוקבים, ועוד כ=100 מיליון מטרים מעוקבים יכולים להגיע מהנחלים בירדן שאפשר יהיה לשחרר אותם כאשר המים המותפלים יסופקו מישראל. מי נוספים יכולים להגיע ממפעלי ים המלח. המפעלים מזריחים כ=800 מיליון מטרים מעוקבים של מים אל הבריכות ומזה, לאחר אידוי, מחזירים לים כ=400 מיליון מטרים מעוקבים. התייעלות בשיטת ייצור האשלג יכולה לחסוך עוד כ=200 מיליון מטרים מעוקבים.
ומניין יגיעו המים הנוספים? מטיהור מי שופכין. כבר כיום יש עודפים גדולים במי השופכין המטוהרים. החקלאות כבר אינה יכולה לצרוך את כל כמות המים הזו. אבל ים המלח, כן. מפעל טיהור מי השופכין של ירושלים בנחל קדרון (דרך מט"ש נחל אוג), הוא כבר דוגמה לכמויות גדולות של מים מטופלים המגיעים לאזור ים המלח. כמויות המים המטופלים האלה יכולים בהחלט להשלים את החסר לשימור מפלס ים המלח הנוכחי ולהפוך אותו למקור חיים ופרנסה לתושבים המתגוררים באזור.
אז מהרצל ועד להתפלת מי ים עברנו מרחק לא קצר, אבל החזון הזה בהחלט אפשרי. צריך רק להחליט להשקיע את התקציבים הדרושים למימושו. מה שלא היה אפשרי בימי חזון תעלת הימים, כיום בהחלט אפשרי. חזון אקולוגי מתאים בעולם של המאה העשרים ואחת.
שמה של הלאורה של גראסימוס נישאה מפה לאוזן ועד מהרה נוסדו מסביבה ארבע קהילות נוספות של נזירים מתבודדים. במאה הששית, בחסותם של הקיסרים אנאסטסיוס ויוסטיניאנוס הלכה תנועת הנזירות המדברית הזו וגדלה. אנאסטסיוס בנה כנסייה גדולה ליד הירדן בשם כנסיית יוחנן המטביל, ושני הקיסרים הוסיפו אכסניות לצליינים שהגיע באלפיהם אל המדבר ונעו בין עשרות מנזרי המתבודדים שנוסדו לא רק במדבר של יריחו אל גם ברחבי מדבר יהודה. ממנזר גראסימוס המקורי נותרו רק כמה שרידים. אולם במצוקי החוואר של ערוצי הנחלים הקטנים עדיין עומדים כוכי הנזירים, שבחלקם עוד שהו קומץ נזירים עד לתחילת שנות השבעים של המאה שעברה. כיום עומד קרוב למנזרו המקורי של גראסימוס מנזר יווני־אורתודוקסי גדול בשם דיר חג'לה. על פי המסורת, המנזר הוקם במצוותו של הירונימוס הקדוש-מראשי תנועת הנזירות המדברית ומי שהלך בדרכו של גראסימוס-על המערה שבה התבודד גראסימוס עם ידידו האריה. מבנה המנזר הנוכחי, הבולט בכיפתו הנאה ובחורשה הירוקה המקיפה אותו, הוקם בשנת 1890. במלחמת ששת הימים ניטש וכמה שנים אחר כך התיישב במקום נזיר בשם כריזוסטומוס. בקושי רב נאחז במקום. אנשי נח"ל בית הערבה עוד זוכרים שהיו שולחים לו אוכל בימים קשים במיוחד. כיום המנזר הוא פינת חמד במדבר מסביב ליריחו. המערה של גראסימוס עוד נמצאת בבסיסו והכנסיה מעוטרת בציורי קיר מפוארים של אבות תנועת הנזירות המדברית, גראסימוס, הירונימוס, וחריטון.
מנזרים ממוקשים ממנזר דיר חג'לה נמתח כביש 90 החדש, עוקף יריחו, הוא עובר מעל ואדי נח'יל, ערוץ קטן שעוד השתמרו במצוקיו מערות התבודדות, מעיין קטן ודקליה ובסמוך מטע דקלים ששייך למנזר. בין הדקלים ניצבים כמה מבנים מלבני בוץ, שרידים של מחנה צבאי ירדני שהיה במקום ומהווה דוגמה לבניית לבני הבוץ שרווחה כאן מאז תקופת האבן. הכביש מוביל אל קאסר אל יהוד. אתר הטבילה בקאסר אל יהוד נפתח למבקרים לפני כמה שנים. עשרים שנה היה צפון מאחורי גדר המערכת וגם כיום הכביש המוביל לאתר חוצה את שדות המוקשים של המערכת — מראה סוריליאסטי בדרך אל המקום שבו יוחנן המטביל קרא לתושבי יהודה לבוא ולהיטהר. המבנה הגדול של מנזר יוחנן המטביל ניצב על גבעה ליד הדרך, סגור ומסוגר מחשש התמוטטות ומיקוש. אתר הטבילה, אל מעטס בערבית, מתוחזק עבור המינהל האזרחי ביהודה ובשומרון על ידי רשות הטבע והגנים. במרכזו קפלה קתולית קטנה ומחודשת שממנה יורדת מערכת של מדרגות אבן נאות אל עבר רציף בגדת הירדן. עד שנפתח האתר באופן רשמי הייתה כאן סכנה ממשית של טביעה. הגישה למים הייתה קשה, והיציאה לאתר הטבילה דרך שיחי גדות צפופים קשה עוד יותר. כיום הירידה למים לפחות מבחינה ארצית, פשוטה יותר. לובשים את כותנת הכותנה הלבנה ונכנסים איתה למים. איש הדת מטביל את הצליין מעל לראשו, בשמו של ישו. את הכותנות שומרים. יש הנקברים אתה בסוף ימיהם. תמהיל מרתק של קבוצות נגלה באתר לעיני המבקר. קבוצת יפנים, כולם בכותנות זהות, עומדים על קצה הרציף ומקשיבים לרועה הרוחני הנואם אליהם בהתלהבות. צליינים מבולגריה ורומניה, בלבוש מסורתי, לצד כומריהם העדויים שרשראות זהב גדולות שעליהם תלויים צלבים וסמלי מעמד, בגלימות ובכובעים טקסיים. מן הרציף עולות, זוגות, זוגות נערות מוסלמיות מעיירה ליד ג'נין, עם מטפחות לבנות לראשיהן ותלבושת אחידה וקבוצה של נוצרים מעיירה ליד בית לחם מקשיבים רב קשב להסבר ותפילה מפי אשה וכומר. מעל לביתן שבו הם התכנסו נחות שתי יונים צחורות. "400,000 איש בשנה עוברים כאן, והמספרים גדלים כל הזמן", מספר לי מנהל האתר. עם כל הכבוד למין האנושי, עיקר עיסוקו כיום הוא בסקר בעלי חיים בתוך גאון הירדן, אותם קשה יותר למספר, איש אינו יודע כמה בעלי חיים באמת רוחשים בתוך האזור הסגור הזה. עם אבים אתר, מנהל מחוז יהודה של רשות הטבע והגנים, אני יוצא למסע לאורך הדרך שמעבר לגדר המערכת, מאתר הטבילה אל שפך הירדן. בכניסה אל הדרך, ליד אתר הטבילה, ניצבים שרידי כנסייה פרנציסקנית בעלת מראה מרתק: מבנה עגול מוקף עמודים כאשר מסביבו חומה עם שער ברזל. בפינות החומה מגדלים. למרות המראה המאיים של המגדלים, אלה בסך הכול מגדלי מים, שמי הירדן נשאבו אליהם. המים שימשו לטפח שדרת דקלים שהובילה מהכנסייה אל קפלה שעמדה על שפת הירדן. בתוך השטח הפרנציסקני מוקף החומה נוספה בשנת 1935 אכסניה נאה לעולי רגל. זו התמוטטה ברעידת אדמה, שפגעה ברוב המנזרים לאורך הירדן, ב־18 בדצמבר, 1956. הכנסייה שופצה בשנת 1957 אך כיום נותר ממנה רק המבנה המתומן שהיה במקור מוקף בחלונות זכוכית. שדרת הדקלים הנאה יבשה מזמן ורק גדמי העצים מרמזים שפעם צעדו כאן עם כפות דקלים מהכנסייה אל הקפלה שעל גדת הנהר. 500 מטרים מעבר לשער בגדר המערכת מגיעים אל המנזר הראשון, המנזר הסורי אורתודוקסי. לאחריו עומד מנזר קופטי, שניהם מבנים גדולים ונטושים, ממוקשים ובסכנת התמוטטות. ממולם, ממזרח לדרך עומד מנזר קטן שבמרכזו קפלת תפילה עם גג מחודד. זהו המנזר של הרוסים הלבנים, כאשר לידו מנזר רומני. האחרון בשורה הוא דיר אל חבש — המנזר החבשי. ב־1933 הגיעה לכאן מנן אספאו קיסרית חבש, אשתו של הקיסר היילה סלסי, לחנוך את המנזר, מלווה בשורת מכובדים נושאי מטריות שמש גדולות. סמל קיסר אתיופיה עוד מעטר את המבנה ובחצר שסביבו עומדים בתי מגורים לעולי רגל ותאי התבודדות לנזירים. ב־6 בינואר בכל שנה, חג האפיפניה של הכנסיות המזרחיות, צועדים עולי הרגל האתיופים מאתר הטבילה אל הכנסייה. ממול למנזרם הגדול והממוקש הם עורכים תפילה ואחר כך מסתובבים וצועדים חזרה אל מחוץ לאזור הסגור. נזירים אתיופים התגוררו כאן עד ל־1970 אז שני נזירים נרצחו על ידי מחבלים שעברו את הנהר וחיפשו מחסה בכנסייה. בלוויה שנערכה כאן פתחו מחבלים באש על המשתתפים, מעברו השני של הירדן. מאז המנזרים נטושים ויש הטוענים שגם ממולכדים. על השטח השטוח שבין שורת המנזרים לגדת הנהר ניטעו בעבר מחנות האוהלים של אלפי עולי הרגל מהכנסיות המזרחיות שהגיעו לכאן בשיירות ענק מירושלים. על חמורים ופרדות, גמלים ובעיקר ברגל נהרו לכאן בתאריכי החג — ה־9 וה־19 בינואר עולי רגל מכל העולם. קולקים רוסים באוהלים גדולים שאיכלסו עשרות בני אדם, בני אצולה אימפריאליים באוהלים מדוגלים עם הוסאר רוסי מחיל הפרשים בפתח, לבוש מדים כחולים עם פסים אדומים לאורך המכנסים. צליינים אתיופים בגלימות לבנות בוהקות, כמרים אשורים עם כובעי פיתה שטוחים מתפללים עם צאן מריעתם בארמית, קופטים בגלימות אפורות ושרשראות עם צלבים גדולים בקצותיהם שמכובדיהם לבני הזקן עם כובע הדלעת האופייני, נושאים בידיהם צלבים גדולים. למעשה כולם נושאים צלבים. צלבי יד מוזהבים ומכוספים, צלבי עץ גדולים וצלבים פשוטים מזרדים וענפי שיחי הערבה שלאורך הירדן. וכולם בדרך אל הטבילה. יורדים אל המים בגלימות הלבנות ועולים כאשר נפשם טהורה ורוחם מזוככת. בסוף הקיץ הזרימה בירדן חלשה. המרחק בין הגדות, בין ירדן לישראל, הוא עשרה מטרים בסך הכול. אולם עד שנבנה סכר דגניה בכנרת וסכר הירמוך כיום במשולש הגבולות ירדן, סוריה וישראל, המים זרמו בעוז ורוחבו של הירדן היה רב. סירות שטו בנהר ובימי הטבילה הגדולים הבישופים וראשי העדות הושטו בסירה על המים על מנת לדבר אל קהילותיהם — כאשר שורות של כמרים זוטרים עמדו במים והטבילו את צאן הקדושים. כיום, רק שלטי שדות המוקשים הצהובים עם המשולשים האדומים מעניקים צבע לשורת המנזרים לאורך הנהר. כאשר ממול, מעברו השני של הירדן, עומדות הכנסיות העצומות שהקימו העדות הנוצריות במקום שבו נחשפו בשנים האחרונות שרידי מנזרים ביזנטיים גדולים. גם הכנסיות הגדולות האלה, על כיפותיהן הנוצצות בזהב, נטושות. אין בהן נזירים, אפילו לא שומר. אבל אונסקו והכנסייה הקתולית והרוסית אורתודוקסית הזדרזו להכריז על האתר מעבר לירדן כאתר הטבילה האמתי. ההסטוריה והדת כידוע לא נקיות מפוליטיקה. הכביש הישן שסללו הירדנים מוביל אותנו דרומה. חוצה את ואדי קלט וממשיך דרך גבעות החוואר הלבנבנות אל גשר עבדאללה. לצד הדרך בסיס של משאבת מים וצינור חלוד שהוביל את המים דרומה. אנו בשטח של מלחת א־רשידייה, המקום שבו אנשי בית הערבה נטעו גן ירק. את הצינור החלוד הזה נפגוש בהמשך, במקום שבו עמדה בית הערבה.
הנמוך היום נמוך מאוד בינתיים יוצאים אל כביש ירושלים — עמאן. הכביש סגור. מאחורי גדר המערכת בצד הישראלי, עמוד הכוונה מאבן מכוון את הבאים באנגלית ובערבית אל "אתר הטבילה של ישו". משם מרחק קצר אל גשר עבדאללה בן חוסיין, מלך ירדן הראשון. הגשר הוקם לאחר הקמת המדינה והיה חלק מכביש מספר 1 הירדני — הכביש בין ירושלים לעמאן. ב־1968 לאחר כישלון מבצע כראמה פיצץ צה"ל את הגשר. מעברו השני של הגשר מגדל שמירה ירדני. חייל ירדני מנומנם מביט בנו בשעמום. איש הרי לא מגיע לכאן כיום והמעטים שמגיעים לא ממש מעוררים עניין. היחידים שחוצים כיום את הגבול בצורה לא חוקית הם מבריחים. לאלה אין כל סיבה לעשות את זה דווקא כאן, במקום שבו הנחל מתחיל להתחתר לעומק החוואר ולייצר לעצמו קניון עמוק בואכה שפך הירדן לים המלח. כמה מאות מטרים ממערב לגשר ניצב קבר אחים של ארבעה מחברי בית הערבה ושל איש פלמ"ח שנהרגו בפעילות צבאית בבית הערבה. מקומו של בית הערבה מעט דרומה משם, במקום שכיום עומד מוצב צה"לי נטוש. בין שדות המוקשים והגדרות עומדים שני ביצורים צמודים — אחד מדגם ישן, ולידו שני שנבנה בדגם חדש יותר. בתוך התעלות והבונקרים, כמו בכל המוצבים הנטושים באזור, התמקמו עטלפים. מאות עטלפים. נוח להם שם. איש לא מפריע. ממשיכים על דרך הפטרולים דרומה. עד מהרה מתגלים שרידי קירות בריכות האידוי של מפעל האשלג הישן. רק כלונסאות העץ נותרו עומדים, אכולים ומכוסים בקרומי מלח, מציירים את תוואי בריכות האידוי של המפעל של משה נובומיסקי. "בני אדם מערביים לא יכולים לגור במקום הזה", כתבה הוועדה המלכותית הבריטית שבדקה את בקשת הזיכיון, "יהודים על אחת וכמה וכמה שלא יוכלו להסתגל לתנאים לחופי ים המלח", הוסיפו, הערה אגבית לחלוטין, מבלי כל כוונות אנטישמיות. דרך הפטרולים מגיעה לסיומה מעל לשפך הירדן לים המלח. מראה מרהיב. בארבעים השנים האחרונות ירד מפלס ים המלח ביותר מ־40 מטרים. המקום הנמוך בעולם הוא כיום נמוך עוד יותר. ים המלח מתייבש. 90% ממימי אגן ההיקוות של הירדן לא מגיעים לים המלח. הים נסוג לאחור. קו חופו הצפוני נמצא כיום כשני קילומטרים מדרום לחוף שהיה באמצע המאה שעברה. ירידת מפלס ים המלח מביאה את הירדן לחתור לעצמו קניון מרשים בתוך החוואר. מעמדת התצפית הישראלית האחרונה לאורך הירדן, נטושה כמו כל אחיותיה, רואים את שלבי נסיגת הנהר. מדרגות, מדרגות, של ערוץ הולך וצר, מתחתר ומעמיק. שנים גשומות וזרימה חזקה נוגסות במצוק הרך של הקניון. כך, שנה אחר שנה, ים המלח נסוג והירדן מעמיק את הקניון שבשפך. מול עמדת התצפית הישראלית הנטושה, בקצה הדרך, ניצב מגדל שמירה ירדני. נטוש אף הוא. אין חשש שמשהו יצליח לחצות את הקניון הזה. נפתול אחרון בתוואי הנהר והוא נכנס לתוך ים המלח. המים המתוקים של הירדן צפים על פני המים הכבדים של הים בפס כהה החודר אל תוך הימה. דגים שנסחפים במורד הנהר עד מהרה מוציאים את מותם בים המוות הסוגר בפתאומיות על פס החיים החוצה את המדבר. על מה שהיה פעם חופו הצפוני של ים המלח ניצב מבנה גדול שהיה לפני 1967 מלון פאר בן חמש קומות. המלון נבנה בשנות החמישים וכלל בריכה גדולה,אולם אוכל עגול עם חלונות גדולים שצפו אל עבר הים, חוף רחצה סמוך ומזח ספינות. לאחר 1967 התיישב צה"ל במלון והוא זכה להיקרא בפי החיילים "ההילטון". לאחר הסכם השלום עם ירדן גם צה"ל עזב את המבנה והוא נותר נטוש. בינואר 2015, הקומות הגבוהות של המלון קרסו. לא שרדו את השינויים התת־קרקעיים בעקבות נסיגת הים. חדר האוכל עדיין עומד. גם הבריכה הריקה ממים החושפת את שורת הפנסים שהאירו את המים מהקרקעית. סירת טיולים עומדת על היבשה שהיתה פעם ים והאי המסתורי, שנוסעים במאה התשע עשרה ידעו לספר על הופעתו הפתאומית, עומד גלוי לכול, בחרבה. במרחק קצר מהמלון, בצומת קליה, עומדת מסעדת הלידו. גם היא נבנתה על ידי הירדנים. בתחילת 1983 הוחזרה לשימוש כמסעדה וכחוף. עם נסיגת הים נעזבה גם היא. על קירות אולם המסעדה צייר נחשון כוכבי, בשנת 1973, העתק מדויק של מפה צלבנית של ארץ הקודש עליה הוסיף את היישובים שהוקמו בבקעה עד שנה זו. במרכז המפה זורם הירדן בזרם אדיר בתוך המסעדה הנטושה.
