נצא לסיורים מודרכים בחבל ארץ שונה ומיוחד המשלב בין מזרח ומערב. ביום חמישי נסייר בעכו העתיקה — נלמד על ההיסטוריה המרתקת של המסלול היהודי בעכו העתיקה, דרך הפריצה לכלא עכו אל בית כנסת הרמח"ל, השוק, הנמל ורציף הרמב"ם. ביום שישי בבוקר, נטייל בפקיעין העתיקה, כפר בגליל עם היסטוריה יהודית בת 2,000 שנה.ונשמע את סיפורה של מרגלית זינאתי, הנצר היהודי האחרון בפקיעין. נסיים את הסיור עם קפה משובח במפעל המפורסם של סבתא ג'מילה. לקראת כניסת השבת נערוך קבלת שבת מוסיקלית ושמחה. ובשבת נהנה מקטעי חזנות של אהרון זיסר, בבית הכנסת של החאן. לקראת צאת השבת, נסייר אל בית הכנסת העתיק של קיבוץ בית העמק, בהדרכתו של אבנר דהן. הצטרפו אלינו לשבת שירה רוחנית ומרגשת, צוות חאן הגליל.
15-13 בינואר 2022 חאן הגליל, קיבוץ בית העמק 04-6806668, chan-hagalil.co.il
בואו לעכו עם כל המשפחה, לביקור באתרי תיירות מיוחדים, תערוכות לכל המשפחה, מוזיאונים, אטרקציות וגנים מרהיבים. האתרים מקורים וממוזגים, פתוחים בכל ימי השבוע כולל שישי ושבת. נתחיל את הביקור בגן הקסום שבו עצי פיקוס ענקיים בני 150 שנה. הגן נקרא כך בזכות האווירה הקסומה השוררת בו, ויודעי דבר אומרים כי אומנים ומוזיקאים המגיעים לבקר במתחם מייד מתחילים לנגן ולשיר. נמשיך אל מרכז המבקרים, שם נצפה בסרטון קצר המתאים לכל המשפחה. אחר כך נערוך סיור באולמות האבירים שבמצודה ההוספיטלרית, נבקר בחמאם הטורקי, במנהרת הטמפלרים, במוזיאון עוקשי לאומנות מודרנית ובמוזיאון האתנוגרפי שבו אוצרות מרהיבים מסוף המאה ה־19 — "אוצרות בחומה". הסיור באולמות האבירים מעניק חוויה תיירותית יוצאת דופן. האולמות נמצאים מתחת לפני הקרקע, ומשתרעים על פני שטח עצום הכולל קמרונות תת קרקעיים אדירים ומרהיבים. המצודה ההוספיטלרית שבה נמצאים אולמות האבירים נקראת על שם ההוספיטלרים — נזירים לוחמים ממסדר יוחנן הקדוש. מטרתם העיקרית הייתה לארח את הצליינים שהגיעו לארץ ולטפל בחולים. כמו כן, הם הובילו את פיתוח תעשיית הסוכר באזור עכו. החמאם הטורקי הוקם במאה ה־18 על ידי אל ג'זאר, מושל עכו, והיה פעיל במשך כ־150 שנה. החמאם שימש מקום מפגש לפינוקים, רכילות והתרגעות. שעות הפעילות היו נפרדות לנשים ולגברים, וניתן היה לקבל במקום טיפולים קוסמטיים, לערוך מסיבות רווקים ואפילו מסיבות לרווקות. כיום החמאם הוא אתר מוזיאלי חווייתי שכולל את מיצג "סיפורו של הבלן האחרון" תוך כדי סיור בחדר החם ובחדר הקר.
אורכה של מנהרת הטמפלרים התת קרקעית הוא כ־150 מטרים, ובעבר היא חיברה בין המצודה הטמפלרית העצומה במערב ובין נמל העיר במזרח. הסיור במנהרה מלווה במיצגים לכל אורכה. בסמוך לבית כנסת רמח"ל המוזיאלי הוקם מרכז מבקרים חדש למורשת יהודי עכו. סיור בבית הכנסת ובמרכז המורשת משולב סרטים ומיצגים ארכיאולוגיים מרשימים. עכו מחכה לכם עם נמל חווייתי, שווקים ססגוניים, מסעדות שף ודוכני אוכל אותנטיים, דירות אירוח ומלונות בוטיק, פארק אקסטרים, גנים בהאיים מרהיבים, גן בוטני ועוד.
תחילת הביקור באולמות האבירים ויצמן 1, עכו העתיקה. לפרטים ורכישת כרטיסים: אתר: www.akko.org.il. טלפון: 04-9956706/7 למחירים וזמני הפלגה בקו השייט: 052-8888784
״אינעל דין באבור אילי ג’בהום״ — לעזאזל האנייה שהביאה אותם — הוא המשפט המפורסם של מערכון "העולים החדשים", שהיה הרביעי והאחרון של חבורת לול — בשנת 1973. במערכון עומדים על החוף אריק איינשטיין ואורי זוהר, כאשר הם כל פעם מייצגים קבוצת עולים אחרת למול העלייה שהגיעה אחריהם. המערכון צולם אמנם בנמל תל אביב (שלא היה קיים בימי העליות הראשונות), אבל ממחיש בצורה היתולית את מקומו של נמל יפו כשער העלייה לארץ. בית המכס הנאה של נמל יפו היה הבניין הראשון שאליו הגיעו העולים החדשים. תולדות בניין המכס, מזחי הנמל והמדרגות אל המים
כתב וצילם: ידין רומן
רחוב רציף העלייה השנייה נמתח מכיכר השעון שבקצה רחוב נחום גולדמן עד לרחוב הנמל, בקצהו הדרומי של נמל יפו. השטח עליו עובר הרחוב לא היה קיים עד לשנות השלושים של המאה שעברה, אז ייבשו הבריטים חלק מהים והרחיבו את המעבר הצר בין קו המים והבתים. בתקופה הצלבנית עבר כאן ביצור מסיבי שהגן על יפו מכל עבריה. מצודה שהיוותה חלק ממכלול הביצורים הזה התגלתה בחפירות שנערכו בשנת 2007 מצפון להאנגר 1 בנמל. חלקים אחרים של חומה זו התגלו בחלקו הצפוני של רחוב רציף העלייה השנייה בחפירות בשנות השבעים. החומה הצלבנית נמשכה לאורך קו המים באזור הנמל ולמרגלות התל הקדום ביתר צדי העיר. לאחר שגירשו את הצלבנים מהארץ הרסו הממלוכים את יישובי החוף על מנת למנוע אחיזה חדשה של פולשים מהים. יפו נחרבה ונמלה נסתם, דיווח תייר איטלקי שעבר בארץ בשנת 1347, אך על פי דיווחיהם של עולי הרגל בימי הביניים הנמל המשיך בפעילותו. קבוצה של חיילים שמרו על המעגנה והצליינים שירדו לחוף הסתתרו במערות ובכוכים על הגבעה שמעל לנמל עד שהצליחו לארגן שיירה שתוביל אותם בבטחה לירושלים.
נוסעים עוברים מהאניה לסירה שתיקח אותם לנמל (ספריית הקונגרס, אוסף מטסון)
הכיבוש העותומאני של הארץ, בראשית המאה השש עשרה, הביא להתאוששותה של יפו. החומה הצלבנית מסביב לעיר שוקמה והורחבה, בעיר נבנו אכסניות לעולי רגל, ובראש הגבעה של יפו נבנתה מצודה גדולה. באזור הנמל הוקמו שני מגדלים, בהם התגוררו שומרי הנמל. ב־1799 כבש נפוליאון את יפו והחריב את העיר. עם נסיגת הצבא הצרפתי למצרים, התחיל אחמד ג'זאר, מושל עכו רבתי, בשיקומה של העיר. ב־1810 הוא ממנה את מוחמד אבו נבוט למושל יפו וזה פותח בתנופת בנייה שכוללת את בניית מסגד מחמודיה — שנקראה על שמו — חיזוק החומות ושיקום הנמל. הפעילות המסחרית המתעצמת ביפו הביאה לעיר קונסולים מטעם המעצמות ונציגים של חברות הסחר האירופיות. התגברות התנועה בנמל חייבה פריצת פתחים בחומה ובניית מזחים שיקלו על הגישה לעיר. קשה ללמוד על צורתו של הנמל בתקופה הזו. בציור משנת 1726 אפשר לראות רציפי נמל ומבנה גדול שממנו יורדות מדרגות אל החוף. ב־1816 צייר הנוסע האנגלי ג׳יימס סילק באקינגהם את יפו מהים. על החוף ניצב מסגד הים, הקיים עד ימינו, וממערב לו מבנה גדול העומד על החוף. אותו המבנה מופיע גם בציורים של מהנדסי הצבא הבריטי משנת 1842. ציור משנת 1870 מתאר רציף שממנו עולות מדרגות דרך שער אל העיר.
בית המכס בגלגוליו השונים
בית המכס בגלגוליו השונים
החפירות בנמל בשנת 2007 חשפו שבמחצית הראשונה של המאה התשע עשרה נבנו שני גרמי מדרגות שהובילו מהרציפים אל מפלס הרחוב שלמרגלות שורת הבתים החיצונית של העיר. הירידה מהעיר לנמל הייתה כרוכה במעבר דרך רחובות צרים ומדורגים אל הסמטה הצרה שנמתחה בין החומה התורכית לשורת המבנים החיצונית של העיר. בצילומים מוקדמים של יפו, מהמחצית השניה של המאה ה־19, ניתן לראות מבנה על קו המים שתפקד כנראה בתור תחנת מכס וביקורת. עם פתיחתה של תעלת סואץ, ב־1869, תנועת האניות במזרח הים התיכון הלכה וגברה. עתה גם אניות קיטור הטילו עוגן בימה של יפו. ב־1876 עולה הסולטן עבדול חמיד השני לשלטון ומעורר תנופת התחדשות ופיתוח ברחבי האימפריה העותומאנית. החומות סביב יפו הופלו ושרידיהן מילאו את החפיר מסביב לעיר, מרכז עירוני חדש נבנה במקום בו יעמוד מגדל השעון בעוד 20 שנה ועיר חדשה הוקמה ממזרח לתל. תנועת הנוסעים והסחורות דרך הנמל הלכה והתעצמה ויפו הפכה למעצמת ייצור וייצוא של סבונים והדרים. בשנת 1887 מקים השלטון העותומאני בית מכס חדש על חורבות בית המכס הישן. היה זה בית אבן גדול, עם שורות חלונות עגולים לאורך החלק העליון של קירותיו החיצוניים וחזית נאה ומעוטרת הפונה לעבר רחבה מרוצפת מצפון למבנה. שורת מדרגות הובילה מרציף חדש, שהשתרע מקו החוף אל תוך המים, אל הרחבה שבפתח בית המכס.
צילום של פליקס בוניפיס משנת 1880, אחרי הסרת החומות וכינון בית המכס (Félix Bonfils, Gift of Mrs. John L. Swayze, 1982)
צילום של פליקס בוניפיס משנת 1867 שמראה את אזור הנמל כאשר חומות יפו עדיין עומדות (Félix Bonfils)
עבודות הפיתוח בנמל לא הפכו את הירידה מן האנייה אל החוף לפשוטה יותר. האניות שהגיעו ליפו הטילו עוגן כמה מאות מטרים מן החוף. סירות מיוחדות של סבלי יפו — צרות וארוכות, בעלות מפרש ומשוטים — יצאו מהנמל אל האניות. לאחר שאספו את הנוסעים, שירדו אל הסירה בסולם מתכת מתנדנד שנתלה מסיפון האוניה, יצאו הסירות חזרה אל החוף. על הספנים היה להעביר את הנוסעים בזהירות בין הפתחים בשורת הסלעים שהזדקרו מהמים לפני החוף. כאשר הים היה השקט עברו השיט אל החוף והמעבר בין הסלעים ברוגע. אולם כאשר הים היה גבוה מעט יותר והגלים התנפצו בקצף אל הסלעים, חייב המעבר תמרון מורכב עם המשוטים בעוד הנוסעים המפוחדים מתפללים על חייהם. כאשר הים היה גבוה האניות כלל לא הטילו עוגן ביפו, אלא המשיכו בדרכן לביירות או לאלכסנדריה. בית המכס ניצב על בליטת סלע מול הפתח בין הסלעים, בכניסה למעגנה הקטנה שנוצרה בין הסלעים לקו החוף. סירות הנוסעים היו נקשרות אל המזח שבבליטת הסלע והנוסעים היו עולים במדרגות אל עבר הכניסה לבית המכס. בחזית בית המכס היו מקבלים את פניהם שוטרי הנמל שישבו בצריפי עץ על הרחבה. על המדרגות האלה עלו כל העולים לארץ מאז העלייה הראשונה. ב־1898 עבר בנימין זאב הרצל את אותה דרך חתחתים בדרכו לפגוש את קיסר גרמניה, וילהלם השני. ב־1907, עם התגברות תנועת הצליינים והעליה במספר העולים היהודים, הרחיבו השלטונות העותומאניים את בית המכס. תכנון וביצוע ההרחבה הוטלו על יוסף אליהו שלוש. שלוש בונה את התוספת מצפון לרחבה שבחזית בית המכס. גרם המדרגות הוביל כעת לא אל הרחבה, אלא אל פתח חדש.
בית המכס לאחר תוספת אולם קבלת הפנים, בשנת 1907. התוספת נבנתה על ידי אליהו שלוש (ספריית הקונגרס, אוסף מטסון)
לאחר סיום הליכי הביקורת באולם המכס יצאו הנוסעים אל הסמטה הצרה שבין בית המכס לשורת הבתים החיצונית של יפו, שם היו ממתינים חברים, קרובים ומורי דרך. העולים היהודים הופנו אל עברו השני של הרחוב — למשרד העלייה של וועד הצירים הציוני, שנוהל על ידי מנחם שינקין. במשרד נרשמו העולים והופנו לאכסניות לקליטה ולפיזור במושבות ברחבי הארץ. לקראת סוף המאה התשע עשרה הפך החוף החולי שמדרום לנמל לאזור מסחרי שוקק, עליו הוקמו מחסנים של פרדסנים ערבים ויהודים מיפו ורחובות. אחת מהפעולות הראשונות של הצבא הבריטי בא״י היתה שיפוץ והכשרת נמל יפו למעבר סחורות, כוחות וציוד צבאי לחזית בירושלים ולאורך הירקון, שם עדיין עמדו כוחות עותומאנים. בעבודת התיקון הללו הועסקו שבויי מלחמה אוסטרים, שסללו גם מסילת רכבת ברזל צרה שחיברה את יפו אל תחנת הרכבת המקומית. הרכבת זכתה לכינוי ״הטרנזינה״, שם גנרי לרכבות קטנות על מסילה צרה ששומשו בארץ בעיקר להעברת סחורה בתוך הפרדסים. עם תחילת המנדט והגעת העלייה הרביעית החלה תנופת בנייה גדולה מטעם השלטון הבריטי ביפו והמתיישבים היהודים בתל אביב. על רציפי הנמל החלו להיערם חומרי גלם לבנייה — ברזל, שקי מלט, צינורות, מרזבים ועוד. העומס בנמל — ובעיקר בצוואר הבקבוק שנוצר ביציאה מן הנמל, בין בית המכס לקו הבתים — הביא את לורד פלומר, הנציב העליון, לכנס בשנת 1925 וועידה שתדון במציאת פתרון. הוועידה החליטה להרוס את בית המכס התורכי ולבנות במקומו "טרמינל" חדש, בעל קומה תחתונה צרה וקומה עליונה רחבה יותר שנמתחה מעל לרחוב. כך הורחב המעבר ואפשר זרימה נוחה יותר של סחורות. בית המכס החדש נחנך ביוני 1931 וזכה לשם בית המכס הלבן. הבניין שימש את משרדי מנהלת הנמל, אך כלל גם אולמות קבלה לנוסעים בהם יכלו להמתין מקבלי פניהם. הבניין החדש קידם את פניהם של עשרות אלפי עולי העלייה החמישית שעזבו את אירופה — ובעיקר את פולין — בעקבות האנטישמיות הגואה. עם חנוכת נמל חיפה, באוקטובר 1933, הופנו חלק מהעולים גם לנמל החדש.
הגעת הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי הראשון לארץ ישראל, 1920: משמאל: הנציב מגיע בסירה לרציף. הסבלים לובשים חולצות עם הכיתוב OETA — ראשי תיבות של Occupied Enemy Territory Administration (מינהל שטחי האויב המוחזקים). שרידי המדרגות בתמונה נחשפו בחפירות שנערכו לאחרונה בנמל וראשיהם מבצבצים כיום בקצה ריצוף העץ. מימין: טקס קבלת הנציב על הרציף בנמל יפו
אדריכל בית המכס הלבן אינו ידוע. שמואל גילר, שחקר את תולדות יפו, סבור שהבניין תוכנן על ידי ארפד גוט, מהנדס יהודי־הונגרי, וזאת משום שגוט היה האדריכל היחיד בארץ שידע להניח יסודות קרוב כל כך למים. השערתו של גילר נתמכת גם על ידי המבנים הנוספים שתכנן גוט בנמל, ביניהם המבנה המשמש כיום את מרכז "נע לגעת" ובית מיומנה. גוט עלה לארץ ב-1921 ונודע כמתכנן של מגדלי מים. הוא הכניס לארץ חידושים טכנולוגיים דוגמאת ריתוך חשמלי וטכניקות בטון חדשות. גוט היה זה שהקים את קזינו גלי אביב בקצה רחוב אלנבי, הניח את הכיפה על בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי ותכנן את בתי המלאכה של הרכבת בצפון חיפה. בסוף 1933 חנכו הבריטים את נמל חיפה ויפו איבדה את מעמדה כנמל הכניסה היחיד לארץ. ב־1934 החלו הבריטים בשיפוץ נרחב של נמל יפו. שטחו של הנמל הורחב והועמק והוקם שובר גלים לאורך קו הסלעים. שטח הנמל הורחב דרומה, שם נחפרה מעגנה חדשה בחוף החולי והוכשר שטח שעליו הוקמו האנגרים גדולים. הכניסה לנמל עברה עתה מדרום לו באמצעות תעלה שנחצבה ברכס הכורכר, מדרום לגרעין העתיק של יפו (כיום רחוב יהודה הימית) ומעל רחוב יפת נבנה גשר. הכניסה החדשה ייתרה את בית המכס הישן, ששימש מעתה כמשרדים בלבד. ב־1963 נחנך נמל אשדוד — המסמר האחרון בארון נמל יפו ההיסטורי והמפואר. נמל יפו כבר לא שימש כנמל הכניסה היחיד למדינת ישראל והוא נסגר ב־1965. בית המכס נמסר לשימוש צופי הים ועל גגו התמקמה תחנת הרדיו XT4 , ששירתה את דייגי הנמל בלב ים. הבניין הוזנח במהלך השנים וחזותו הבינלאומית השתנתה כליל. על אף שהוא הוכרז כבניין לשימור בתכנית המתאר הארצית לחופים ובתכנית הבינוי של הנמל, החליטה עיריית תל-אביב להרוס אותו כדי שלא יסתיר את הים. מנגד טוענת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל כי יש לשמר את המבנה ולהופכו למוזיאון לתולדות הנמל העתיק.
שער הכניסה מהנמל לעיר העתיקה, שער הקונסולים
ביתן השער המנדטורי, בסגנון בינלאומי, בכניסה הצפונית לנמל. כיום בית קפה חינני (צילומים ידין רומן)
שרידי המזח התורכי על מדרגותיו והטבעות לקשירת הסירות אל הרציף עדיין קיימים בחזית בית המכס, ההגעה דרך המדרגות מדרום לבניין
שרידי המזח התורכי על מדרגותיו והטבעות לקשירת הסירות אל הרציף עדיין קיימים בחזית בית המכס, ההגעה דרך המדרגות מדרום לבניין
שרידי המזח התורכי על מדרגותיו והטבעות לקשירת הסירות אל הרציף עדיין קיימים בחזית בית המכס, ההגעה דרך המדרגות מדרום לבניין
מי שמגיע כיום לנמל ויתבונן מקרוב בבית המכס — על חיזוקיו המכוערים — יכול לראות מתחת לשיפוץ הבריטי את שרידי אבני הכורכר שממנו נבנה המבנה העותומאני המקורי. מדרום מתחם צופי ים יורדות מדרגות אל הרציף העותומאני המקורי המקיף את בית המכס ממערב. בהמשך הרציף, בחלקו הצפוני, עדיין נותרה הרחבה שממנה עלו אל בית המכס. גרם מדרגות צרות עולה מהרחבה, כאשר מתחתיו מציץ חלק מגרם המדרגות הרחב והמקורי שבו עלו אל השער לארץ ישראל. מדרום לבית המכס נמצאת רחבת עץ גדולה. בקצה המערבי שלה קיר אבן, בתוכו שני גרמי מדרגות קטנים בני שתי מדרגות היורדות מצפון ומדרום. גרם מדרגות נוסף, רחב יותר, הכולל גם הוא רק שתי מדרגות, מחבר ביניהם. המדרגות הרחבות הן שרידים ל־"מדרגות התפוזים”, המקום שבו הועמסו ארגזי העץ של תפוזי יפו אל הסירות שהובילו אותם אל האניות. למסייר בנמל של יפו ראוי שיתבונן על קו הבתים לאורך הנמל. אלו שרידי רחוב הנמל העותומאני האותנטי, מהמאה התשע עשרה. פתחי החנויות, המחסנים ומרפסות העץ, המשקיפות אל הרחוב ואל מעבר לחומה, הן מזכרת לימים בהם המולת ההגעה לארץ חמדת אבות מלאה את הסמטה. מאז שנסגר לא מצא נמל יפו את ייעודו. האם יהיה מרכז של מסעדות, תערוכות וחנויות, או מרכז ימי לפעילות של דייגים וספורט ימי. בתוך כל ההתלבטויות התכנוניות, הנמשכות כבר עשרות שנים, מן הראוי שימצא ביטוי להיסטוריה בת אלפי שנים של הנמל הזה. אין מקום מתאים יותר לכך מאשר בית המכס, שקיבל דורות של עולי רגל בשעריו.
"סלוניקה", בפי יהודיה, ראתה את שיאי החיים היהודיים בגולה: הטובים והרעים. המטיילים היום בעיר יתקשו למצוא רמזים למאות שנות השגשוג היהודי שלה, ולא במקרה, אבל תכניות ויוזמות חדשות מבקשות לשנות את המציאות ולתת לעבר מקום חדש בטופוגרפיה של העיר
ארבל וינברג
אחות יהודיה עם תינוק, סלוניקי 1864 (Benaki Museum Library)
בשנת 1478 ערך השלטון העות'מאני מפקד אוכלוסין בסלוניקה, העיר החדשה שזה עתה נוספה לשטחי האימפריה הגואה. לראשונה מזה אלף שנים, אף יהודי לא חי בעיר. 50 שנים מאוחר יותר, היו היהודים לאחת הקבוצות הדתיות הגדולות והדומיננטיות בעיר. אנטישמיות חדשה סחפה את אירופה, והאימפריה העות'מאנית הפכה מקלט ליהודי ספרד, פורטוגל, צרפת וממלכות אחרות. היהודים הראשונים שהגיעו לסלוניקי היו רומניוטים — יהודים שעזבו או גלו מישראל בתקופת כיבושיו של אלכסנדר מוקדון ובימי הסלווקים, ומאוחר יותר. הם חיו בסלוניקי, בסיציליה, בתביי, באיים היווניים ונדדו צפונה לאיטליה. חייהם בסלוניקי לא היו פשוטים, אבל הם היו סוחרים מוצלחים, ושמות רבים מהם הוזכרו בגניזת קהיר. לאחר הכיבוש העות'מאני, רובם ככולם נהרגו או הוגלו לקונסטנטינופול, במסגרת מאמצי מהמט הכובש לאכלס את עיר הבירה החדשה שלו. בשנת 1492, לאחר קרבות ודיונים סוערים, הורו מלכי קסטיליה ואראגון, פרדיננד ואיסבלה, על גירוש יהודי ספרד. פורטוגל הלכה בעקבות ספרד, ומאוחר יותר גורשו גם יהודים מומרים. הנוצרים האירופאים החלו לראות ביהדות גזע ולא דת, ויצקו את היסודות לאנטישמיות המודרנית. אלפים רבים ברחו מחצי האי האיברי להולנד, לצרפת, לעולם החדש, לצפון אפריקה, למרכז אירופה, לישראל ורבים מהם — לנמליה הפתוחים של האימפריה העות'מאנית. העות'מאנים בירכו על הגעת היהודים. אחרי הכל, המוניטין שלהם כמלומדים נודע ברחבי אגן הים התיכון. גם בחצר המלוכה של פרדיננד ואיסבלה היו שהזהירו מפני הגירוש וביכו על האובדן: "המלך עושה טעות גדולה", כתב האינקוויזיטור ג'רונימו דה סוריטה, "כאשר הוא זורק מממלכתו אנשים שהיו כה פעילים וחרוצים, כה יוצאי דופן הן במספרם והן ביוקרתם, וכה ממוקדים בעשיית כסף". הסולטן באיזיט ה־2 הדגיש את חשיבות קליטת יהודי איבריה, ואף איים במוות על מי שייסרב לאפשר ליהודים להשתכן בעירו או יתנכל להם. מכל ערי האימפריה, הייתה זו סלוניקי שזכתה להגירה הגדולה ביותר של מגורשי ספרד, ונהנתה עקב כך מתהליך מואץ של תחייה עירונית. לא ידוע האם באיזיט כיוון לשם באופן מיוחד, אבל סלוניקי הייתה הנמל האירופאי הגדול ביותר של האימפריה, וסביר להניח שעם או בלי התערבות ספציפית, רוב הספינות היו מגיעות לשם בדרך זו או אחרת. אם בשנת 1478 הייתה סלוניקי יוונית נוצרית ברובה, הרי שכבר ב־1519 התמונה השתנתה. נוצרים יוונים היו מעט פחות מרבע מהאוכלוסיה. השאר היו יהודים מספרד ומוסלמים מטורקיה ומרחבי האימפריה. העיר גדלה בקצב מסחרר, וחלקם של היהודים באוכלוסיה יחד איתה.
היהודים הראשונים שהגיעו לסלוניקי היו רומניוטים — יהודים שעזבו או גלו מישראל בתקופת כיבושיו של אלכסנדר מוקדון ובימי הסלווקים, ומאוחר יותר. הם חיו בסלוניקי, בסיציליה, בתביי, באיים היווניים ונדדו צפונה לאיטליה. חייהם בסלוניקי לא היו פשוטים, אבל הם היו סוחרים מוצלחים, ושמות רבים מהם הוזכרו בגניזת קהיר
תלבושות של יהודים מסאלוניקי במחצית השנייה של המאה ה–19 (jewishpostcardcollection.com – Stephanie Comfort)
ירושלים של הבלקן או ספרד החדשה? שנותיהם הראשונות של היהודים היו קשות. הם היו זרים. הם עברו משבר נוראי. הם נעקרו באלימות מבתיהם, חלקם גם ממשפחותיהם, והשאירו מאחור היסטוריה, בית, מקצוע ורכוש. רבים מהם עוד קיוו לחזור, או עסקו בחיפוש נואש אחרי קרובי משפחה. עם הזמן, הם הבינו שאנדלוסיה לא תשוב להיות ביתם, והביאו את אנדלוסיה לסלוניקי. הם דיברו ספרדית, לאדינו וג'ודיזמו — ניב עממי של לאדינו. הם הקימו בתי כנסת וקראו להם "קטלאן", "פורטוקל", "ליזבון", ובהמשך, ככל שגל האנטישמיות התרחב והתפשט לאיטליה, גם "אוטרנטו", "סיציליה", "בארי" ועוד. תוך פחות מ־50 שנים קמו בסלוניקי עשרים בתי כנסת ויהודי העיר קראו לאחיהם באירופה הקתולית לחבור אליהם בירושלים החדשה. הדומיננטיות של התרבות האיברית נשמרה לאורך מאות שנים. נציגים ספרדיים שהגיעו לעיר במאה ה־19 דיווחו במכתביהם שמצאו בסלוניקי "ספרד מיניאטורית".
רחוב בסלוניקי על גלויה מהתקופה העות'מאנית, צוייר לפני שנת 1912 (צייר לא ידוע)
הנמל סגור בשבת היהודים הביאו אתם שפות חדשות, ידע חדש ומקצועות חדשים. הם היו רופאים ומתורגמנים, סדרים ודפסים, סוחרים ובנקאים. כמה מהם היו חייטים ואורגים, ויצרו לעצמם שם של בעלי מקצוע מהשורה הראשונה. כבר בתחילת המאה ה־16 הפקיד "השער השמיימי" — הכינוי לשלטון המרכזי של האימפריה — את מלאכת תפירת מדי הצבא היניצ'רי בידי יהודי סלוניקי. כדי לעמוד במשימה, היהודים הקימו בתי מלאכה גדולים, והעסיקו יהודים עניים יותר כפועלים. היה להם מונופול על ייצור ומסחר בצמר ובצבע, והשלטונות אסרו על מכירה של סחורות אלה בשוק החופשי, עד שצרכי הצבא סופקו. המונופול הזה הוביל להשתלבות מחודשת של היהודים במסחר במזרח הים התיכון, כמו קודמיהם הרומניוטים. כשנכבשה הונגריה, הביא משם הווזיר הגדול מקטול איברהים פאשה מומחה מתכות יהודי, ותוך שנים מועטות הפכו מכרות סידרוקופסי (Siderokapsi) למכרות הכסף הגדולים של האימפריה העות'מאנית. במכרות עצמם עבדו יהודים וסוחרים ובנקאים יהודים מימנו את הפרויקט. העבודה הייתה קשה, והמס שהטילו השלטונות על הרווחים — גבוה במיוחד. היהודים שלחו משלחת לסולטן סולימן הראשון — "המפואר" — כדי שייקל עליהם. הסולטן אמנם סירב לבקשה, אבל עצם קיומה של המשלחת הוא עדות לרמת הביטחון שחשו יהודי סלוניקי, זמן קצר כל כך לאחר שהגיעו אליה. היהודים לא היו היחידים שנהנו מהפריחה של סלוניקי. סוחרים איטלקיים, ארמנים, ערבים ויוונים — כולם לקחו חלק בהמולת הנמל הגדול. אבל אף קבוצה לא הוותה תחרות אמיתית. היהודים היו מרושתים ומקושרים. היו להם חברים, אחים ובני דודים בכל ערי הנמל החשובות בים התיכון. היו להם קשרים טובים עם השלטון המרכזי, והייתה להם, כך מתברר, גמישות דתית מרשימה: כיוון שחלקם היו צאצאי אנוסים ומומרים (יהודים שהמירו את דתם לנצרות בכפייה בספרד של לפני הגירוש), הם הכירו היטב גם את האסלאם, גם את הנצרות הקתולית וגם את היהדות. והם לא היססו להתנהג כנוצרים בהגיעם לוונציה או לאנקונה, כיהודים באימפריה, ולדבר ולברך בערבית במצרים. העדות המרשימה ביותר למעמדם היא שיום המנוחה הרשמי של סלוניקי היה יום שבת. השנים חלפו, הסולטן התחלף, והיהודים קיבלו לבסוף את ההקלות במס שביקשו. במקום לשלם על כל פעולה, שילמו היהודים מס גדול וכללי פעם אחת בשנה. ההסדר הזה הקל על היהודים ועל פקידי הממשל, ועזר לעות'מאנים ליצור את חלוקת העבודה שרצו: יהודים ונוצרים עבדו, ייצרו וסחרו, מוסלמים ניהלו את המס, המדינה ואת המנגנון הדתי־מדיני הסבוך.
היהודים לא היו היחידים שנהנו מהפריחה של סלוניקי. סוחרים איטלקיים, ארמנים, ערבים ויוונים — כולם לקחו חלק בהמולת הנמל הגדול. אבל אף קבוצה לא הוותה תחרות אמיתית. היהודים היו מרושתים ומקושרים. היו להם חברים, אחים ובני דודים בכל ערי הנמל החשובות בים התיכון. היו להם קשרים טובים עם השלטון המרכזי, והייתה להם, כך מתברר גמישות דתית מרשימה
ציור יווני החוגג את מרד הטורקים הצעירים ב־1908 ואת החזרתו מחדש של משטר חוקתי באימפריה העות'מאנית (Sotirios Christidis)
כולם מרוצים — כמעט באופן לא מפתיע, היוונים המקומיים לא שמחו בשינוי הדמוגרפי שעבר על העיר. הם התלוננו לשלטונות על המס המופחת שהיהודים משלמים. הם רבו על דוכנים, ספינות ונתיבים. פה ושם פרצה תגרה, ובסוף המאה ה־16 התחילו שמועות חדשות־ישנות על שימוש בדם ילדים נוצרים בפסח. אבל בניגוד לערים אירופאיות, בסלוניקי ידם של הלא יהודים הייתה על התחתונה והם לא זכו לתמיכה של השלטון. היוונים היו נוצרים, והנוצרים היו כופרים. אחרי הכל, המלחמה בממלכות אירופאיות הייתה מלחמת דת קדושה ולא רק מלחמה על משאבים (אם כי האלמנט הדתי לא תמיד היה חשוב יותר מזה הכלכלי). בנוסף, סלוניקי הייתה שער חשוב לאירופה ולבלקן. פריחה של לאומיות יוונית הייתה סכנה ליציבות השליטה בבלקן. היהודים לא הציגו איום שכזה. למרות קרבתה של ירושלים, רק מעטים מהם היגרו לארץ ישראל. הרוב העדיפו את ירושלים של הבלקן: היא הייתה מפותחת יותר, אירופאית יותר ובעלת פוטנציאל כלכלי רב יותר. היהודים לא היו רק קורבנות במערכת היחסים עם המקומיים. יוונים באחת השכונות התלוננו בפני השלטונות על כך שיהודים זורקים אשפה לחצר כנסייתם. בשכונה אחרת היו תלונות על כך שילדים יהודיים לועגים לאנשי הכמורה על תסרוקתם. במקרה אחר יהודים הפריעו לתהלוכה דתית, ובמקרה אחר — לטקס חתונה. למרות כל אלה, אפשר להגיד שהיחסים היו סבירים, וודאי ווודאי לעומת גורלם של יהודים בערים אירופאיות נוצריות באותה התקופה.
הרובע היהודי — עוני, עושר מעמדות וצפיפות בשנת 1550 מנתה אוכלוסיית סלוניקי 30,000 איש, כ־40 אחוז מתוכם יהודים. העיר המוקפת חומה הייתה צפופה, והצפיפות גברה אחרי שריפה גדולה שהשתוללה בה ב־1545. העיר חולקה באופן כללי לרבעים — כל רובע לדת אחרת — אבל לא בצורה נוקשה כמו בירושלים. היהודים חיו במרכז העיר, בין האזור המסחרי לחומות. עשירים לצד עניים, סוחרים ליד רצענים, פלורנטינים ליד אראגונים. הדוחק היה נורא ותנאי החיים קשים. בתי מלאכה ניצבו ליד בתי מגורים. הרעש והריח היו, כך העידו התושבים, בלתי נסבלים. הבתים נבנו טלאי על טלאי ברחובות שנוצרו יש מאין, על פי תוואי השטח וזרמי ההגירה. גם היהודים העשירים לא עזבו את המרכז, מתוך רצון להישאר ביחד כקבוצה, או מתוך חוסר רצון לגור במדרונות העיר המרווחים, ליד המוסלמים. התנאים הפיזיים האלה נשמרו, פחות או יותר, עד לשריפה הגדולה של 1917. את רוב היהודים איחדו נסיבות ההגעה, השפה וכמה מנהגי לבוש שנכפו על ידי השלטונות. הם יצרו יחד מספר מוסדות: תלמוד תורה, בית חולים, בית חולים לפגועי נפש, אכסניה וקרן לפדיון עבדים ושבויים יהודיים, אבל מעבר לאלה ההתנהלות הייתה לפי הקהלים. כל בית כנסת ניהל את ענייני קהילתו בנפרד ולא היה מנהיג אחד שמקובל על כולם, או שנשחשב לנציג כלל הקהילה היהודית. הסיעתיות היהודית המפורסמת באה לידי ביטוי גם כאן, עם עשרות בתי כנסת שהדומה בין קהליו עולה על השונה. העות'מאנים לא ביקשו מהיהודים דבר מלבד נאמנות כללית ותשלום מדויק של מסים, והיהודים נענו לבקשה. בזכות פועלם, סלוניקי הפכה לא רק למרכז מסחר ותעשייה אלא גם למרכז של דפוס, תרבות וידע, ולעיר עם ההכנסה ממסים הגדולה ביותר ממערב לאיסטנבול. במידה רבה, הפעילות הכלכלית של יהודי סלוניקי מימנה את ההצלחות הצבאיות של העות'מאנים באזור. חייהם של היהודים המשיכו באורח הזה כמעט ללא שינוי — למעט תקופתו הסוערת של שבתי צבי — עד לשנותיה האחרונות של האימפריה העות'מאנית. בתחילת המאה ה־19 החלה האימפריה, שכונתה אז בפי אירופאים "האיש החולה של אירופה", להשתנות. שינוייים אלה השפיעו גם על היהודים.
הרעיונות הנשגבים של תקופת הנאורות, ההתעוררות הלאומית, שינויים כלכליים וצמיחת מעמדות חדשים — כל אלה הגיעו אל האימפריה העות'מאנית, גם אם באיחור. ממלכות אירופאיות חדשות התחזקו, המהפיכה התעשייתית נתנה את אותותיה והרוח החדשה הזאת נשבה גם במפרשי הספינות העוגנות בנמל סלוניקי
אימפריות נופלות לאט: אירופה חוזרת לתמונה הרעיונות הנשגבים של תקופת הנאורות, ההתעוררות הלאומית, שינויים כלכליים וצמיחת מעמדות חדשים — כל אלה הגיעו אל האימפריה העות'מאנית, גם אם באיחור. ממלכות אירופאיות חדשות התחזקו, המהפיכה התעשייתית נתנה את אותותיה והרוח החדשה הזאת נשבה גם במפרשי הספינות העוגנות בנמל סלוניקי. בראשית המאה ה־19 סלוניקי הייתה יעד כלכלי, דתי ותיירותי לגרמנים, צרפתים ובריטים, שבנו בה מוסדות חדשים: בנקים בינלאומיים, בתי מלון מהודרים, קונסוליות, חנויות ספרים ועוד. מעמד חברתי־כלכלי חדש צמח בעיר האוריינטלית. אל המעמד הזה השתייכו בני לאומים שונים, ובלבד שהיה בידם מספיק ממון, ובלבם — שאיפה להידמות לאירופה המערבית. מועדון חדש הוקם — ה־Cercle de Saloniqu, וב־1887 כבר היו חברים בו 159 אנשים — יהודים, יוונים, טורקים, ארמנים, איטלקים ועוד. בעקבות כינון החוקה באימפריה ב־1875, "השער השמיימי" ויתר מעט על הלהט הדתי, והקים מוסדות אזרחיים שבראשם עמדו אנשי מקצוע וממשל במקום מוסדות ואנשי דת. הצעדים האלה קוממו לא מעט מוסלמים, אבל התקבלו בברכה אצל קונסולים, שגרירים ומלכות ומלכים מערביים. אם עד המאה ה־19 קבוצות ההתייחסות החזקות נקבעו על פי שיוך דתי, הרי שבמאה ה־19 הקבוצות החלו להשתנות ולהתבסס על מעמד כלכלי ועל אוריינטציה תרבותית. היעלמות תחושת הסולידריות הדתית פגעה ביהודים, שהיו רוב בקרב עניי סלוניקי, גם אם חלקם נמנו על עשיריה הגדולים. יהודים נטו להתחתן בגיל צעיר ולהוליד ילדים רבים. השריפה של 1890 הותירה 20,000 מהם חסרי בית, ואליהם הצטרפו פליטים יהודים מרוסיה ואוקראינה, שברחו מפוגרומים. העושר הגדול של משפחות אלנטיני, מזרחי ואחרות לא טפטף אל עשרות האלפים שהצטופפו בדלות במרכז העיר. האירועים בבלקן רדפו זה את זה במהירות. תביעות לעצמאות עלו ממקדוניה, בולגריה, וולאכיה ויוון. ב־1821 הכריזה יוון על מרד, והצליחה להכריז על עצמאות בשנת 1832. שטחי המדינה היוונית לא כללו את סלוניקי, אבל תושביו היוונים של האזור קיבלו חיזוק משמעותי. אחת התוצאות המיידיות של העצמאות הייתה הרעה משמעותית ביחסים בין היוונים ליהודים. תגרת רחוב קטנה הפכה מהר לשבוע של אלימות בין הקבוצות, כשהפאשה, שליט העיר, מסרב להתערב. בסופו של דבר הרוחות נרגעו, אבל השקט שנשמר היה מתוח.
נשים יהודיות בתצלום משותף, 1920 (מוזיאון יהדות סלוניקי)
מלחמת הבלקן הראשונה והשריפה הגדולה בשנת 1908 התקוממו אנשי צבא טורקיים, "הטורקים הצעירים", כנגד השער השמיימי. לסלוניקי היה חלק חשוב בהתקוממות. רוב מנהיגי ההתקוממות הוצבו בסלוניקי, והיא הייתה עיר הולדתם של שניים מחשובי הטורקים הצעירים בהמשך: אנוור ביי ומוסטפה כמאל אטאטורק. הטורקים הצעירים ראו את האליטה האירופאית, את דעיכת האימפריה והשתנות מערך הכוחות העולמי, ומצאו שפה משותפת עם צעירים יוונים. עבורם, שלמות האימפריה לא הייתה ערך עליון. המטרה הייתה מודרניזציה של טורקיה, התנערות מהעבר וחיזוק הקשרים הפאן־טורקיים, על חשבון ויתור על שליטה באירופה. לפחות בהתחלה, הטורקים הצעירים לא נבהלו משאיפות העצמאות של היוונים, וגם לא ממנהיגים ציונים צעירים שהגיעו לסלוניקי: זאב ז'בוטינסקי ודוד בן גוריון. לעומתם, יהודי סלוניקי לא התרשמו במיוחד משני המנהיגים. הם חשו מחוברים לאימפריה ומוגנים בה, לא אהדו את האלמנטים הסוציאליסטים במשנתו של בן גוריון וחששו לעורר עוינות בקרב השלטונות. שני המנהיגים עזבו את סלוניקי ללא הישגים משמעותיים, אבל הזרעים שזרעו בה, יחד עם הגעתו של רב ראשי חדש — יעקב מאיר, שבעצמו נולד בישראל — יקבלו עידוד משמעותי ב־1912, עם תום מלחמת הבלקן הראשונה. האימפריה איבדה במלחמה את רוב שטחיה באירופה. סלוניקי וסביבתה הפכו ליווניות. בימים הראשונים שלאחר התבוסה, יהודי סלוניקי היו מבועתים. קבוצה של כמה בנקאים אף הציעה לממן את המשך הלחימה הטורקית, כדי לא להפוך לנתיני המלך היווני. היוזמה הזו נדחתה, והצבא היווני הניף את דגלו בסלוניקי ביום דימיטריוס הקדוש, שנת 1912. הרטוריקה הלאומנית של השלטון היווני, השתנתה עם שוך סערת הקרבות. המלך היווני הצעיר ידע שדיכוי מיעוטים דתיים או לאומיים ייחשב הפרה גסה של העקרונות הליברליים שבשמם, לפחות לכאורה, עלה לשלטון, ועשוי להוביל לכך שבריטניה וצרפת יפסיקו לתמוך ביוון. המלך הודיע על מחוייבות להגנה על זכויותיהם של היהודים באופן מיוחד, ומנהיגי הקהילה היהודית קיבלו את ענף הזית שהושט להם. חיש מהר התנוססו דגלי יוון מעל בתים יהודיים בימי חג לאומיים. רבנים ובישופים השתתפו אלה בחגיהם של אלה ולא יוונים המשיכו להיות חלק ממועצת העיר. בשנת 1914 מנתה אוכלוסית העיר כ־150,000 איש. אחוז היהודים נשאר דומה לזה שעלה במפקד של המאה ה־16 — כ־40%. רובם ככולם חיו במרכז העיר, קרוב לנמל ולים. עיתונאי בריטי שסייר בעיר כתב לקוראיו: "אפילו היום העיר נראית רוב הזמן כמו מין משונה של ירושלים. מודרנית יותר, מקדונית יותר, קוסמופוליטית, ובכל זאת — ירושלים". שריפת הענק שפרצה בעיר בשנת 1917 כילתה תוך יומיים את מרכז העיר כולו והותירה יהודים רבים חסרי גג ורכוש. תכנית השיקום לא התחשבה בעבר היהודי של מרכז העיר. היהודים כעסו ומחו — ללא הועיל. ראש הממשלה אלפתריוס וניזלוס התעקש להשתמש באסון הגדול כמנוף לשינוי פניה של סלוניקי. הרבה פחות ירושלים, הרבה יותר יוון. וניזלוס הכחיש בתוקף כל כוונה לפעול כנגד היהודים, אבל אנשי המקצוע שהגו את תכנית השיקום דיווחו על כך שהסטת היהודים ממרכז העיר הייתה מטרה ראשית של התכנית. המאמצים להחליש את הקהילה לא נגעו רק במישור הפיזי. השלטונות חייבו את בתי הספר היהודים (והמוסלמים) לשלב במערכת השעות לימודי יוונית ותרבות יוונית — במימון הממשלה. חיש מהר ילדי הקהילה דיברו יוונית שוטפת. בשנת 1923 בוצע הטרנספר הגדול בין טורקיה ליוון. כמליון וחצי יוונים טורקיים הגיעו ליוון, וכחצי מיליון טורקים עזבו אותה. רבים מהפליטים הגיעו לסלוניקי. השלטונות הקצו להם בתים בעיר, ותכננו עבורם מגורים במסגרת תכנית הבניה הגדולה שלאחר השריפה. הם גם שינו באופן רשמי את יום המנוחה העירוני משבת לראשון, ובכך הצרו את צעדיהם הכלכליים של היהודים. הצפיפות בעיר, המחסור בבתים והמאבק על הקצאת המשאבים הביא לעלייה במתיחות בין תושבים יהודיים ליוונים. בשנת 1931 שרפו לאומנים יווניים מוסדות יהודיים בעיר, פרעו ביהודיה העניים וקראו קריאות אנטישמיות ברחבי העיר. השלטונות סירבו לפתוח בחקירה. לטענתם, מדובר היה באזרחים נאמנים שאמנם יצאו משליטה, אבל שאין להענישם על הרגשות הלגיטימיים שהביעו. כדי להרגיע את הרוחות, הגיע ג'ורג' הראשון, מלך יוון, לסלוניקי, וביקר בבית הכנסת בית שאול ואצל מנהיגי הקהילה. העשור הבא היה רגוע באופן יחסי, אבל יהודים החלו לעזוב את העיר. רובם היגרו לארצות הברית ולצרפת, וחלקם הקטן — לישראל. ב־6 באפריל 1941 תקפו הגרמנים את יוון מצפון. שלושה ימים לאחר מכן צעדו חיילי הרייך ה־3 ברחובות סלוניקי וימיה של הקהילה המפוארת בת ה־400 שנים הגיעו לקיצם הנורא.
שנתיים חיו יהודי סלוניקי תחת גזירות הולכות וגוברות של הנאצים, עד שהועלו על הרכבות המובילות למחנות ההשמדה. שנתיים של רדיפות וגטאות, נסיונות בריחה ותחנונים, של רגעי חסד של עזרה הדדית והקרבה, של הלשנות והסגרה ושל אדישות כמעט מוחלטת של השלטונות. העיר, שהייתה בית ליהודים במשך מאות שנים, ושחבה להם את שגשוגה, הפנתה להם עורף
חיילים גרמנים מכריחים קבוצת יהודים לבצע התעמלות בכיכר אלפתריה בסלוניקי, יולי 1942 (United States Holocaust Memorial Museum, courtesy of David Sion)
חכי לי סלוניקי ב־15 למרץ 1945 הגיע לסלוניקי היהודי האתונאי לאון באטיס, ניצול ראשון מאושוויץ. רעב ותשוש הוא התיישב באחד מבתי הקפה בעיר, וסיפר ליושבים — חלקם יהודים שהצליחו להסתתר, רובם יוונים נוצריים — את סיפורו, ואת סיפורם של שכניהם, קרוביהם, שותפיהם לעסקים, חבריהם. מתוך כ־45,000 תושבי העיר היהודים שנשלחו למחנות ההשמדה, רק כ־2,000 שרדו. רובם נרצחו או מתו בשל התנאים תוך שבועות ספורים. שנתיים חיו יהודי סלוניקי תחת גזירות הולכות וגוברות של הנאצים, עד שהועלו על הרכבות המובילות למחנות ההשמדה. שנתיים של רדיפות וגטאות, נסיונות בריחה ותחנונים, של רגעי חסד של עזרה הדדית והקרבה, של הלשנות והסגרה ושל אדישות כמעט מוחלטת של השלטונות. העיר, שהייתה בית ליהודים במשך מאות שנים, ושחבה להם את שגשוגה, הפנתה להם עורף. הדבר בולט במיוחד אל מול התנהלות שלטונות אתונה. באתונה מחו תושבים, פקידים ואנשי כמורה באופן נחרץ ומסכן חיים כנגד הגזירות והגירוש. בסלוניקי היו אזרחים שסיכנו את חייהם כדי לעזור ליהודים, אבל השלטונות שתקו. השלטונות המשיכו לשתוק גם בשנים שאחרי. אוניברסיטת אריסטוטלוס העירונית, שהתרחבה בשמחה לשטחי בית הקברות היהודי שנהרס תחת הכיבוש, סירבה להקים אנדרטה לזכר היהודים במקום. אנדרטה אחרת לזכר יהודי העיר שנרצחו בשואה הוקמה הרחק ממרכז העיר, ליד שדה התעופה. רק בשנים האחרונות, תחת ראש העיר יאניס בוטאריס (Yiannis Boutaris) הוקם ביוזמתו המוזיאון לשואת יהודי סלוניקי (שבנייתו טרם הושלמה), והוקמה אנדרטה לזכר היהודים בשטחי האוניברסיטה. המטיילים היום בעיר יתקשו למצוא רמזים למאות שנות השגשוג היהודי שלה, ולא במקרה. אבל מי שהולך היום בשדרות הגדולות של מרכז העיר או ברחובות המסחריים מסביב לשווקים, הולך במקום שבו חיו במשך מאות בשנים יהודיה של ירושלים של הבלקן.
