מעיינות נודדים בים המלח
הרעיון הוותיק להבאת מים לים המלח היה "תעלת הימים", שכאשר נהגה בשנות השבעים של המאה שעברה התכוון להזרמת מים מהים התיכון לים המלח. המטרה עיקרית של התעלה הזו הייתה לנצל את הפרש הגובה בין לייצור חשמל – רעיון שמובא כבר בספרו של הרצל, אלטנוילנד.
כתיבה וצילום: ידין רומן
הים הבורח
בשנת 1943 יצאה חבורה של משוטטי ירושלים לשוט מסביב לים המלח. את פניהם שמו למפעל האשלג, במטרה לצאת למסע באחת משתי אוניות הנוסעים, "מכוור" ו"מצדה", ששירתו את המטיילים על פני הים. למפעל האשלג הגיעו בקו האוטובוס שיצא מירושלים למפעלי ים המלח. "ירדנו מן המזח במדרגות ובאנו אל סיפון הספינה… קרן צבי, הספן הוותיק, ראשון לרבי חובלים עבריים בים המלח, הוא שיוליכנו בדרך הזאת…. והנה משה'לה שוב, ראשון למלחים העבריים בים הזה… וכאן גם אבו חסן הזקן ואבו רעייאן הצעיר, שני זאבי ים: אבו חסן שט כבר שלושים שנה בים המלח. הוא ואבו רעייאן היו לעזר למפעל האשלג בראשית גישושיו", דיווחו המטיילים.
"העוגן הורם, המנוע עבד בעוז, הסירה מחליקה בנחת על פני המים…. אנו שטים לאורך החוף המערבי, קרוב מאוד אליו. מצפון מערב לח'רבת קומראן… הרים נישאים בשלל גוונים וירק רב לכל מלוא העין עד למרגלות ההרים ועל פני החוף… ביצת פשח'ה נקרא האזור הזה, ואמנם כולו מכוסה בביצות. מעיינות רבים, קטנים וגדולים נובעים כאן – קצתם נובעים מתחתית ההרים, מתוך נקיקים וסדקים, קצתם מרוחקים מן ההר, קרוב לחוף.
ירדנו לסירת משוטים ובאנו אל החוף. שאון זרמי המים לימיננו ולשמאלנו בישר לנו שהגענו אל לב המעיינות. הרחק צפונה ומערבה השתרע 'ג'ונגל' ללא דרך ובסבכיו מפוזרים מעיינות מים חיים".
הקבוצה מחפשת את עין פשח'ה, המעיין הגדול מכולם, ומגלה את מקומו בבריכה נאה ועמוקה בין השיחים קרוב מאוד למצוק.
קבוצה אחרת, שהקיפה את ים המלח ברגל באותה שנה, הגיעה לעין פשח'ה, מדרום, וירדה בשביל התלול במצוק אל המעיין. "דאגתנו הייתה להספיק לרדת מההר בטרם יחשיך. השמש כבר שקעה, באפלה הסתמנו שני הצוקים של ראס פשח'ה – משם יורד שביל המוליך למעין. בחושך ירדנו בשביל המסוכן… עברנו בזהירות והלב הלם: כאן המקום! כאן הגדול במעיינות שפגשנו; גם בריכתו גדולה. ערכנו חניה כהלכה. קפצנו מן הסלע אל הבריכה. אכלנו וכלינו כל מה שהיה עמנו".
ראס פשח'ה היה המכשול הגדול ליצירת דרך לאורך החוף המערבי של ים המלח. הים הגיע עד למרגלות ההרים, גאות ושפל, קיץ וחורף, בכול גובה אפשרי של מפלס הים, רגלי המצוק של ראס פשח'ה עמדו בתוך המים.
לאחר התבססות מלון קליה בשנות השלושים המעיין הפך לחוף רחצה מבוקש. שועי ומנהיגי הארץ שכשכו במימיו. לאחר 1948, המלון ניטש ונהרס. הירדנים בנו מלון חדש ליד המבנים ההרוסים של מפעל האשלג הצפוני ופיתחו את קטע החוף בין המלון לראס פשח'ה כמוקדי תיירות. עד מהרה הפכו המעיינות של עין פשח'ה למוקד בילוי אהוב על תושבי ירושלים, עמאן, יריחו והסביבה. חוף הים פונה מהצמחייה העבותה, והמעיינות אפשרו לשטוף את המלח לאחר הרחצה בים.
לאחר מלחמת ששת הימים הועברו מעיינות עין פשח'ה – ששמם הוסב לעיינות ציקים, לידי רשות שמורות הטבע. לאחר פתיחת הכביש מירושלים לעין גדי, לאורך החוף המערבי, היה למקום עדנה. קבוצות מאורגנות ניצלו את האפשרות להגיע בקלות לעין גדי לסיורים לים המלח, ועיינות צוקים הפכו לאתר רחצה פופולרי, עם חוף ובריכות מים מתוקים. ערביי יהודה, שומרון ורצועת עזה נהרו לכאן בימי ששי בעיקר, וביתר השבוע הגיעו משפחות של ישראלים. האתר חולק לשנים – שמורות טבע, שכללו את האזור מצפון לבריכות שהפך לשמורה פתוחה, והאזור מדרום לבריכות שהיה לשמורה סגורה. בתווך היה אתר הרחצה שנמסר לניהולם של היישובים החדשים בצפון ים המלח.
עם חנוכת הכביש, ב-1971, הים עוד ליחך את שולי הכביש. גיאוגרפים ידועי שם אף הזהירו שמפלס הים עוד יכול לעלות לשטוף את הכביש בימי סערה וחורף. אכן, במהלך ההיסטוריה מפלס המלח ידע עליות וירידות. הדיון בין חוקרי המקרא במאה התשע עשרה, על סדום ועמורה בכיכר הירדן, נסב על כך שהיישובים האלה, טבעו למעשה בתוך הים לאחר שמפלסו עלה והציף את ארצות הכיכר. בספר בראשית מוזכר הקרב בין מלכי הצפון לבין: "ברע מלך סדום וברשע מלך עמורה, שנאב מלך אדמה, שמאבר מלך צביים ומלך בלע היא צוער. כל אלה חברו אל עמק השידים, הוא ים המלח" (בראשית יא, א-ג). נוסעי המאה ה-19 תיארו מעבר יבשתי שהיה בין הלשון לבין חופו המערבי של הים – מעבר שפעם נראה ופעם נעלם, ואנשי הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל סיכנו עצמם בירידה במצוק של ים המלח שמשם את מדדו את מפלס המים במשך שנים ארוכות.
במחצית הראשונה של המאה עשרים התייצב מפלס ים המלח סביב 390 מטרים מתחת לפני הים. הים הסוער הגיע לאיזון בין כניסת המים אל הים, בעיקר מהירדן, להתאיידות הטבעית של המים. נפח המים שנכנס לים, 1,500 מיליון מ"קר בשנה, דמה לנפח המים שהתאיידו מדי שנה.
בשנות הששים של המאה שעברה החלו לפעול מפעלי מים גדולים בישראל, בירדן וסוריה. תעלת הע'ור (כיום תעלת עבדאללה) בבקעת הירדן החלה לפעול באופן לחלק ב-1961 ומוביל המים הארצי החל לפעול ב-1965. לאלה נוספו סכרים על הירמוך בסוריה ועל נחלי המים בירדן היורדים אל ים המלח.
ירידת המפלס הייתה בהתחלה מתונה. אבל החל מ-1970 החלה להתעצם. ב-1975 נוצר חיץ בין האגן הדרומי, הרדוד, לאגן הצפוני העמוק, ובשנות השמונים האגן הדרומי התייבש לחלוטין והפך למעשה לשטח של בריכות אידוי של מפעלי ים המלח השואבים מים מהאגן הצפוני לבריכות בשטח של מה שהיה פעם האגן הדרומי. בשנות התשעים ירידת המפלס כבר הגיעה ל-90 סנטימטרים בשנה, ובמאה ה-21 הירידה השנתית כבר עומדת על מטר ויותר. כתוצאה מירידת המפלס שטח פני הים הצטמצם בקרוב למחצית, מ-1,015 קמ"ר בשנות השלושים של המאה שעברה לפחות מ-600 קמ"ר כיום.
ירידת פני המים ובעיקר נסיגת החוף חייבה שינויים מתמידים בחופי הרחצה. בעיינות צוקים צריך היה לבנות כל כמה שנים "חוף חדש", להזיז את מתקני הרחצה, לשנות את זרימת המים כך שיוכלו לשרת את המתרחצים ועוד. ב-2005 החזירו הקיבוצים את עיינות צוקים לידי רשות הטבע והגנים. השינויים הרבים הפכו את הפעלת החוף ללא כדאית.
"ברשות קבלו החלטה לא לרדוף יותר אחר החוף", אומר אלדד חזן, מנהל השמורה ב=15 השנים האחרונות, "אלא להפוך את המקום לשמורת טבע, שעוסקת בטבע ובלא בחוף רחצה".
מעיינות נודדים
ההבנה שאפשר להפסיק לרדוף אחר החוף הגיעה יחד עם העובדה שהמעיינות הצפוניים של השמורה, ככל שהים התרחק מהמצוק, נעלמו. לעומת זאת באזורי הדרומיים יותר, כולל בשמורה עצמה, החלו להופיע מעיינות חדשים. "לקח זמן להבין מה בדיוק קורה", אומר חזן, כי נסיגת הים היא באופן יחסי תופעה חדשה. בשנות השמונים של המאה שעברה כמויות המים האדירות של שלל המעיינות בעיינות צוקים, יותר מששים מיליון מטרים מעוקבים בשנה, הלכו ופחתו עד שנעלמו לחלוטין. התופעה הזו חיזקה את ההחלטה שלא כדאי להשקיע במיזמי תיירות הבנויים על מים מתוקים באזור הזה, הם הולכים ונעלמים. החוף התרחק, המעיינות נעלמו, וניהול חוף רחצה מסודר הפך לבלתי אפשרי.
"עד שהבינו שהמים לא נעלמים, אלא פשוט נודדים דרומה לקח זמן", אומר חזן. המים שפורצים למרגלות מצוק ההעתקים אל מול ים המלח, 120 מיליון מטרים מעוקבים בשנה, מגיעים מאקוויפר ההר. לפי הסכמי אוסלו שלושה רבעים ממימי האקוויפר העצום הזה, מיליונים רבים של מטרים מעוקבים, שמורים לרשות הפלסטינית. מדינת ישראל יכולה להשתמש רק ברבע הנותר. אולם, הפלסטינים לא מנצלים את האקוויפר הזה, ולכן מים רבים ממשיכים לפרוץ למרגלות מצוק ההעתקים בדרכם לים המלח. כולנו מכירים את מעיינות עין גדי ונחל ערוגות, אבל הכמויות הגדולות באמת של מי האקוויפר הזה נמצאים בעיינות צוקים, בעיינות קנה וסמר ובעיינות קדם – שם הנביעות הם של מים חמים.
בעוד המעיינות הצפונים של עיינות צוקים הלכו ונעלמו, המים במעיינות הדרומיים יותר הלכו וגברו. למעשה אלה אותם מים, שכעת פרוצים לפני השטח בנקודות דרומיות יותר.
השטח שבין מצוק ההעתקים לחוף הים הנסוג מורכב משני חלקים. החלק הקרוב למצוק, שהוא בעיקרו אבנים וחצץ שהובאו על ידי המים או התמוטטות המצוק. זו שכבה תת-קרקעית שהמים יכלו בקלות לפלס דרכם בתוכה ולהגיע לים המלח. החלק השני, הקרוב יותר לים, הוא שכבה חרסיתית שהורבדה על ידי משקעי הים שהובאו מהירדן ומהנחלים הנשפכים אל ים המלח. השכבה החרסיתית אטומה למים. עובייה כ-40 מטרים והיא חוסמת את האפשרות של מי התהום לזרום אל הים. ככל שמפלס הים ירד המים נתקלו בשכבה הזו באזור שהוא כעת יבשה. בשפכי הנחלים מי השיטפונות הצליחו לחרוץ קניון בשכבת החרסית, קניון שבמקומות מסוימים מגיע לכ-40 מטרים גובה, כדוגמת הקניון שנוצר בשפכו של נחל עוג, ממזרח לכביש מספר 90 דומים לו בתוך שמורת עיינות צוקים.
במקומות שהמים לא הצליחו לפרוץ את השכבה הזו הם נדדו בהתאם לשיפוע השכבות באזור הזה של ים המלח הוא לכיוון דרום. כך המים זורמים דרומה, בתת הקרקע ויוצאים לפני השטח במקומות הנמוכים. הביטוי לכך הם המעיינות המתפרצים לאורך החוף – שככל שעוברים השנים וגובה פני הים יורד, כמות המים הפורצת מהאקוויפר על החלק היבשתי הולכת וגדלה.
כיום עיינות קומרן ותנור, בצפונה של שמורת עיינות צוקים, יבשו לחלוטין. נביעת המעיינות בדרומה של השמורה התחזקה וגדלה. סך הכול מדובר בכמויות מים לא קטנה: 120 מיליון קוב בשנה. כיוון שמשקלם של המים המתוקים קטן מהמים של ים המלח, מי המעיינות ומי הים אינם מתערבבים זה בזה. המים המתוקים נמצאים מעל למים המלוחים ומהווים מקום מחייה ייחודי לבעלי חיים שונים.
להציל את ים המוות
קרקעית האגן הצפוני של ים המלח נמצאת בעומק של 730 מטרים מתחת לפני הים, 200 מטרים מתחת לגובה מפלס המים הנוכחי. בקצב הנוכחי של ירידת מפלס ים המלח וצמצום פני הים (מה שמקטין את ההתאיידות), ים המלח יגיע לשווי משקל חדש בסביבות 550 מטרים מתחת לפני הים. בקצב ירידת המפלס כיום זה יקרה בעוד מאה שנה.
אך ירידת המפלס המתמדת היא בעיה אקולוגית, בעיה תכנונית, ובעיה לפיתוח אזור ים המלח הן מבחינת יישובים, חקלאות, בנייה, תיירות ועוד. מכיוון שכך מזה שלושים שנה מחפשים פתרון לעצירת ירידת המפלס לפני שנגיע לעמק שנמצא 150 מטרים מתחת למפלס הים הנוכחי.
הרעיון הוותיק להבאת מים לים המלח היה "תעלת הימים", שכאשר נהגה בשנות השבעים של המאה שעברה התכוון להזרמת מים מהים התיכון לים המלח. המטרה עיקרית של התעלה הזו הייתה לנצל את הפרש הגובה בין לייצור חשמל – רעיון שמובא כבר בספרו של הרצל, אלטנוילנד.
ב-1977 החליט שר האוצר שמחה ארליך לקדם את התעלה כפתרון לייצור אנרגיה. ארליך אף פנה לממשלת גרמניה בבקשה לסיוע במימון הפרויקט. לאחר שנה הוחלט להקפיא את הפרויקט מחוסר תקציב. ב-1980 החליטו שר האוצר יגאל הורביץ ושר האנרגיה יצחק מודעי לחדש את עבודת ועדת ההיגוי של הפרויקט. הוועדה הציעה שלושה נתיבים אפשריים לתעלה, ובאוגוסט 1980 החליטה הממשלה לבנות את התעלה בנתיב הדרומי, שתחילתו היה בצפון סיני, מדרום לעזה. התעלה תוכננה לעבור את השטח שמעבר לקו הירוק בתעלה באורך של שישה קילומטרים. משם מי הים תוכננו לזרום בתעלה פתוחה עד לאגם מלאכותי מדרום לבאר שבע. מהאגם מהים יזרמו במנהרה באורך של 80 קילומטרים ויפלו ב"מפל" לתוך ים המלח סמוך לעין בוקק.
במאי 1981 נערך במעלה יאיר טקס חנוכת תחילת העבודות על כריית התעלה, בנוכחות ראש הממשלה מנחם בגין. בהמשך פורסמו מכרזים ראשונים ואף הוחל בחפירת מנהרת בדיקה, באורך של 250 מטרים, סמוך לעין בוקק. הפרויקט זכה לגינויים רבים בקהילה הבינלאומית, מבחינה פוליטית כי היא עוברת בשטח שמעבר לקו הירוק, ומבחינה אקולוגית מחשש שתגרום לדליפת מי ים אל תוך אקוויפר המים המתוקים בנגב. בינתיים, משרד האוצר השתמש במימון שכבר גויס, מאה מיליון דולר, לצרכים אחרים. ב-1985 פרסם מבקר המדינה דוח חריף על התנהלות הפרויקט שבעקבותיו החליטה ממשלת ישראל להפסיק את הפרויקט.
אך בזה לא תם חזון "תעלת הימים". במרץ 2007, לאחר הסכמי השלום עם ירדן, הכריז שמעון פרס על פרויקט "מסדרון השלום" – לאורך הבקע מים סוף ועד לחרמון. במסגרת תכנית שיתוף הפעולה האזורית הזו קרמה עור וגידים "תעלת ימים" חדשה. הפעם בין הים האדום לים המלח לאורך הערבה. לאורך התעלה תוכננו מפעלי התפלת מים, מפעלים כלכליים והזרמת מים לים המלח שתעצור את ירידת מפלס המים. התוכנית, המשותפת לישראל וירדן, דשדשה. לא גויס לזה כסף. לפני כמה חודשים נקברה תוכנית התעלה סופית, כאשר הודיעו הירדנים על ביטולה.
בינתיים הוקמו בישראל מתקני ההתפלה לאורך הים התיכון, כך שכיום אין לישראל בעיה של מים. עודפי המים הם עד כדי כך גדולים שישראל מעבירה לירדן מים מהכינרת בכמויות הולכות וגדלות.
ועכשיו אנחנו חוזרים למפלס ים המלח. אלי רז, איש ידיעת הארץ, גיאולוג וחוקר ים המלח מעין גדי, הציע כבר לפני שנים רבות להפוך את כיוונו של מוביל המים הארצי. במקום להזרים את מי הכינרת למרכז הארץ, להזרים מים מותפלים ממרכז הארץ אל הכינרת ולחדש את זרימת המים בירדן. כאשר הציע את הרעיון הוא נתקל בגיחוך. אולם, עברו כמה שנים ואכן הזרמת המים במוביל פסקה ומכשירים כיום את המוביל להזרים מים בכיוון ההפוך.
המים האלה, הציע בזמנו אלי רז, יכולים להיות מסופקים לירדן, אפילו בכמויות גדולות יותר, ומאה וחמישים מיליון המטרים המעוקבים של מי ירדן, שהולכים כיום לירדן, אפשר יהיה להזרים דרך הירדן לים המלח. הזרמת המים הזה תיצור אזור תיירותי חדש וייחודי – אזור גאון הירדן, על צמחייתו הנאה ובעלי החיים הרבים החוסים בצמחייה הזו. אזור תיירותי בעל פוטנציאל כלכלי אדיר גם לישראל וגם לירדן. והמים האלה, לא יפגעו באקולוגיה של הירדן או ים המלח – אלה המים המקוריים שזרמו בו.
על מנת לעצור את ירידת מפלס ים המלח (איש לא מדבר על חזרה למפלס הקודם) צריך להזרים אליו כ=800 מיליון מטרים מעוקבים בשנה. הירדן יכול לספק לפחות 200 מיליון מטרים מעוקבים, ועוד כ=100 מיליון מטרים מעוקבים יכולים להגיע מהנחלים בירדן שאפשר יהיה לשחרר אותם כאשר המים המותפלים יסופקו מישראל. מי נוספים יכולים להגיע ממפעלי ים המלח. המפעלים מזריחים כ=800 מיליון מטרים מעוקבים של מים אל הבריכות ומזה, לאחר אידוי, מחזירים לים כ=400 מיליון מטרים מעוקבים. התייעלות בשיטת ייצור האשלג יכולה לחסוך עוד כ=200 מיליון מטרים מעוקבים.
ומניין יגיעו המים הנוספים? מטיהור מי שופכין. כבר כיום יש עודפים גדולים במי השופכין המטוהרים. החקלאות כבר אינה יכולה לצרוך את כל כמות המים הזו. אבל ים המלח, כן. מפעל טיהור מי השופכין של ירושלים בנחל קדרון (דרך מט"ש נחל אוג), הוא כבר דוגמה לכמויות גדולות של מים מטופלים המגיעים לאזור ים המלח. כמויות המים המטופלים האלה יכולים בהחלט להשלים את החסר לשימור מפלס ים המלח הנוכחי ולהפוך אותו למקור חיים ופרנסה לתושבים המתגוררים באזור.
אז מהרצל ועד להתפלת מי ים עברנו מרחק לא קצר, אבל החזון הזה בהחלט אפשרי. צריך רק להחליט להשקיע את התקציבים הדרושים למימושו. מה שלא היה אפשרי בימי חזון תעלת הימים, כיום בהחלט אפשרי. חזון אקולוגי מתאים בעולם של המאה העשרים ואחת.
שמה של הלאורה של גראסימוס נישאה מפה לאוזן ועד מהרה נוסדו מסביבה ארבע קהילות נוספות של נזירים מתבודדים. במאה הששית, בחסותם של הקיסרים אנאסטסיוס ויוסטיניאנוס הלכה תנועת הנזירות המדברית הזו וגדלה. אנאסטסיוס בנה כנסייה גדולה ליד הירדן בשם כנסיית יוחנן המטביל, ושני הקיסרים הוסיפו אכסניות לצליינים שהגיע באלפיהם אל המדבר ונעו בין עשרות מנזרי המתבודדים שנוסדו לא רק במדבר של יריחו אל גם ברחבי מדבר יהודה.
ממנזר גראסימוס המקורי נותרו רק כמה שרידים. אולם במצוקי החוואר של ערוצי הנחלים הקטנים עדיין עומדים כוכי הנזירים, שבחלקם עוד שהו קומץ נזירים עד לתחילת שנות השבעים של המאה שעברה.
כיום עומד קרוב למנזרו המקורי של גראסימוס מנזר יווני־אורתודוקסי גדול בשם דיר חג'לה. על פי המסורת, המנזר הוקם במצוותו של הירונימוס הקדוש-מראשי תנועת הנזירות המדברית ומי שהלך בדרכו של גראסימוס-על המערה שבה התבודד גראסימוס עם ידידו האריה. מבנה המנזר הנוכחי, הבולט בכיפתו הנאה ובחורשה הירוקה המקיפה אותו, הוקם בשנת 1890. במלחמת ששת הימים ניטש וכמה שנים אחר כך התיישב במקום נזיר בשם כריזוסטומוס. בקושי רב נאחז במקום. אנשי נח"ל בית הערבה עוד זוכרים שהיו שולחים לו אוכל בימים קשים במיוחד. כיום המנזר הוא פינת חמד במדבר מסביב ליריחו. המערה של גראסימוס עוד נמצאת בבסיסו והכנסיה מעוטרת בציורי קיר מפוארים של אבות תנועת הנזירות המדברית, גראסימוס, הירונימוס, וחריטון.
מנזרים ממוקשים
ממנזר דיר חג'לה נמתח כביש 90 החדש, עוקף יריחו, הוא עובר מעל ואדי נח'יל, ערוץ קטן שעוד השתמרו במצוקיו מערות התבודדות, מעיין קטן ודקליה ובסמוך מטע דקלים ששייך למנזר. בין הדקלים ניצבים כמה מבנים מלבני בוץ, שרידים של מחנה צבאי ירדני שהיה במקום ומהווה דוגמה לבניית לבני הבוץ שרווחה כאן מאז תקופת האבן. הכביש מוביל אל קאסר אל יהוד.
אתר הטבילה בקאסר אל יהוד נפתח למבקרים לפני כמה שנים. עשרים שנה היה צפון מאחורי גדר המערכת וגם כיום הכביש המוביל לאתר חוצה את שדות המוקשים של המערכת — מראה סוריליאסטי בדרך אל המקום שבו יוחנן המטביל קרא לתושבי יהודה לבוא ולהיטהר. המבנה הגדול של מנזר יוחנן המטביל ניצב על גבעה ליד הדרך, סגור ומסוגר מחשש התמוטטות ומיקוש.
אתר הטבילה, אל מעטס בערבית, מתוחזק עבור המינהל האזרחי ביהודה ובשומרון על ידי רשות הטבע והגנים. במרכזו קפלה קתולית קטנה ומחודשת שממנה יורדת מערכת של מדרגות אבן נאות אל עבר רציף בגדת הירדן. עד שנפתח האתר באופן רשמי הייתה כאן סכנה ממשית של טביעה. הגישה למים הייתה קשה, והיציאה לאתר הטבילה דרך שיחי גדות צפופים קשה עוד יותר.
כיום הירידה למים לפחות מבחינה ארצית, פשוטה יותר. לובשים את כותנת הכותנה הלבנה ונכנסים איתה למים. איש הדת מטביל את הצליין מעל לראשו, בשמו של ישו. את הכותנות שומרים. יש הנקברים אתה בסוף ימיהם. תמהיל מרתק של קבוצות נגלה באתר לעיני המבקר. קבוצת יפנים, כולם בכותנות זהות, עומדים על קצה הרציף ומקשיבים לרועה הרוחני הנואם אליהם בהתלהבות. צליינים מבולגריה ורומניה, בלבוש מסורתי, לצד כומריהם העדויים שרשראות זהב גדולות שעליהם תלויים צלבים וסמלי מעמד, בגלימות ובכובעים טקסיים. מן הרציף עולות, זוגות, זוגות נערות מוסלמיות מעיירה ליד ג'נין, עם מטפחות לבנות לראשיהן ותלבושת אחידה וקבוצה של נוצרים מעיירה ליד בית לחם מקשיבים רב קשב להסבר ותפילה מפי אשה וכומר. מעל לביתן שבו הם התכנסו נחות שתי יונים צחורות.
"400,000 איש בשנה עוברים כאן, והמספרים גדלים כל הזמן", מספר לי מנהל האתר. עם כל הכבוד למין האנושי, עיקר עיסוקו כיום הוא בסקר בעלי חיים בתוך גאון הירדן, אותם קשה יותר למספר, איש אינו יודע כמה בעלי חיים באמת רוחשים בתוך האזור הסגור הזה.
עם אבים אתר, מנהל מחוז יהודה של רשות הטבע והגנים, אני יוצא למסע לאורך הדרך שמעבר לגדר המערכת, מאתר הטבילה אל שפך הירדן. בכניסה אל הדרך, ליד אתר הטבילה, ניצבים שרידי כנסייה פרנציסקנית בעלת מראה מרתק: מבנה עגול מוקף עמודים כאשר מסביבו חומה עם שער ברזל. בפינות החומה מגדלים. למרות המראה המאיים של המגדלים, אלה בסך הכול מגדלי מים, שמי הירדן נשאבו אליהם. המים שימשו לטפח שדרת דקלים שהובילה מהכנסייה אל קפלה שעמדה על שפת הירדן. בתוך השטח הפרנציסקני מוקף החומה נוספה בשנת 1935 אכסניה נאה לעולי רגל. זו התמוטטה ברעידת אדמה, שפגעה ברוב המנזרים לאורך הירדן, ב־18 בדצמבר, 1956. הכנסייה שופצה בשנת 1957 אך כיום נותר ממנה רק המבנה המתומן שהיה במקור מוקף בחלונות זכוכית. שדרת הדקלים הנאה יבשה מזמן ורק גדמי העצים מרמזים שפעם צעדו כאן עם כפות דקלים מהכנסייה אל הקפלה שעל גדת הנהר.
500 מטרים מעבר לשער בגדר המערכת מגיעים אל המנזר הראשון, המנזר הסורי אורתודוקסי. לאחריו עומד מנזר קופטי, שניהם מבנים גדולים ונטושים, ממוקשים ובסכנת התמוטטות. ממולם, ממזרח לדרך עומד מנזר קטן שבמרכזו קפלת תפילה עם גג מחודד. זהו המנזר של הרוסים הלבנים, כאשר לידו מנזר רומני. האחרון בשורה הוא דיר אל חבש — המנזר החבשי. ב־1933 הגיעה לכאן מנן אספאו קיסרית חבש, אשתו של הקיסר היילה סלסי, לחנוך את המנזר, מלווה בשורת מכובדים נושאי מטריות שמש גדולות. סמל קיסר אתיופיה עוד מעטר את המבנה ובחצר שסביבו עומדים בתי מגורים לעולי רגל ותאי התבודדות לנזירים.
ב־6 בינואר בכל שנה, חג האפיפניה של הכנסיות המזרחיות, צועדים עולי הרגל האתיופים מאתר הטבילה אל הכנסייה. ממול למנזרם הגדול והממוקש הם עורכים תפילה ואחר כך מסתובבים וצועדים חזרה אל מחוץ לאזור הסגור.
נזירים אתיופים התגוררו כאן עד ל־1970 אז שני נזירים נרצחו על ידי מחבלים שעברו את הנהר וחיפשו מחסה בכנסייה. בלוויה שנערכה כאן פתחו מחבלים באש על המשתתפים, מעברו השני של הירדן. מאז המנזרים נטושים ויש הטוענים שגם ממולכדים.
על השטח השטוח שבין שורת המנזרים לגדת הנהר ניטעו בעבר מחנות האוהלים של אלפי עולי הרגל מהכנסיות המזרחיות שהגיעו לכאן בשיירות ענק מירושלים. על חמורים ופרדות, גמלים ובעיקר ברגל נהרו לכאן בתאריכי החג — ה־9 וה־19 בינואר עולי רגל מכל העולם. קולקים רוסים באוהלים גדולים שאיכלסו עשרות בני אדם, בני אצולה אימפריאליים באוהלים מדוגלים עם הוסאר רוסי מחיל הפרשים בפתח, לבוש מדים כחולים עם פסים אדומים לאורך המכנסים. צליינים אתיופים בגלימות לבנות בוהקות, כמרים אשורים עם כובעי פיתה שטוחים מתפללים עם צאן מריעתם בארמית, קופטים בגלימות אפורות ושרשראות עם צלבים גדולים בקצותיהם שמכובדיהם לבני הזקן עם כובע הדלעת האופייני, נושאים בידיהם צלבים גדולים.
למעשה כולם נושאים צלבים. צלבי יד מוזהבים ומכוספים, צלבי עץ גדולים וצלבים פשוטים מזרדים וענפי שיחי הערבה שלאורך הירדן. וכולם בדרך אל הטבילה. יורדים אל המים בגלימות הלבנות ועולים כאשר נפשם טהורה ורוחם מזוככת.
בסוף הקיץ הזרימה בירדן חלשה. המרחק בין הגדות, בין ירדן לישראל, הוא עשרה מטרים בסך הכול. אולם עד שנבנה סכר דגניה בכנרת וסכר הירמוך כיום במשולש הגבולות ירדן, סוריה וישראל, המים זרמו בעוז ורוחבו של הירדן היה רב. סירות שטו בנהר ובימי הטבילה הגדולים הבישופים וראשי העדות הושטו בסירה על המים על מנת לדבר אל קהילותיהם — כאשר שורות של כמרים זוטרים עמדו במים והטבילו את צאן הקדושים.
כיום, רק שלטי שדות המוקשים הצהובים עם המשולשים האדומים מעניקים צבע לשורת המנזרים לאורך הנהר. כאשר ממול, מעברו השני של הירדן, עומדות הכנסיות העצומות שהקימו העדות הנוצריות במקום שבו נחשפו בשנים האחרונות שרידי מנזרים ביזנטיים גדולים. גם הכנסיות הגדולות האלה, על כיפותיהן הנוצצות בזהב, נטושות. אין בהן נזירים, אפילו לא שומר. אבל אונסקו והכנסייה הקתולית והרוסית אורתודוקסית הזדרזו להכריז על האתר מעבר לירדן כאתר הטבילה האמתי. ההסטוריה והדת כידוע לא נקיות מפוליטיקה.
הכביש הישן שסללו הירדנים מוביל אותנו דרומה. חוצה את ואדי קלט וממשיך דרך גבעות החוואר הלבנבנות אל גשר עבדאללה. לצד הדרך בסיס של משאבת מים וצינור חלוד שהוביל את המים דרומה. אנו בשטח של מלחת א־רשידייה, המקום שבו אנשי בית הערבה נטעו גן ירק. את הצינור החלוד הזה נפגוש בהמשך, במקום שבו עמדה בית הערבה.
הנמוך היום נמוך מאוד
בינתיים יוצאים אל כביש ירושלים — עמאן. הכביש סגור. מאחורי גדר המערכת בצד הישראלי, עמוד הכוונה מאבן מכוון את הבאים באנגלית ובערבית אל "אתר הטבילה של ישו". משם מרחק קצר אל גשר עבדאללה בן חוסיין, מלך ירדן הראשון. הגשר הוקם לאחר הקמת המדינה והיה חלק מכביש מספר 1 הירדני — הכביש בין ירושלים לעמאן. ב־1968 לאחר כישלון מבצע כראמה פיצץ צה"ל את הגשר. מעברו השני של הגשר מגדל שמירה ירדני. חייל ירדני מנומנם מביט בנו בשעמום. איש הרי לא מגיע לכאן כיום והמעטים שמגיעים לא ממש מעוררים עניין. היחידים שחוצים כיום את הגבול בצורה לא חוקית הם מבריחים. לאלה אין כל סיבה לעשות את זה דווקא כאן, במקום שבו הנחל מתחיל להתחתר לעומק החוואר ולייצר לעצמו קניון עמוק בואכה שפך הירדן לים המלח.
כמה מאות מטרים ממערב לגשר ניצב קבר אחים של ארבעה מחברי בית הערבה ושל איש פלמ"ח שנהרגו בפעילות צבאית בבית הערבה. מקומו של בית הערבה מעט דרומה משם, במקום שכיום עומד מוצב צה"לי נטוש. בין שדות המוקשים והגדרות עומדים שני ביצורים צמודים — אחד מדגם ישן, ולידו שני שנבנה בדגם חדש יותר. בתוך התעלות והבונקרים, כמו בכל המוצבים הנטושים באזור, התמקמו עטלפים. מאות עטלפים. נוח להם שם. איש לא מפריע.
ממשיכים על דרך הפטרולים דרומה. עד מהרה מתגלים שרידי קירות בריכות האידוי של מפעל האשלג הישן. רק כלונסאות העץ נותרו עומדים, אכולים ומכוסים בקרומי מלח, מציירים את תוואי בריכות האידוי של המפעל של משה נובומיסקי. "בני אדם מערביים לא יכולים לגור במקום הזה", כתבה הוועדה המלכותית הבריטית שבדקה את בקשת הזיכיון, "יהודים על אחת וכמה וכמה שלא יוכלו להסתגל לתנאים לחופי ים המלח", הוסיפו, הערה אגבית לחלוטין, מבלי כל כוונות אנטישמיות.
דרך הפטרולים מגיעה לסיומה מעל לשפך הירדן לים המלח. מראה מרהיב. בארבעים השנים האחרונות ירד מפלס ים המלח ביותר מ־40 מטרים. המקום הנמוך בעולם הוא כיום נמוך עוד יותר. ים המלח מתייבש. 90% ממימי אגן ההיקוות של הירדן לא מגיעים לים המלח. הים נסוג לאחור. קו חופו הצפוני נמצא כיום כשני קילומטרים מדרום לחוף שהיה באמצע המאה שעברה. ירידת מפלס ים המלח מביאה את הירדן לחתור לעצמו קניון מרשים בתוך החוואר.
מעמדת התצפית הישראלית האחרונה לאורך הירדן, נטושה כמו כל אחיותיה, רואים את שלבי נסיגת הנהר. מדרגות, מדרגות, של ערוץ הולך וצר, מתחתר ומעמיק. שנים גשומות וזרימה חזקה נוגסות במצוק הרך של הקניון. כך, שנה אחר שנה, ים המלח נסוג והירדן מעמיק את הקניון שבשפך.
מול עמדת התצפית הישראלית הנטושה, בקצה הדרך, ניצב מגדל שמירה ירדני. נטוש אף הוא. אין חשש שמשהו יצליח לחצות את הקניון הזה.
נפתול אחרון בתוואי הנהר והוא נכנס לתוך ים המלח. המים המתוקים של הירדן צפים על פני המים הכבדים של הים בפס כהה החודר אל תוך הימה. דגים שנסחפים במורד הנהר עד מהרה מוציאים את מותם בים המוות הסוגר בפתאומיות על פס החיים החוצה את המדבר.
על מה שהיה פעם חופו הצפוני של ים המלח ניצב מבנה גדול שהיה לפני 1967 מלון פאר בן חמש קומות. המלון נבנה בשנות החמישים וכלל בריכה גדולה,אולם אוכל עגול עם חלונות גדולים שצפו אל עבר הים, חוף רחצה סמוך ומזח ספינות. לאחר 1967 התיישב צה"ל במלון והוא זכה להיקרא בפי החיילים "ההילטון". לאחר הסכם השלום עם ירדן גם צה"ל עזב את המבנה והוא נותר נטוש. בינואר 2015, הקומות הגבוהות של המלון קרסו. לא שרדו את השינויים התת־קרקעיים בעקבות נסיגת הים.
חדר האוכל עדיין עומד. גם הבריכה הריקה ממים החושפת את שורת הפנסים שהאירו את המים מהקרקעית. סירת טיולים עומדת על היבשה שהיתה פעם ים והאי המסתורי, שנוסעים במאה התשע עשרה ידעו לספר על הופעתו הפתאומית, עומד גלוי לכול, בחרבה.
במרחק קצר מהמלון, בצומת קליה, עומדת מסעדת הלידו. גם היא נבנתה על ידי הירדנים. בתחילת 1983 הוחזרה לשימוש כמסעדה וכחוף. עם נסיגת הים נעזבה גם היא. על קירות אולם המסעדה צייר נחשון כוכבי, בשנת 1973, העתק מדויק של מפה צלבנית של ארץ הקודש עליה הוסיף את היישובים שהוקמו בבקעה עד שנה זו. במרכז המפה זורם הירדן בזרם אדיר בתוך המסעדה הנטושה.
