״אינעל דין באבור אילי ג’בהום״ — לעזאזל האנייה שהביאה אותם — הוא המשפט המפורסם של מערכון "העולים החדשים", שהיה הרביעי והאחרון של חבורת לול — בשנת 1973. במערכון עומדים על החוף אריק איינשטיין ואורי זוהר, כאשר הם כל פעם מייצגים קבוצת עולים אחרת למול העלייה שהגיעה אחריהם. המערכון צולם אמנם בנמל תל אביב (שלא היה קיים בימי העליות הראשונות), אבל ממחיש בצורה היתולית את מקומו של נמל יפו כשער העלייה לארץ. בית המכס הנאה של נמל יפו היה הבניין הראשון שאליו הגיעו העולים החדשים. תולדות בניין המכס, מזחי הנמל והמדרגות אל המים
כתב וצילם: ידין רומן
רחוב רציף העלייה השנייה נמתח מכיכר השעון שבקצה רחוב נחום גולדמן עד לרחוב הנמל, בקצהו הדרומי של נמל יפו. השטח עליו עובר הרחוב לא היה קיים עד לשנות השלושים של המאה שעברה, אז ייבשו הבריטים חלק מהים והרחיבו את המעבר הצר בין קו המים והבתים. בתקופה הצלבנית עבר כאן ביצור מסיבי שהגן על יפו מכל עבריה. מצודה שהיוותה חלק ממכלול הביצורים הזה התגלתה בחפירות שנערכו בשנת 2007 מצפון להאנגר 1 בנמל. חלקים אחרים של חומה זו התגלו בחלקו הצפוני של רחוב רציף העלייה השנייה בחפירות בשנות השבעים. החומה הצלבנית נמשכה לאורך קו המים באזור הנמל ולמרגלות התל הקדום ביתר צדי העיר. לאחר שגירשו את הצלבנים מהארץ הרסו הממלוכים את יישובי החוף על מנת למנוע אחיזה חדשה של פולשים מהים. יפו נחרבה ונמלה נסתם, דיווח תייר איטלקי שעבר בארץ בשנת 1347, אך על פי דיווחיהם של עולי הרגל בימי הביניים הנמל המשיך בפעילותו. קבוצה של חיילים שמרו על המעגנה והצליינים שירדו לחוף הסתתרו במערות ובכוכים על הגבעה שמעל לנמל עד שהצליחו לארגן שיירה שתוביל אותם בבטחה לירושלים.
נוסעים עוברים מהאניה לסירה שתיקח אותם לנמל (ספריית הקונגרס, אוסף מטסון)
הכיבוש העותומאני של הארץ, בראשית המאה השש עשרה, הביא להתאוששותה של יפו. החומה הצלבנית מסביב לעיר שוקמה והורחבה, בעיר נבנו אכסניות לעולי רגל, ובראש הגבעה של יפו נבנתה מצודה גדולה. באזור הנמל הוקמו שני מגדלים, בהם התגוררו שומרי הנמל. ב־1799 כבש נפוליאון את יפו והחריב את העיר. עם נסיגת הצבא הצרפתי למצרים, התחיל אחמד ג'זאר, מושל עכו רבתי, בשיקומה של העיר. ב־1810 הוא ממנה את מוחמד אבו נבוט למושל יפו וזה פותח בתנופת בנייה שכוללת את בניית מסגד מחמודיה — שנקראה על שמו — חיזוק החומות ושיקום הנמל. הפעילות המסחרית המתעצמת ביפו הביאה לעיר קונסולים מטעם המעצמות ונציגים של חברות הסחר האירופיות. התגברות התנועה בנמל חייבה פריצת פתחים בחומה ובניית מזחים שיקלו על הגישה לעיר. קשה ללמוד על צורתו של הנמל בתקופה הזו. בציור משנת 1726 אפשר לראות רציפי נמל ומבנה גדול שממנו יורדות מדרגות אל החוף. ב־1816 צייר הנוסע האנגלי ג׳יימס סילק באקינגהם את יפו מהים. על החוף ניצב מסגד הים, הקיים עד ימינו, וממערב לו מבנה גדול העומד על החוף. אותו המבנה מופיע גם בציורים של מהנדסי הצבא הבריטי משנת 1842. ציור משנת 1870 מתאר רציף שממנו עולות מדרגות דרך שער אל העיר.
בית המכס בגלגוליו השונים
בית המכס בגלגוליו השונים
החפירות בנמל בשנת 2007 חשפו שבמחצית הראשונה של המאה התשע עשרה נבנו שני גרמי מדרגות שהובילו מהרציפים אל מפלס הרחוב שלמרגלות שורת הבתים החיצונית של העיר. הירידה מהעיר לנמל הייתה כרוכה במעבר דרך רחובות צרים ומדורגים אל הסמטה הצרה שנמתחה בין החומה התורכית לשורת המבנים החיצונית של העיר. בצילומים מוקדמים של יפו, מהמחצית השניה של המאה ה־19, ניתן לראות מבנה על קו המים שתפקד כנראה בתור תחנת מכס וביקורת. עם פתיחתה של תעלת סואץ, ב־1869, תנועת האניות במזרח הים התיכון הלכה וגברה. עתה גם אניות קיטור הטילו עוגן בימה של יפו. ב־1876 עולה הסולטן עבדול חמיד השני לשלטון ומעורר תנופת התחדשות ופיתוח ברחבי האימפריה העותומאנית. החומות סביב יפו הופלו ושרידיהן מילאו את החפיר מסביב לעיר, מרכז עירוני חדש נבנה במקום בו יעמוד מגדל השעון בעוד 20 שנה ועיר חדשה הוקמה ממזרח לתל. תנועת הנוסעים והסחורות דרך הנמל הלכה והתעצמה ויפו הפכה למעצמת ייצור וייצוא של סבונים והדרים. בשנת 1887 מקים השלטון העותומאני בית מכס חדש על חורבות בית המכס הישן. היה זה בית אבן גדול, עם שורות חלונות עגולים לאורך החלק העליון של קירותיו החיצוניים וחזית נאה ומעוטרת הפונה לעבר רחבה מרוצפת מצפון למבנה. שורת מדרגות הובילה מרציף חדש, שהשתרע מקו החוף אל תוך המים, אל הרחבה שבפתח בית המכס.
צילום של פליקס בוניפיס משנת 1880, אחרי הסרת החומות וכינון בית המכס (Félix Bonfils, Gift of Mrs. John L. Swayze, 1982)
צילום של פליקס בוניפיס משנת 1867 שמראה את אזור הנמל כאשר חומות יפו עדיין עומדות (Félix Bonfils)
עבודות הפיתוח בנמל לא הפכו את הירידה מן האנייה אל החוף לפשוטה יותר. האניות שהגיעו ליפו הטילו עוגן כמה מאות מטרים מן החוף. סירות מיוחדות של סבלי יפו — צרות וארוכות, בעלות מפרש ומשוטים — יצאו מהנמל אל האניות. לאחר שאספו את הנוסעים, שירדו אל הסירה בסולם מתכת מתנדנד שנתלה מסיפון האוניה, יצאו הסירות חזרה אל החוף. על הספנים היה להעביר את הנוסעים בזהירות בין הפתחים בשורת הסלעים שהזדקרו מהמים לפני החוף. כאשר הים היה השקט עברו השיט אל החוף והמעבר בין הסלעים ברוגע. אולם כאשר הים היה גבוה מעט יותר והגלים התנפצו בקצף אל הסלעים, חייב המעבר תמרון מורכב עם המשוטים בעוד הנוסעים המפוחדים מתפללים על חייהם. כאשר הים היה גבוה האניות כלל לא הטילו עוגן ביפו, אלא המשיכו בדרכן לביירות או לאלכסנדריה. בית המכס ניצב על בליטת סלע מול הפתח בין הסלעים, בכניסה למעגנה הקטנה שנוצרה בין הסלעים לקו החוף. סירות הנוסעים היו נקשרות אל המזח שבבליטת הסלע והנוסעים היו עולים במדרגות אל עבר הכניסה לבית המכס. בחזית בית המכס היו מקבלים את פניהם שוטרי הנמל שישבו בצריפי עץ על הרחבה. על המדרגות האלה עלו כל העולים לארץ מאז העלייה הראשונה. ב־1898 עבר בנימין זאב הרצל את אותה דרך חתחתים בדרכו לפגוש את קיסר גרמניה, וילהלם השני. ב־1907, עם התגברות תנועת הצליינים והעליה במספר העולים היהודים, הרחיבו השלטונות העותומאניים את בית המכס. תכנון וביצוע ההרחבה הוטלו על יוסף אליהו שלוש. שלוש בונה את התוספת מצפון לרחבה שבחזית בית המכס. גרם המדרגות הוביל כעת לא אל הרחבה, אלא אל פתח חדש.
בית המכס לאחר תוספת אולם קבלת הפנים, בשנת 1907. התוספת נבנתה על ידי אליהו שלוש (ספריית הקונגרס, אוסף מטסון)
לאחר סיום הליכי הביקורת באולם המכס יצאו הנוסעים אל הסמטה הצרה שבין בית המכס לשורת הבתים החיצונית של יפו, שם היו ממתינים חברים, קרובים ומורי דרך. העולים היהודים הופנו אל עברו השני של הרחוב — למשרד העלייה של וועד הצירים הציוני, שנוהל על ידי מנחם שינקין. במשרד נרשמו העולים והופנו לאכסניות לקליטה ולפיזור במושבות ברחבי הארץ. לקראת סוף המאה התשע עשרה הפך החוף החולי שמדרום לנמל לאזור מסחרי שוקק, עליו הוקמו מחסנים של פרדסנים ערבים ויהודים מיפו ורחובות. אחת מהפעולות הראשונות של הצבא הבריטי בא״י היתה שיפוץ והכשרת נמל יפו למעבר סחורות, כוחות וציוד צבאי לחזית בירושלים ולאורך הירקון, שם עדיין עמדו כוחות עותומאנים. בעבודת התיקון הללו הועסקו שבויי מלחמה אוסטרים, שסללו גם מסילת רכבת ברזל צרה שחיברה את יפו אל תחנת הרכבת המקומית. הרכבת זכתה לכינוי ״הטרנזינה״, שם גנרי לרכבות קטנות על מסילה צרה ששומשו בארץ בעיקר להעברת סחורה בתוך הפרדסים. עם תחילת המנדט והגעת העלייה הרביעית החלה תנופת בנייה גדולה מטעם השלטון הבריטי ביפו והמתיישבים היהודים בתל אביב. על רציפי הנמל החלו להיערם חומרי גלם לבנייה — ברזל, שקי מלט, צינורות, מרזבים ועוד. העומס בנמל — ובעיקר בצוואר הבקבוק שנוצר ביציאה מן הנמל, בין בית המכס לקו הבתים — הביא את לורד פלומר, הנציב העליון, לכנס בשנת 1925 וועידה שתדון במציאת פתרון. הוועידה החליטה להרוס את בית המכס התורכי ולבנות במקומו "טרמינל" חדש, בעל קומה תחתונה צרה וקומה עליונה רחבה יותר שנמתחה מעל לרחוב. כך הורחב המעבר ואפשר זרימה נוחה יותר של סחורות. בית המכס החדש נחנך ביוני 1931 וזכה לשם בית המכס הלבן. הבניין שימש את משרדי מנהלת הנמל, אך כלל גם אולמות קבלה לנוסעים בהם יכלו להמתין מקבלי פניהם. הבניין החדש קידם את פניהם של עשרות אלפי עולי העלייה החמישית שעזבו את אירופה — ובעיקר את פולין — בעקבות האנטישמיות הגואה. עם חנוכת נמל חיפה, באוקטובר 1933, הופנו חלק מהעולים גם לנמל החדש.
הגעת הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי הראשון לארץ ישראל, 1920: משמאל: הנציב מגיע בסירה לרציף. הסבלים לובשים חולצות עם הכיתוב OETA — ראשי תיבות של Occupied Enemy Territory Administration (מינהל שטחי האויב המוחזקים). שרידי המדרגות בתמונה נחשפו בחפירות שנערכו לאחרונה בנמל וראשיהם מבצבצים כיום בקצה ריצוף העץ. מימין: טקס קבלת הנציב על הרציף בנמל יפו
אדריכל בית המכס הלבן אינו ידוע. שמואל גילר, שחקר את תולדות יפו, סבור שהבניין תוכנן על ידי ארפד גוט, מהנדס יהודי־הונגרי, וזאת משום שגוט היה האדריכל היחיד בארץ שידע להניח יסודות קרוב כל כך למים. השערתו של גילר נתמכת גם על ידי המבנים הנוספים שתכנן גוט בנמל, ביניהם המבנה המשמש כיום את מרכז "נע לגעת" ובית מיומנה. גוט עלה לארץ ב-1921 ונודע כמתכנן של מגדלי מים. הוא הכניס לארץ חידושים טכנולוגיים דוגמאת ריתוך חשמלי וטכניקות בטון חדשות. גוט היה זה שהקים את קזינו גלי אביב בקצה רחוב אלנבי, הניח את הכיפה על בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי ותכנן את בתי המלאכה של הרכבת בצפון חיפה. בסוף 1933 חנכו הבריטים את נמל חיפה ויפו איבדה את מעמדה כנמל הכניסה היחיד לארץ. ב־1934 החלו הבריטים בשיפוץ נרחב של נמל יפו. שטחו של הנמל הורחב והועמק והוקם שובר גלים לאורך קו הסלעים. שטח הנמל הורחב דרומה, שם נחפרה מעגנה חדשה בחוף החולי והוכשר שטח שעליו הוקמו האנגרים גדולים. הכניסה לנמל עברה עתה מדרום לו באמצעות תעלה שנחצבה ברכס הכורכר, מדרום לגרעין העתיק של יפו (כיום רחוב יהודה הימית) ומעל רחוב יפת נבנה גשר. הכניסה החדשה ייתרה את בית המכס הישן, ששימש מעתה כמשרדים בלבד. ב־1963 נחנך נמל אשדוד — המסמר האחרון בארון נמל יפו ההיסטורי והמפואר. נמל יפו כבר לא שימש כנמל הכניסה היחיד למדינת ישראל והוא נסגר ב־1965. בית המכס נמסר לשימוש צופי הים ועל גגו התמקמה תחנת הרדיו XT4 , ששירתה את דייגי הנמל בלב ים. הבניין הוזנח במהלך השנים וחזותו הבינלאומית השתנתה כליל. על אף שהוא הוכרז כבניין לשימור בתכנית המתאר הארצית לחופים ובתכנית הבינוי של הנמל, החליטה עיריית תל-אביב להרוס אותו כדי שלא יסתיר את הים. מנגד טוענת המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל כי יש לשמר את המבנה ולהופכו למוזיאון לתולדות הנמל העתיק.
שער הכניסה מהנמל לעיר העתיקה, שער הקונסולים
ביתן השער המנדטורי, בסגנון בינלאומי, בכניסה הצפונית לנמל. כיום בית קפה חינני (צילומים ידין רומן)
שרידי המזח התורכי על מדרגותיו והטבעות לקשירת הסירות אל הרציף עדיין קיימים בחזית בית המכס, ההגעה דרך המדרגות מדרום לבניין
שרידי המזח התורכי על מדרגותיו והטבעות לקשירת הסירות אל הרציף עדיין קיימים בחזית בית המכס, ההגעה דרך המדרגות מדרום לבניין
שרידי המזח התורכי על מדרגותיו והטבעות לקשירת הסירות אל הרציף עדיין קיימים בחזית בית המכס, ההגעה דרך המדרגות מדרום לבניין
מי שמגיע כיום לנמל ויתבונן מקרוב בבית המכס — על חיזוקיו המכוערים — יכול לראות מתחת לשיפוץ הבריטי את שרידי אבני הכורכר שממנו נבנה המבנה העותומאני המקורי. מדרום מתחם צופי ים יורדות מדרגות אל הרציף העותומאני המקורי המקיף את בית המכס ממערב. בהמשך הרציף, בחלקו הצפוני, עדיין נותרה הרחבה שממנה עלו אל בית המכס. גרם מדרגות צרות עולה מהרחבה, כאשר מתחתיו מציץ חלק מגרם המדרגות הרחב והמקורי שבו עלו אל השער לארץ ישראל. מדרום לבית המכס נמצאת רחבת עץ גדולה. בקצה המערבי שלה קיר אבן, בתוכו שני גרמי מדרגות קטנים בני שתי מדרגות היורדות מצפון ומדרום. גרם מדרגות נוסף, רחב יותר, הכולל גם הוא רק שתי מדרגות, מחבר ביניהם. המדרגות הרחבות הן שרידים ל־"מדרגות התפוזים”, המקום שבו הועמסו ארגזי העץ של תפוזי יפו אל הסירות שהובילו אותם אל האניות. למסייר בנמל של יפו ראוי שיתבונן על קו הבתים לאורך הנמל. אלו שרידי רחוב הנמל העותומאני האותנטי, מהמאה התשע עשרה. פתחי החנויות, המחסנים ומרפסות העץ, המשקיפות אל הרחוב ואל מעבר לחומה, הן מזכרת לימים בהם המולת ההגעה לארץ חמדת אבות מלאה את הסמטה. מאז שנסגר לא מצא נמל יפו את ייעודו. האם יהיה מרכז של מסעדות, תערוכות וחנויות, או מרכז ימי לפעילות של דייגים וספורט ימי. בתוך כל ההתלבטויות התכנוניות, הנמשכות כבר עשרות שנים, מן הראוי שימצא ביטוי להיסטוריה בת אלפי שנים של הנמל הזה. אין מקום מתאים יותר לכך מאשר בית המכס, שקיבל דורות של עולי רגל בשעריו.
"סלוניקה", בפי יהודיה, ראתה את שיאי החיים היהודיים בגולה: הטובים והרעים. המטיילים היום בעיר יתקשו למצוא רמזים למאות שנות השגשוג היהודי שלה, ולא במקרה, אבל תכניות ויוזמות חדשות מבקשות לשנות את המציאות ולתת לעבר מקום חדש בטופוגרפיה של העיר
ארבל וינברג
אחות יהודיה עם תינוק, סלוניקי 1864 (Benaki Museum Library)
בשנת 1478 ערך השלטון העות'מאני מפקד אוכלוסין בסלוניקה, העיר החדשה שזה עתה נוספה לשטחי האימפריה הגואה. לראשונה מזה אלף שנים, אף יהודי לא חי בעיר. 50 שנים מאוחר יותר, היו היהודים לאחת הקבוצות הדתיות הגדולות והדומיננטיות בעיר. אנטישמיות חדשה סחפה את אירופה, והאימפריה העות'מאנית הפכה מקלט ליהודי ספרד, פורטוגל, צרפת וממלכות אחרות. היהודים הראשונים שהגיעו לסלוניקי היו רומניוטים — יהודים שעזבו או גלו מישראל בתקופת כיבושיו של אלכסנדר מוקדון ובימי הסלווקים, ומאוחר יותר. הם חיו בסלוניקי, בסיציליה, בתביי, באיים היווניים ונדדו צפונה לאיטליה. חייהם בסלוניקי לא היו פשוטים, אבל הם היו סוחרים מוצלחים, ושמות רבים מהם הוזכרו בגניזת קהיר. לאחר הכיבוש העות'מאני, רובם ככולם נהרגו או הוגלו לקונסטנטינופול, במסגרת מאמצי מהמט הכובש לאכלס את עיר הבירה החדשה שלו. בשנת 1492, לאחר קרבות ודיונים סוערים, הורו מלכי קסטיליה ואראגון, פרדיננד ואיסבלה, על גירוש יהודי ספרד. פורטוגל הלכה בעקבות ספרד, ומאוחר יותר גורשו גם יהודים מומרים. הנוצרים האירופאים החלו לראות ביהדות גזע ולא דת, ויצקו את היסודות לאנטישמיות המודרנית. אלפים רבים ברחו מחצי האי האיברי להולנד, לצרפת, לעולם החדש, לצפון אפריקה, למרכז אירופה, לישראל ורבים מהם — לנמליה הפתוחים של האימפריה העות'מאנית. העות'מאנים בירכו על הגעת היהודים. אחרי הכל, המוניטין שלהם כמלומדים נודע ברחבי אגן הים התיכון. גם בחצר המלוכה של פרדיננד ואיסבלה היו שהזהירו מפני הגירוש וביכו על האובדן: "המלך עושה טעות גדולה", כתב האינקוויזיטור ג'רונימו דה סוריטה, "כאשר הוא זורק מממלכתו אנשים שהיו כה פעילים וחרוצים, כה יוצאי דופן הן במספרם והן ביוקרתם, וכה ממוקדים בעשיית כסף". הסולטן באיזיט ה־2 הדגיש את חשיבות קליטת יהודי איבריה, ואף איים במוות על מי שייסרב לאפשר ליהודים להשתכן בעירו או יתנכל להם. מכל ערי האימפריה, הייתה זו סלוניקי שזכתה להגירה הגדולה ביותר של מגורשי ספרד, ונהנתה עקב כך מתהליך מואץ של תחייה עירונית. לא ידוע האם באיזיט כיוון לשם באופן מיוחד, אבל סלוניקי הייתה הנמל האירופאי הגדול ביותר של האימפריה, וסביר להניח שעם או בלי התערבות ספציפית, רוב הספינות היו מגיעות לשם בדרך זו או אחרת. אם בשנת 1478 הייתה סלוניקי יוונית נוצרית ברובה, הרי שכבר ב־1519 התמונה השתנתה. נוצרים יוונים היו מעט פחות מרבע מהאוכלוסיה. השאר היו יהודים מספרד ומוסלמים מטורקיה ומרחבי האימפריה. העיר גדלה בקצב מסחרר, וחלקם של היהודים באוכלוסיה יחד איתה.
היהודים הראשונים שהגיעו לסלוניקי היו רומניוטים — יהודים שעזבו או גלו מישראל בתקופת כיבושיו של אלכסנדר מוקדון ובימי הסלווקים, ומאוחר יותר. הם חיו בסלוניקי, בסיציליה, בתביי, באיים היווניים ונדדו צפונה לאיטליה. חייהם בסלוניקי לא היו פשוטים, אבל הם היו סוחרים מוצלחים, ושמות רבים מהם הוזכרו בגניזת קהיר
תלבושות של יהודים מסאלוניקי במחצית השנייה של המאה ה–19 (jewishpostcardcollection.com – Stephanie Comfort)
ירושלים של הבלקן או ספרד החדשה? שנותיהם הראשונות של היהודים היו קשות. הם היו זרים. הם עברו משבר נוראי. הם נעקרו באלימות מבתיהם, חלקם גם ממשפחותיהם, והשאירו מאחור היסטוריה, בית, מקצוע ורכוש. רבים מהם עוד קיוו לחזור, או עסקו בחיפוש נואש אחרי קרובי משפחה. עם הזמן, הם הבינו שאנדלוסיה לא תשוב להיות ביתם, והביאו את אנדלוסיה לסלוניקי. הם דיברו ספרדית, לאדינו וג'ודיזמו — ניב עממי של לאדינו. הם הקימו בתי כנסת וקראו להם "קטלאן", "פורטוקל", "ליזבון", ובהמשך, ככל שגל האנטישמיות התרחב והתפשט לאיטליה, גם "אוטרנטו", "סיציליה", "בארי" ועוד. תוך פחות מ־50 שנים קמו בסלוניקי עשרים בתי כנסת ויהודי העיר קראו לאחיהם באירופה הקתולית לחבור אליהם בירושלים החדשה. הדומיננטיות של התרבות האיברית נשמרה לאורך מאות שנים. נציגים ספרדיים שהגיעו לעיר במאה ה־19 דיווחו במכתביהם שמצאו בסלוניקי "ספרד מיניאטורית".
רחוב בסלוניקי על גלויה מהתקופה העות'מאנית, צוייר לפני שנת 1912 (צייר לא ידוע)
הנמל סגור בשבת היהודים הביאו אתם שפות חדשות, ידע חדש ומקצועות חדשים. הם היו רופאים ומתורגמנים, סדרים ודפסים, סוחרים ובנקאים. כמה מהם היו חייטים ואורגים, ויצרו לעצמם שם של בעלי מקצוע מהשורה הראשונה. כבר בתחילת המאה ה־16 הפקיד "השער השמיימי" — הכינוי לשלטון המרכזי של האימפריה — את מלאכת תפירת מדי הצבא היניצ'רי בידי יהודי סלוניקי. כדי לעמוד במשימה, היהודים הקימו בתי מלאכה גדולים, והעסיקו יהודים עניים יותר כפועלים. היה להם מונופול על ייצור ומסחר בצמר ובצבע, והשלטונות אסרו על מכירה של סחורות אלה בשוק החופשי, עד שצרכי הצבא סופקו. המונופול הזה הוביל להשתלבות מחודשת של היהודים במסחר במזרח הים התיכון, כמו קודמיהם הרומניוטים. כשנכבשה הונגריה, הביא משם הווזיר הגדול מקטול איברהים פאשה מומחה מתכות יהודי, ותוך שנים מועטות הפכו מכרות סידרוקופסי (Siderokapsi) למכרות הכסף הגדולים של האימפריה העות'מאנית. במכרות עצמם עבדו יהודים וסוחרים ובנקאים יהודים מימנו את הפרויקט. העבודה הייתה קשה, והמס שהטילו השלטונות על הרווחים — גבוה במיוחד. היהודים שלחו משלחת לסולטן סולימן הראשון — "המפואר" — כדי שייקל עליהם. הסולטן אמנם סירב לבקשה, אבל עצם קיומה של המשלחת הוא עדות לרמת הביטחון שחשו יהודי סלוניקי, זמן קצר כל כך לאחר שהגיעו אליה. היהודים לא היו היחידים שנהנו מהפריחה של סלוניקי. סוחרים איטלקיים, ארמנים, ערבים ויוונים — כולם לקחו חלק בהמולת הנמל הגדול. אבל אף קבוצה לא הוותה תחרות אמיתית. היהודים היו מרושתים ומקושרים. היו להם חברים, אחים ובני דודים בכל ערי הנמל החשובות בים התיכון. היו להם קשרים טובים עם השלטון המרכזי, והייתה להם, כך מתברר, גמישות דתית מרשימה: כיוון שחלקם היו צאצאי אנוסים ומומרים (יהודים שהמירו את דתם לנצרות בכפייה בספרד של לפני הגירוש), הם הכירו היטב גם את האסלאם, גם את הנצרות הקתולית וגם את היהדות. והם לא היססו להתנהג כנוצרים בהגיעם לוונציה או לאנקונה, כיהודים באימפריה, ולדבר ולברך בערבית במצרים. העדות המרשימה ביותר למעמדם היא שיום המנוחה הרשמי של סלוניקי היה יום שבת. השנים חלפו, הסולטן התחלף, והיהודים קיבלו לבסוף את ההקלות במס שביקשו. במקום לשלם על כל פעולה, שילמו היהודים מס גדול וכללי פעם אחת בשנה. ההסדר הזה הקל על היהודים ועל פקידי הממשל, ועזר לעות'מאנים ליצור את חלוקת העבודה שרצו: יהודים ונוצרים עבדו, ייצרו וסחרו, מוסלמים ניהלו את המס, המדינה ואת המנגנון הדתי־מדיני הסבוך.
היהודים לא היו היחידים שנהנו מהפריחה של סלוניקי. סוחרים איטלקיים, ארמנים, ערבים ויוונים — כולם לקחו חלק בהמולת הנמל הגדול. אבל אף קבוצה לא הוותה תחרות אמיתית. היהודים היו מרושתים ומקושרים. היו להם חברים, אחים ובני דודים בכל ערי הנמל החשובות בים התיכון. היו להם קשרים טובים עם השלטון המרכזי, והייתה להם, כך מתברר גמישות דתית מרשימה
ציור יווני החוגג את מרד הטורקים הצעירים ב־1908 ואת החזרתו מחדש של משטר חוקתי באימפריה העות'מאנית (Sotirios Christidis)
כולם מרוצים — כמעט באופן לא מפתיע, היוונים המקומיים לא שמחו בשינוי הדמוגרפי שעבר על העיר. הם התלוננו לשלטונות על המס המופחת שהיהודים משלמים. הם רבו על דוכנים, ספינות ונתיבים. פה ושם פרצה תגרה, ובסוף המאה ה־16 התחילו שמועות חדשות־ישנות על שימוש בדם ילדים נוצרים בפסח. אבל בניגוד לערים אירופאיות, בסלוניקי ידם של הלא יהודים הייתה על התחתונה והם לא זכו לתמיכה של השלטון. היוונים היו נוצרים, והנוצרים היו כופרים. אחרי הכל, המלחמה בממלכות אירופאיות הייתה מלחמת דת קדושה ולא רק מלחמה על משאבים (אם כי האלמנט הדתי לא תמיד היה חשוב יותר מזה הכלכלי). בנוסף, סלוניקי הייתה שער חשוב לאירופה ולבלקן. פריחה של לאומיות יוונית הייתה סכנה ליציבות השליטה בבלקן. היהודים לא הציגו איום שכזה. למרות קרבתה של ירושלים, רק מעטים מהם היגרו לארץ ישראל. הרוב העדיפו את ירושלים של הבלקן: היא הייתה מפותחת יותר, אירופאית יותר ובעלת פוטנציאל כלכלי רב יותר. היהודים לא היו רק קורבנות במערכת היחסים עם המקומיים. יוונים באחת השכונות התלוננו בפני השלטונות על כך שיהודים זורקים אשפה לחצר כנסייתם. בשכונה אחרת היו תלונות על כך שילדים יהודיים לועגים לאנשי הכמורה על תסרוקתם. במקרה אחר יהודים הפריעו לתהלוכה דתית, ובמקרה אחר — לטקס חתונה. למרות כל אלה, אפשר להגיד שהיחסים היו סבירים, וודאי ווודאי לעומת גורלם של יהודים בערים אירופאיות נוצריות באותה התקופה.
הרובע היהודי — עוני, עושר מעמדות וצפיפות בשנת 1550 מנתה אוכלוסיית סלוניקי 30,000 איש, כ־40 אחוז מתוכם יהודים. העיר המוקפת חומה הייתה צפופה, והצפיפות גברה אחרי שריפה גדולה שהשתוללה בה ב־1545. העיר חולקה באופן כללי לרבעים — כל רובע לדת אחרת — אבל לא בצורה נוקשה כמו בירושלים. היהודים חיו במרכז העיר, בין האזור המסחרי לחומות. עשירים לצד עניים, סוחרים ליד רצענים, פלורנטינים ליד אראגונים. הדוחק היה נורא ותנאי החיים קשים. בתי מלאכה ניצבו ליד בתי מגורים. הרעש והריח היו, כך העידו התושבים, בלתי נסבלים. הבתים נבנו טלאי על טלאי ברחובות שנוצרו יש מאין, על פי תוואי השטח וזרמי ההגירה. גם היהודים העשירים לא עזבו את המרכז, מתוך רצון להישאר ביחד כקבוצה, או מתוך חוסר רצון לגור במדרונות העיר המרווחים, ליד המוסלמים. התנאים הפיזיים האלה נשמרו, פחות או יותר, עד לשריפה הגדולה של 1917. את רוב היהודים איחדו נסיבות ההגעה, השפה וכמה מנהגי לבוש שנכפו על ידי השלטונות. הם יצרו יחד מספר מוסדות: תלמוד תורה, בית חולים, בית חולים לפגועי נפש, אכסניה וקרן לפדיון עבדים ושבויים יהודיים, אבל מעבר לאלה ההתנהלות הייתה לפי הקהלים. כל בית כנסת ניהל את ענייני קהילתו בנפרד ולא היה מנהיג אחד שמקובל על כולם, או שנשחשב לנציג כלל הקהילה היהודית. הסיעתיות היהודית המפורסמת באה לידי ביטוי גם כאן, עם עשרות בתי כנסת שהדומה בין קהליו עולה על השונה. העות'מאנים לא ביקשו מהיהודים דבר מלבד נאמנות כללית ותשלום מדויק של מסים, והיהודים נענו לבקשה. בזכות פועלם, סלוניקי הפכה לא רק למרכז מסחר ותעשייה אלא גם למרכז של דפוס, תרבות וידע, ולעיר עם ההכנסה ממסים הגדולה ביותר ממערב לאיסטנבול. במידה רבה, הפעילות הכלכלית של יהודי סלוניקי מימנה את ההצלחות הצבאיות של העות'מאנים באזור. חייהם של היהודים המשיכו באורח הזה כמעט ללא שינוי — למעט תקופתו הסוערת של שבתי צבי — עד לשנותיה האחרונות של האימפריה העות'מאנית. בתחילת המאה ה־19 החלה האימפריה, שכונתה אז בפי אירופאים "האיש החולה של אירופה", להשתנות. שינוייים אלה השפיעו גם על היהודים.
הרעיונות הנשגבים של תקופת הנאורות, ההתעוררות הלאומית, שינויים כלכליים וצמיחת מעמדות חדשים — כל אלה הגיעו אל האימפריה העות'מאנית, גם אם באיחור. ממלכות אירופאיות חדשות התחזקו, המהפיכה התעשייתית נתנה את אותותיה והרוח החדשה הזאת נשבה גם במפרשי הספינות העוגנות בנמל סלוניקי
אימפריות נופלות לאט: אירופה חוזרת לתמונה הרעיונות הנשגבים של תקופת הנאורות, ההתעוררות הלאומית, שינויים כלכליים וצמיחת מעמדות חדשים — כל אלה הגיעו אל האימפריה העות'מאנית, גם אם באיחור. ממלכות אירופאיות חדשות התחזקו, המהפיכה התעשייתית נתנה את אותותיה והרוח החדשה הזאת נשבה גם במפרשי הספינות העוגנות בנמל סלוניקי. בראשית המאה ה־19 סלוניקי הייתה יעד כלכלי, דתי ותיירותי לגרמנים, צרפתים ובריטים, שבנו בה מוסדות חדשים: בנקים בינלאומיים, בתי מלון מהודרים, קונסוליות, חנויות ספרים ועוד. מעמד חברתי־כלכלי חדש צמח בעיר האוריינטלית. אל המעמד הזה השתייכו בני לאומים שונים, ובלבד שהיה בידם מספיק ממון, ובלבם — שאיפה להידמות לאירופה המערבית. מועדון חדש הוקם — ה־Cercle de Saloniqu, וב־1887 כבר היו חברים בו 159 אנשים — יהודים, יוונים, טורקים, ארמנים, איטלקים ועוד. בעקבות כינון החוקה באימפריה ב־1875, "השער השמיימי" ויתר מעט על הלהט הדתי, והקים מוסדות אזרחיים שבראשם עמדו אנשי מקצוע וממשל במקום מוסדות ואנשי דת. הצעדים האלה קוממו לא מעט מוסלמים, אבל התקבלו בברכה אצל קונסולים, שגרירים ומלכות ומלכים מערביים. אם עד המאה ה־19 קבוצות ההתייחסות החזקות נקבעו על פי שיוך דתי, הרי שבמאה ה־19 הקבוצות החלו להשתנות ולהתבסס על מעמד כלכלי ועל אוריינטציה תרבותית. היעלמות תחושת הסולידריות הדתית פגעה ביהודים, שהיו רוב בקרב עניי סלוניקי, גם אם חלקם נמנו על עשיריה הגדולים. יהודים נטו להתחתן בגיל צעיר ולהוליד ילדים רבים. השריפה של 1890 הותירה 20,000 מהם חסרי בית, ואליהם הצטרפו פליטים יהודים מרוסיה ואוקראינה, שברחו מפוגרומים. העושר הגדול של משפחות אלנטיני, מזרחי ואחרות לא טפטף אל עשרות האלפים שהצטופפו בדלות במרכז העיר. האירועים בבלקן רדפו זה את זה במהירות. תביעות לעצמאות עלו ממקדוניה, בולגריה, וולאכיה ויוון. ב־1821 הכריזה יוון על מרד, והצליחה להכריז על עצמאות בשנת 1832. שטחי המדינה היוונית לא כללו את סלוניקי, אבל תושביו היוונים של האזור קיבלו חיזוק משמעותי. אחת התוצאות המיידיות של העצמאות הייתה הרעה משמעותית ביחסים בין היוונים ליהודים. תגרת רחוב קטנה הפכה מהר לשבוע של אלימות בין הקבוצות, כשהפאשה, שליט העיר, מסרב להתערב. בסופו של דבר הרוחות נרגעו, אבל השקט שנשמר היה מתוח.
נשים יהודיות בתצלום משותף, 1920 (מוזיאון יהדות סלוניקי)
מלחמת הבלקן הראשונה והשריפה הגדולה בשנת 1908 התקוממו אנשי צבא טורקיים, "הטורקים הצעירים", כנגד השער השמיימי. לסלוניקי היה חלק חשוב בהתקוממות. רוב מנהיגי ההתקוממות הוצבו בסלוניקי, והיא הייתה עיר הולדתם של שניים מחשובי הטורקים הצעירים בהמשך: אנוור ביי ומוסטפה כמאל אטאטורק. הטורקים הצעירים ראו את האליטה האירופאית, את דעיכת האימפריה והשתנות מערך הכוחות העולמי, ומצאו שפה משותפת עם צעירים יוונים. עבורם, שלמות האימפריה לא הייתה ערך עליון. המטרה הייתה מודרניזציה של טורקיה, התנערות מהעבר וחיזוק הקשרים הפאן־טורקיים, על חשבון ויתור על שליטה באירופה. לפחות בהתחלה, הטורקים הצעירים לא נבהלו משאיפות העצמאות של היוונים, וגם לא ממנהיגים ציונים צעירים שהגיעו לסלוניקי: זאב ז'בוטינסקי ודוד בן גוריון. לעומתם, יהודי סלוניקי לא התרשמו במיוחד משני המנהיגים. הם חשו מחוברים לאימפריה ומוגנים בה, לא אהדו את האלמנטים הסוציאליסטים במשנתו של בן גוריון וחששו לעורר עוינות בקרב השלטונות. שני המנהיגים עזבו את סלוניקי ללא הישגים משמעותיים, אבל הזרעים שזרעו בה, יחד עם הגעתו של רב ראשי חדש — יעקב מאיר, שבעצמו נולד בישראל — יקבלו עידוד משמעותי ב־1912, עם תום מלחמת הבלקן הראשונה. האימפריה איבדה במלחמה את רוב שטחיה באירופה. סלוניקי וסביבתה הפכו ליווניות. בימים הראשונים שלאחר התבוסה, יהודי סלוניקי היו מבועתים. קבוצה של כמה בנקאים אף הציעה לממן את המשך הלחימה הטורקית, כדי לא להפוך לנתיני המלך היווני. היוזמה הזו נדחתה, והצבא היווני הניף את דגלו בסלוניקי ביום דימיטריוס הקדוש, שנת 1912. הרטוריקה הלאומנית של השלטון היווני, השתנתה עם שוך סערת הקרבות. המלך היווני הצעיר ידע שדיכוי מיעוטים דתיים או לאומיים ייחשב הפרה גסה של העקרונות הליברליים שבשמם, לפחות לכאורה, עלה לשלטון, ועשוי להוביל לכך שבריטניה וצרפת יפסיקו לתמוך ביוון. המלך הודיע על מחוייבות להגנה על זכויותיהם של היהודים באופן מיוחד, ומנהיגי הקהילה היהודית קיבלו את ענף הזית שהושט להם. חיש מהר התנוססו דגלי יוון מעל בתים יהודיים בימי חג לאומיים. רבנים ובישופים השתתפו אלה בחגיהם של אלה ולא יוונים המשיכו להיות חלק ממועצת העיר. בשנת 1914 מנתה אוכלוסית העיר כ־150,000 איש. אחוז היהודים נשאר דומה לזה שעלה במפקד של המאה ה־16 — כ־40%. רובם ככולם חיו במרכז העיר, קרוב לנמל ולים. עיתונאי בריטי שסייר בעיר כתב לקוראיו: "אפילו היום העיר נראית רוב הזמן כמו מין משונה של ירושלים. מודרנית יותר, מקדונית יותר, קוסמופוליטית, ובכל זאת — ירושלים". שריפת הענק שפרצה בעיר בשנת 1917 כילתה תוך יומיים את מרכז העיר כולו והותירה יהודים רבים חסרי גג ורכוש. תכנית השיקום לא התחשבה בעבר היהודי של מרכז העיר. היהודים כעסו ומחו — ללא הועיל. ראש הממשלה אלפתריוס וניזלוס התעקש להשתמש באסון הגדול כמנוף לשינוי פניה של סלוניקי. הרבה פחות ירושלים, הרבה יותר יוון. וניזלוס הכחיש בתוקף כל כוונה לפעול כנגד היהודים, אבל אנשי המקצוע שהגו את תכנית השיקום דיווחו על כך שהסטת היהודים ממרכז העיר הייתה מטרה ראשית של התכנית. המאמצים להחליש את הקהילה לא נגעו רק במישור הפיזי. השלטונות חייבו את בתי הספר היהודים (והמוסלמים) לשלב במערכת השעות לימודי יוונית ותרבות יוונית — במימון הממשלה. חיש מהר ילדי הקהילה דיברו יוונית שוטפת. בשנת 1923 בוצע הטרנספר הגדול בין טורקיה ליוון. כמליון וחצי יוונים טורקיים הגיעו ליוון, וכחצי מיליון טורקים עזבו אותה. רבים מהפליטים הגיעו לסלוניקי. השלטונות הקצו להם בתים בעיר, ותכננו עבורם מגורים במסגרת תכנית הבניה הגדולה שלאחר השריפה. הם גם שינו באופן רשמי את יום המנוחה העירוני משבת לראשון, ובכך הצרו את צעדיהם הכלכליים של היהודים. הצפיפות בעיר, המחסור בבתים והמאבק על הקצאת המשאבים הביא לעלייה במתיחות בין תושבים יהודיים ליוונים. בשנת 1931 שרפו לאומנים יווניים מוסדות יהודיים בעיר, פרעו ביהודיה העניים וקראו קריאות אנטישמיות ברחבי העיר. השלטונות סירבו לפתוח בחקירה. לטענתם, מדובר היה באזרחים נאמנים שאמנם יצאו משליטה, אבל שאין להענישם על הרגשות הלגיטימיים שהביעו. כדי להרגיע את הרוחות, הגיע ג'ורג' הראשון, מלך יוון, לסלוניקי, וביקר בבית הכנסת בית שאול ואצל מנהיגי הקהילה. העשור הבא היה רגוע באופן יחסי, אבל יהודים החלו לעזוב את העיר. רובם היגרו לארצות הברית ולצרפת, וחלקם הקטן — לישראל. ב־6 באפריל 1941 תקפו הגרמנים את יוון מצפון. שלושה ימים לאחר מכן צעדו חיילי הרייך ה־3 ברחובות סלוניקי וימיה של הקהילה המפוארת בת ה־400 שנים הגיעו לקיצם הנורא.
שנתיים חיו יהודי סלוניקי תחת גזירות הולכות וגוברות של הנאצים, עד שהועלו על הרכבות המובילות למחנות ההשמדה. שנתיים של רדיפות וגטאות, נסיונות בריחה ותחנונים, של רגעי חסד של עזרה הדדית והקרבה, של הלשנות והסגרה ושל אדישות כמעט מוחלטת של השלטונות. העיר, שהייתה בית ליהודים במשך מאות שנים, ושחבה להם את שגשוגה, הפנתה להם עורף
חיילים גרמנים מכריחים קבוצת יהודים לבצע התעמלות בכיכר אלפתריה בסלוניקי, יולי 1942 (United States Holocaust Memorial Museum, courtesy of David Sion)
חכי לי סלוניקי ב־15 למרץ 1945 הגיע לסלוניקי היהודי האתונאי לאון באטיס, ניצול ראשון מאושוויץ. רעב ותשוש הוא התיישב באחד מבתי הקפה בעיר, וסיפר ליושבים — חלקם יהודים שהצליחו להסתתר, רובם יוונים נוצריים — את סיפורו, ואת סיפורם של שכניהם, קרוביהם, שותפיהם לעסקים, חבריהם. מתוך כ־45,000 תושבי העיר היהודים שנשלחו למחנות ההשמדה, רק כ־2,000 שרדו. רובם נרצחו או מתו בשל התנאים תוך שבועות ספורים. שנתיים חיו יהודי סלוניקי תחת גזירות הולכות וגוברות של הנאצים, עד שהועלו על הרכבות המובילות למחנות ההשמדה. שנתיים של רדיפות וגטאות, נסיונות בריחה ותחנונים, של רגעי חסד של עזרה הדדית והקרבה, של הלשנות והסגרה ושל אדישות כמעט מוחלטת של השלטונות. העיר, שהייתה בית ליהודים במשך מאות שנים, ושחבה להם את שגשוגה, הפנתה להם עורף. הדבר בולט במיוחד אל מול התנהלות שלטונות אתונה. באתונה מחו תושבים, פקידים ואנשי כמורה באופן נחרץ ומסכן חיים כנגד הגזירות והגירוש. בסלוניקי היו אזרחים שסיכנו את חייהם כדי לעזור ליהודים, אבל השלטונות שתקו. השלטונות המשיכו לשתוק גם בשנים שאחרי. אוניברסיטת אריסטוטלוס העירונית, שהתרחבה בשמחה לשטחי בית הקברות היהודי שנהרס תחת הכיבוש, סירבה להקים אנדרטה לזכר היהודים במקום. אנדרטה אחרת לזכר יהודי העיר שנרצחו בשואה הוקמה הרחק ממרכז העיר, ליד שדה התעופה. רק בשנים האחרונות, תחת ראש העיר יאניס בוטאריס (Yiannis Boutaris) הוקם ביוזמתו המוזיאון לשואת יהודי סלוניקי (שבנייתו טרם הושלמה), והוקמה אנדרטה לזכר היהודים בשטחי האוניברסיטה. המטיילים היום בעיר יתקשו למצוא רמזים למאות שנות השגשוג היהודי שלה, ולא במקרה. אבל מי שהולך היום בשדרות הגדולות של מרכז העיר או ברחובות המסחריים מסביב לשווקים, הולך במקום שבו חיו במשך מאות בשנים יהודיה של ירושלים של הבלקן.
הפסיפסים, שהתגלו בשנות הששים של המאה שעברה, הם תיעוד ייחודי ונפלא של העולם הקלאסי היווני־רומי, ובהם סצנות מרהיבות מסיפורי המיתולוגיה היוונית
צוות מטרופוליס
למעלה: תאור סיפור תזאוס והמינוטאור שנמצא במרכז המבוך בבית תזאוס (Heracles Kritikos / Shutterstock.com)
בית תזאוס — פסיפס עגול מאבנים גסות המתאר את תזאוס והמינוטאור. במרכזו תזאוס מחזיק אלה כנגד המינוטאור, שדמותו נמחקה מהפסיפס. מעליהם, מימין, דמות מעוטרת בכתר המייצגת את האי כרתים (על פי הכיתוב שלידה), וממול דמותה של אריאדנה מחזיקה את פקעת החוטים שנתנה לתזאוס. המבוך מתואר בעיגולים שמסביב לתמונה המרכזית (אפשר לנסות לעקוב אחריו מהכניסה ועד למרכז).
"חטיפת גנימדס" — גנימדס היה רועה צאן יפה מראה שזאוס התאהב בו. ראש האלים התחפש לנשר, חטף את גנימדס, ולקח אותו לאולימפוס כדי שישמש משרת לאלים ומוזג הנקטר. מעצב הפסיפס כנראה טעה בחישוב השטח הנדרש ליצירתו ולכן היה צריך לקטום את כנפי הנשר. [בית דיוניסוס, חדר מספר 8]
פסיפס ארבע העונות (Sytilin Pavel)
ארבע העונות – בפסיפס מתוארות עונות השנה בארבע פינות הפסיפס. האביב מעוטר בזר פרחים ומחזיק בידו מטה רועים, הקיץ מחזיק חרמש וראשו עטור בשיבולים, הסתיו מעוטר בעלים ובשיבולי חיטה, והחורף מוצג כאדם מזוקן עם שיער מאפיר. [בית דיוניסוס, חדר מספר 3]
אפולו רודף אחר דפנה בעוד אביה, אל הנהר פניוס, רוכן מתחתם בבית דיוניסוס (Sytilin Pavel)תהלוכת התענוגות של דיוניסוס (Sytilin Pavel)
תהלוכת התענוגות של דיוניסוס — דיוניסוס מציע אשכול ענבים לאחת הנימפות. לידם איקריוס מלך אתונה, שעל פי המיתולוגיה היוונית למד מהאל דיוניסוס כיצד לייצר יין, מושך עגלה רתומה לשני שוורים המביאה את היינות הראשונים אל בני האדם. בצד הימני של הפנל שוכבים שני רועים שיכורים ומעליהם הכיתוב "לוגמי היין הראשונים". [בית דיוניסוס, הפסיפסים באטריום]
האמבטיה הראשונה של אכילס, בית תזאוס (Alex Ovchinnikoff)
"האמבטיה הראשונה של אכילס" — מינקת נושאת את אכילס לאמבטיה. הוריו של אכילס — הנימפה תטיס השוכבת במיטה ולידה המלך פלאוס — מתבוננים בנעשה. מאחוריהם עומדות שלוש אחיות הגורל (המוירות). כזכור אמו של אכילס טבלה אותו בנהר סטיקס כאשר היא אוחזת בעקבו — המקום היחיד בגופו שלא חוסן מפגיעה. סידור הדמויות בפסיפס המאוחר דומה לתיאורים מאוחרים יותר של סצנת לידת ישו באיקונוגרפיה הנוצרית. תטיס היושבת במיטתה תוחלף על ידי מרים הבתולה, ושלושת האמגושים, מלכי המזרח, יחליפו את המוירות. בדרך כלל נימפות תוארו עירומות. כאן, באופן יוצא דופן, תטיס דווקא לבושה. [בית תזאוס]
(Serg Zastavkin / Shutterstock.com)
בית איון — הפסיפס המרכזי, מהמאה ה־4 לספירה, הוא אחת מעבודות האמנות הנהדרות ביותר של התקופה הרומית. איון היה בנה של קראוסה, נסיכת אתונה, שנאנסה על ידי אפולו. בפנל הימני התחתון אפולו דן את מרסיאס, מי שהעז להתמודד מולו בתחרות מוסיקלית, למלקות. בסצנה מעל, תוצאותיה של קריאת תיגר אחרת של בת אנוש — קסיופיאה, שהתייהרה שהיא יפה מהנראידות, בנות הים. הנראידות נראות מתרחקות מהמקום כאשר הן רכובות על מגוון יצורי ים. פוסידון שלח מפלצת ימית כדי להעניש את קסיופיאה, והסיפור התגלגל עד לעקידת אנדרומדה לסלע מול חופי יפו. מימין, במסגרת העליונה, רואים את הרמס מגיש את דיוניסוס התינוק לקנטאור כדי שהלה יגדל אותו. מסביבו נימפות מכינות אמבטיה. התמונות השמאליות השתמרו במצב פחות טוב. רואים בהן את ראשו של האל איון וסצנה הרוסה למדי של לדה המתכוננת לפגישה עם הברבור.
ארץ יהודה משתרעת בין ירושלים למורדות ההר היורדים מחברון לבקעת באר שבע. חבל ארץ גבוה שפסגותיו מתנשאים למעל 1,000 מטרים מעל פני הים. בסיס הטופוגרפי של ארץ יהודה הוא הרכס הגדול נמתח מצפון מזרח לדרום מערב שתחילתו בצפונה של ירושלים, באזור המכונה הרי בית אל וסופו במדרונות היורדים לבקעת באר שבע המכונים הרי חברון. הרכס הוא קמר א־סימטרי. מורדותיו המערביים היורדים לעבר השפלה תלולים יותר מהמורדות היורדים לתוך מדבר יהודה. הצד המערבי חרוץ בנחלים עמוקים, הצד המזרחי נופל במספר מדרגות מתונות לעבר ים המלח, עד שהוא מגיע למצוק ההעתק הגדול הנופל לים המלח. ראשו של הרכס קטום, רחב בממדים של ארץ ישראל. ארבעה עד שישה קילומטרים מישוריים בין נחלי המערב העמוקים לספר המדבר. מעולם מי שרצה ללכת בין ירושלים לחברון ובאר שבע העדיף ללכת לאורך ראש הרכס ובכך להימנע מהנחלים העמוקים והמדבר. ואכן לאורך ההיסטוריה הדרך הזו הייתה הדרך הראשית לאורך שדרת ההר של ארץ ישראל, דרך המופיעה שוב ושוב בנרטיב של סיפורי האבות בספר בראשית. מסעות נדודיו של אברהם אבינו הולכים שוב ושוב על הדרך הזו כבר מראשית דרכו בארץ שאלוהים הוביל אותו אליה. מאלון מורה לבית אל, מבית לאלוני ממרא אשר בחברון. את יצחק הוא לוקח לעקדה מבאר שבע לארץ המוריה ואחר כך חזרה, מארץ המוריה לבאר שבע. עם לוט הוא צועד לאורכה של הדרך ומקבל יחד אתו החלטה לחלק את הארץ ביניהם — לוט במזרח, באזורי המדבר ועמקו של ים המלח, ואברהם בהר. ממקום מושבו במרומי השדרה המרכזית הוא מקבל את המלאכים בדרכם להשמיד את סדום עיר החטאים. יוסף עולה לאורך הדרך מחברון לשכם ומשם לעמק דותן, לחפש את אחיו — ונמכר לעבדות, לשיירה היורדות לאורך הדרך לבאר שבע ומצרים. וכאשר הרעב הכבד מציק ליושבי הארץ יעקב יורד עם בניו דרך באר שבע למצרים. נרטיב הבכורה של הדרך הזו שייכת, ללא ספק, ליעקב ורחל: "וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי-עוֹד כִּבְרַת-הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. ויְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל-תִּירְאִי כִּי-גַם-זֶה לָךְ בֵּן. וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא-לוֹ בִנְיָמִין. וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל-קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת-רָחֵל עַד-הַיּוֹם" (בראשית ל"ה, ט"ז-כ).
קבר רחל כפי שתועד בראשית המאה ה־20. (ספריית הקונגרס)
בסיפור הטראגי הזה מתגלה לנו השם היחיד המוזכר במקרא, או בכל מקור היסטורי אחר, לדרך המרכזית הזו: "דרך אפרתה היא בית לחם". קבר רחל על דרך אפרתה, הדרך לבית לחם, מוצב כיום, כפי שהיה משחר ההיסטוריה, על הדרך במבואות בית לחם. אבל, בדרך אפרתה ילדה רחל את בנימין, וארצו של בנימין היא מצפון לירושלים ולארץ יהודה — וקבר רחל כיום נמצא דווקא בארץ יהודה. תלי תלים של דיונים נערכו בסוגיה הזו. אני עוד זוכר בראשית ימי כמורה דרך בהר גילה היינו מראים שני קברי רחל — אחד בקובור בני איסראיל על הדרך בין חיזמא לגבע בנימין. אתר עם חמישה מבנים גדולים, מלבניים ומאורכים זה ליד זה במרחק של 15 מטרים אחד מרעהו. החוקר ויקטור גרן במאה התשע עשרה קרא למקום קברי העמלקים. גלרמון גנו, אחריו, זיהה את המקום כקבר רחל. רמז למקום הזה כאלטרנטיבה לקבר רחל מופיע בספר שמואל. כאשר הנביא מושח את שאול למלך הוא מצווה עליו "בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם-קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת אֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְבַקֵּשׁ" (שמאול א, פרק י', ב). כלומר קבר רחל נמצא דווקא בגבול בנימין, כמו שהיינו מצפים מקבר אמם של שבט בנימין. מוסיף על הזיהוי ירמיהו בפסוק המפורסם "כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיהו ל"א, י"ד). רמה, מקום הולדתו של שמואל, היא נבי סמואל, מקום שהוא בהחלט בארץ בנימין. אז יצאנו מבולבלים, האם רחל קבורה בארץ יהודה או בארץ בנימין? הרמב"ן חווה דעתו שרחל אכן קבורה בבנימין. אבל לאחר שביקר בארץ, ביקור זריז וקצר, שינה את דעתו, והמליץ על קבר רחל במבואות בית לחם. אתר קובור בני איסראיל הוא למעשה אתר מתקופת הברונזה התיכונה — תקופה של ירידה יישובית וריבוי אוכלוסיית הנודדים. המקום בנוי בסדרות של גלי אבנים מסודרים בקפידה, מה שמתאים לאתר קבורה או אתר פולחני מהתקופה הזו שהותירה אחריה הרבה גלי קבורה מאוסף של אבנים. סברה מעניינת היא שהמקום הוא קבר אחים שבו נקברו בני בנימין במלחמת השבטים לאחר סיפור פלגש בגבעה, עיר מקראית שנמצאת סמוך לאתר. מאז ימי הביניים, התקבע קבר רחל דווקא ביהודה, במקום שבו המסילה המרכזית, כך נקראת דרך במקרא, עברה ליד בית לחם — שכמו רוב היישובים הגדולים לאורך הדרך לא ישבה על הדרך עצמה אלא מעט ממזרח לה. כיום אנו קוראים לדרך המקראית הזו כביש שישים. בימינו הוא כבר אינו עובר ליד קבר רחל, או מבואות בית לחם. מה שהיה הכרחי בימי קדם, לעבר בדרך הטופוגרפית הנוחה ביותר — כבר לא מחוייב. מאז 1967 בית לחם ומחנות הפליטים מסביבה הלכו וצמחו, בארץ יהודה הוקמו יישובים יהודיים רבים, בגוש עציון, אפרת, חברון, והתחבורה על הדרך געשה. כאשר החלו להתקיף את התחבורה היהודית על הדרך, סמוך למחנות הפליטים, נסלל "כביש עוקף" — לא סתם עוקף אלא עושה זאת באמצעות מנהרות וגשרים מעל לנחלים. מיישר מסילה חדשה בצדו המערבי של ההר. אחי הגדול מיכאל, שהלך לעולמו השנה, היה פרופסור לגיאוגרפיה של הפחד. כיצד אזורי עימות בונים גיאוגרפיה חדשה ותפישת מרחב מותאמת, המתאימה לכל אחד מהצדדים. אם הוא פלסטיני שצריך לעבור במחסומים, ישראלי שגר מעבר לקו הירוק, הוא סתם אדם שאינו יודע להבדיל בין שטח איי לסי. הפתרון של ישראל לסוגיה — שהיא אליבא דאחי הגדול ז"ל, הפתרון שכולם נוהגים בו באזורי עימות — הוא לבנות כבישים עוקפים. השאלה מי עוקף את מי, נהג לומר, הייתה יכולה להיות משעשעת אם לא הייתה עצובה כל כך.
כביש 60, דרך המנהרות. מבט משכונת גילה בירושלים, לעבר בית לחם ובית ג'אלה. (David King)
כך בא לעולם כביש המנהרות — שהסיט את דרך שדרת ההר, מערבה. גשר ענק מעל נחל גילה, מנהרה ארוכה מתחת לבית לחם, מעקף מתעקל למערב, וחומת חייץ אמתנית יצרו את הכביש החדש. סיומו של המעקף הגדול הוא בעיירה אל חאדר — ששמה "הירוק" — נגזר משמו של אליהו הנביא, וגם, כך באסלם, משמו של סנט ג'ורג' הורג הדרקון — שהוא בכלל מלוד. במרכז הכפר נמצא המנזר על שם סנט ג'ורג'. המנזר הנוכחי, ששופץ ב־1912, יושב על שרידיו של מנזר ביזנטי. כאשר עוד היינו מטיילים בכפר הזה, בשנות השבעים של המאה שעברה, היינו מראים את השלשלאות המחוברות לקירות המנזר שבו נהגו לקשור חולי נפש — כי סנט ג'ורג', הוא מר ג'ריס בערבית, ידוע בסגולותיו לרפא חולי נפש שאותם היו מביאים לכאן לשהיית לילה כך שיתרפאו. בכל שנה, בתחילת מאי, מתקיים בכפר פסטיבל לכבודו של סנט ג'ורג'. בעבר האביב היה הזמן להביא את המתרפאים למנזר מאז מספר הנוצרים בארץ יהודה הולך ומתמעט והפסטיבל כיום הוא סממן לשגעון מסוג אחר — פוליטי. המנזר המרשים נמצא בשטח שבשליטת ישראל, למרות שהוא מעבר לחומת הבטחון. סמוך לו נמצא מחסום המפנה את הרכבים הפלסטינים לתוך בית לחם, ואת הרכבים הישראלים לעבר המנהרות ושכונת גילה. "מעבר דרך האבות" נקרא המחסום, למרות שהאבות בהחלט לא צעדו בנתיב של הכביש החדש. בחודשים האחרונים הייה לכביש שישים עדנה, במבצע סלילה מהמרשימים שאירוע בישראל מרחיבים את הכביש. ליד המנהרה נבנתה מנהרה נוספת — כפולה ברוחבה — לצורך הרחבת הכביש, שהוא אחד הכבישים הסואנים בארץ ישראל, לארבעה מסלולים. בהמשך עובדים במרץ על חציבת ההר והרחבת הכביש עם מרפסות בטון ופלדה.
מנזר סנט ג'ורג' באל חאדר. (Onceinawhile/ wikimedia)
הגן הנעול מדרום לצומת אל חאדר קו פרשת המים של הקמר הגדול מתרחק מעט מערבה כאשר קו פרשת המים התת־קרקעי מתרחק אפילו יותר. ככה זה בקמרים א־סימטריים. העננים העולים מן הים ממטירים את מימיהם על הצד המדרון המערבי, ואלה, על חודרים לאדמה ועל פי פרשת המים זורמים דווקא מזרחה. כך, בין בית לחם לחברון, נוצרים מעיינות גדולים, יחסית, שספיקתם קבועה. עם צמיחתה של ירושלים בימי הבית השני, והתפתחות הידע ההידרולוגי הרומי התאפשרה הולכת מים למרחקים באמות ומנהרות, וארץ יהודה הפכה למקור מימיה של ירושלים. מפעל אספקת המים לירושלים בתקופה הרומית הוא מפלאי הטכנולוגיה הרומית. שישים ושמונה קילומטרים של אמות ניקזו את מימי אל יהודה אל ירושלים הבירה. מבריכת ערוב בואכה הר חברון נמתחה אמה מתפתלת לאורך קו גובה אחיד לאורך 44 קילומטרים עד לבריכות שלמה. מבריכות שלמה הובילה אמה באורך של 24 קילומטרים הזרימה את המים לבריכות שבהר הבית. לב המערכת המסועפת הזו הם שלושת הבריכות המכונות בטעות בריכות שלמה, שקיבולתן 160,000 מטרים מעוקבים. הבריכות נועדו לאגום את המים הזורמים מן המעיינות ולאסוף את מי הגשמים בחורף. שלושת הבריכות מסודרות אחת מתחת לרעותה בתוך גיא המכונה נחל הטחנות על שום המספר הרב של טחנות הקמח שנבנו לאורכו. רום הבריכות, שחציין חצוב וחציין בנוי, הותאם כך שכאשר בריכה אחת התמלאה המים החלו לזרום לבריכה שמתחתיה. הגדולה בבריכות היא הבריכה התחתונה שאורכה 179 מטרים, רוחבה מגיע ל־60 מטרים. רצפת הבריכה מדורגת, בהתאם לנחל, כך שעומק הבריכה מגיע ל־8 מטרים בצדדים ו־16 מטרים במרכזה. יוסף בן מתתיהו מספר שהורדוס בנה אמת מים שהזרימה מים רבים להרודיון, מאזור בריכות שלמה, כך שסביר להניח שראשיתה של המערכת בימיו של הורדוס והיא כנראה הורחבה בימי הנציבים הרומיים כאשר אוכלוסייתה של ירושלים הלכה וצמחה. בתחילה שימשו המעיינות של נחל הטחנות להזנת המערכת. העשיר במעיינות הוא עין אל סלאח — מעיין השילוח, לידו נובע עין אל בורך שהוא בעל ארבעה נביעות. מימי שני המעיינות הללו מתנקזים לחדר תת קרקעי גדול, כנראה הרודיאני, שממנו יוצאים המים בצינורות אל עבר הבריכה העליונה של בריכות שלמה. בתקופה הערבית נבנתה מצודה גדולה סמוך למעיינות לשמירה על המים. בימי המנדט שופצה המערכת והותקן חדר משאבות לשאיבת המים לירושלים. בתקופה הירדנית המשיכה בריכה לשמש כמקור המים של ירושלים. לאחר 1967 ירושלים המזרחית חוברה למערכת המים הישראלית. בריכות שלמה משמשים כיום לאספקת מים לבית לחם וסביבתה.
בריכות שלמה. (Liadmalone/ wikimedia)
לימים נבנתה מערכת נוספת לאספקת מים לבריכות שלמה, לאורך נחל ביאר. מערכת של פירים ומנהרות שאוספת את מי המעיינות לאורך הנחל ומזרימה אותם לבריכות שלמה. במורד נחל הטחנות מגיעים למנזר הגדול של הורטוס קונקלוסוס — הגן הנעול. המבנה הראשון שהוקם במקום, היה מבנה לותרני, הוקם ב־1890 והתגוררו בו הנזירות שטיפלו בבית היתומים הסמוך. לאחר הריסת המנזר הלותרני הוקם במקום מנזר קתולי נאה המשקיף על בריכות, גנים ופלג קטן הזורם בתוך הנחל. במנזר כיום 5 נזירות מדרום אמריקה, איטליה ומספר מדינות נוספות. בימי הביניים האמינו שכאן הוא ה"גן הנעול" משיר השירים, כאשר המעיין הגודל בעין סלאח הוא ה"מעיין החתום". גם שמו של הכפר — ארטס — נגזר מהביטוי הלטיני "הורטוסס" — הגן. בריכות שלמה עצמן, בימי הביניים, היו "הורטוס סלומוניס" — גן שלמה. יוספוס מספר שבמקום שבו נבנו הבריכות של שלמה היו גנים פורחים והם הגנים של שיר השירים. כך שלמסורת יש לפחות מקור עתיק — אף כי לא מהימן במיוחד. בריכות שלמה וארטאס הם כיום בשטחי הרשות הפלסטינית והגישה אליהם לישראלים אסורה. אבל בגבעה שמעל למנזר, שלוחה נאה של קרקעות שנרכשו על ידי הקרן הקיימת לישראל בשנת 1943 מנסים להיאחז כבר זמן מה — להקים שלוחה של העיר אפרת. במקום חווה הנקראת חוות עיטם, ניסיון התיישבות בשטח המוקף בשטחים פלסטיניים. בינתים צה"ל מונע הקמת יישוב במקום. כביש שישים הישן נמתח לאורך האמות של נחל הביאר. הכביש החדש, נסלל מערבה משם אבל מתחת לאפרת — ממזרח — ואלעזר — ממערב — יש שילוט המכוון לעבר "אמת הביאר", פארק נאה שבו אפשר לרדת למעין הראשי של אמת הביאר — "עין האמה", לצעוד לאורך המנהרה והפירים המכניסים אליה אוויר, ואף לצפות במיצג אור קולי המספר את סיפורה של האמה.
מנזר הגדול של הורטוס קונקלוסוס — הגן הנעול, בארטס. (Artas Folklore Center/ wikimedia)
דרך האבות נפנה כעת לנתיב אחר של כביש שישים — שזכה לטיפוח תיירותי כ"דרך האבות". תחילה נעלה ליישוב נווה דניאל שהוקם בשנת 1982 על אדמות שנקנו ב־1935 על ידי יצחק יהודה כהן מירושלים. הלז הקים במקום חווה חקלאית — רפת, מטעים ולול של אחוזה קטנה שנקראה "משק כהן". את בנו שלח יהודה כהן ללמוד חקלאות בצרפת על מנת לפתח את החווה. אך, כאשר הבן שב ארצה, ב־1937, הארץ הייתה בעיצומה של המרד הערבי. הבן לא התייאש והחליט להשתמש במכונות חקלאיות מודרניות לעיבוד אדמת הטרשים הקשה של הרכס עליה הוקמה החווה. אך מכונות חקלאיות משוכללות ככל שהיו, לא הצליחו להתמודד עם הסביבה הטרשית של ראש ההר. ב־1943 מכר יצחק יהודה כהן את נחלתו לקרן הקיימת, ונטש את המקום. יצחק יהודה כהן עלה ארצה ב־1890 מלאריסה שביוון. האווירה המסתגרת של העיר העתיקה לא הייתה לרוחה של מי שגדל ביוון שבה יהודים ונוצרים התרועעו יחדיו. שנה לאחר עלייתו, בגיל 18 נישא לבת דודתו בת ה־14, ושנה אחר כך נולדה לו בתו הבכורה ועד מהרה נוספה אליה בת שנייה. עסקיו המסחריים של כהן עלו וצלחו ועד מהרה גדלה משפחתו לחמש בנות ושלושה בנים. בראשית שנות העשרים של המאה עשרים רכש, יחד עם שלושה מחבריו, אדמות מהפטריארכיה היוונות אורתודוקסית של ירושלים, שעליהם הוקמה שכונת רחביה. עיקר עסוקו של כהן הייתה החייטות. ממתפרתו הקטנה בעיר העתיקה היה לחייט צמרת של היישוב היהודי הישן, ולימים גם החדש. את המתפרה הרחיב לכלבו להלבשה והנעלה והחל לייבא תוצרת אופנה יוקרתית מאירופה. שלוחות של בית ההלבשה של כהן הוקמו ביפו ואחר כך בראשון לציון. ב־1934 שלח כהן את אוריאל, בן הזקונים, ללמוד חקלאות בטולוז שבצרפת. בעוד ההבן משתלם בחקלאות האב רכש קרקע כיד להקים עליה חווה חקלאית לבנו עם גמר לימודיו. בעזרת מתווך ערבי מחברון רכש חלקה בת 128 דונם מידי ניקולא זרזר, נוצרי תושב בית לחם. בחלקה היו נטועים כרמים ובפסגתה התנוסס בית שן שתי קומות ובור מים. כהן שכר פועלים, נטע עצי פרי וסלל דרך אל חוותו. מלבד מטעים רצה כהן לבסס את החווה על רפת של כ־50 פרות הולנדיות משובחות לחלב. הפרות, כך בירר הבן בצרפת, רגישות מאוד לקור, וכהן הקים רפת שקירותיה היה עבים במיוחד להתמודד עם קור החורף של מרומי ההר. בשנת 1936 הושלמה בניית החווה וכהן החכיר את השטח לערבי מקומי למשך שנה, עד שבנו יחזור מלימודיו בצרפת. אוריאל שב מצרפת ב־1937 אבל לבו לא נמשך לחקלאות אל למכונות ומכונאות. הוא לא התלהב מהמקום, והעובדה שאי אפשר יהיה להביא לכאן טרקטורים וציוד מכאני חקלאי. כהן המשיך להחכיר את החווה, אבל ב־1943 החליט למכור אותה לערביי הסביבה. במהלך המשא ומתן התערב יוסף וייץ והאדמה עברה לרשות הקרן הקיימת לישראל. כהן משך ידו מהחקלאות. עסקי הנדל"ן שלו התמקדו בבניית ורכישת בתים בעיר החדשה המתפתחת של ירושלים. בנו אלברט כהן, היה היבואן הראשון של מכוניות פיג'ו בארץ, נכדו רפאל מלכו היה מראשוני ומחשובי הבנקאים בארץ, נכד נוסף, רפי מהודר, הוא ממפתחי הטפטפות שכיום בבעלות נטפים, ונינו הוא עורך הדין יצחק מלכו.
מגדל תצפית המכונה "תצפית האלף". (Bukvoed)
כמה קירות במרכז נווה דניאל הוא כל מה שנותר ממשק כהן. אנחנו נשים פעמינו לנקודה הגבוהה ביותר ביישוב, מגדל תצפית המכונה "תצפית האלף". זאת על שום מה? המגדל נבנה במקום הגבוה ביותר ביישוב, 995 מטרים מעל פני הים — חמשת המטרים של המגדל מביאים אותנו לגובה של אלף מטרים מעל פני הים עם תצפית פנרומית לכל הסביבה. המראה המרשים ביותר הוא לכיוון מערב — לנפילה הדרמטית של הקמר של ארץ יהודה לכיון מערב. עמקים תלולים נטועים שורות, שורות של כרמים ממלאים את הנוף. ממול הכפרים הגדולים של מערב ארץ יהודה, נחלין וחוסאן, והיישובים היהודיים הגדולים ביתר עילית וצור הדסה. ממזרח מבט אל עבר המדבר, כאשר מעל לכל נשקפת אחוזת הקבר של הורדוס — הרודיון. לא במקרה בונה הורדוס את ארמון הקיץ שלו, אחוזתו הכפרית, בלב ארץ יהודה. כאן ארצם של האדומים. אלה אמנם גויירו בימיו של המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס, בסביבות 112 לפנה"ס, אבל בבסיסה ארץ יהודה בימי הבית השני נשארה ארצם של האדומים — שהורדוס צומח מתוכם. כאן, באזור הזה הרגיש נוח יותר מאשר באווירה הדתית והמתנשאת בירושלים. במרד הגדול נגד הרומאים האדומים לא השתתפו. אבל במרד בר כוכבא דווקא כן. מרכזו של המרד היה בארץ יהודה, ארצם של האדומים. מנהיג המרד, שמעון בר כוזיבא, נולד בכוזיבה, יישוב בחלקו הדרומי של ארץ יהודה ופיקד על המרד ממפקדתו שבהרודיון. סופו של המרד הקשה הזה שבו הרומאים איבדו לגיונות רבים היה בביתר, בתיר בימינו, שבתיה העליונים נשקפים יפה מתצפית האלף. הדרך לאורך הרכס הפכה לדרך רומית חשובה, כנראה לאחר מרד בר כוכבא. מצד אחד זו הדרך הקלה יותר להלך בה ומצד שני זו דרך מוגנת יותר מהתקפות מהמארב. שישה אבני מיל התגלו לאורך הדרך — מה שמחזק את הדעה שכאן עברה מאז ומתמיד הדרך הראשית. לאורכה של הדרך התגלו בורות מים, לשרת את ההולכים לאורכה, וגם כמה מקוואות, אחת מהם גדולה ומפוארת במיוחד, ליד אבן המיל מספר 10 — במרחק הליכה של 4 שעות מירושלים. מדוע דווקא כאן נחצב המקווה הנאה הזה? לשרת את ההולכים לבית המקדש. הכניסה לבית המקדש חייב טבילה וכאן, אפשר היה לטבול בשעות הבוקר ולהגיע עד הצהריים לבית המקדש. אחת המקומות היפים לאורך הדרך הזו נמצאת מעט צפונה מכאן — בדרך ליישוב הזעיר שדה בועז. צריך לחכות שמשהו ייפתח את השער בדרך המוליכה ליישוב ואז לנסוע כקילומטר לחורשה נאה הנקראת נבי דניאל. המסורת הערבית רואה במקום את קברו של הנביא דניאל, למרות שהנביא חי ופעל בפרס. מסביב לחורשה שרידים של יישובים רבים — חומות, קברים, בתי בד ויותר. יישובים גדולים מתקופות שונות שאין לנו כל מידע עליהם. מהחורשה תצפית מדהימה לכל עבר. מישור החוף פרוס ממערב, ירושלים מצפון והמעבר לה בתיה של רמאללה והר בעל חצור. בצפון מזרח מעלה אדומים, הרודיון והרי מואב מעבר לים המלח. כל יישובי גוש עציון פרוסים כאן כמו על כף היד. במקום נבנו כמה פינות ישיבה ומנגל לזכר בן היישוב נווה דניאל, אלישיב לוביץ ז"ל, שנפטר בקרבת המקום בעת ריצת אימונים. אפשר להמשיך מכאן ליישוב הקטן שדה בועז עצמו. גם הוא בנקודת תצפית יפה לכל כיוון. הדרך ממשיכה מכאן צפונה — דרך עפר, עבירה לכל רכב. פעם הייתה מתחברת לכביש שישים, מתחתינו, אבל מעת לעת המעבר הזה נחסם. אולם, מכאן תצפית נהדרת לעבר בית לחם ובית ג'אלה, לבנייה המסיבית לאורך כביש שישים ולהבנה של הטופוגרפיה של מרכזה של ארץ יהודה. נחזור מכאן לנווה דניאל ונמשיך לאורך דרך האבות לכיוון אלון שבות. שני אבני מיל מרשימים ניצבים לאורך הדרך, עם תצפיות יפות לעבר הנחלים הגדולים, הנטועים בשורות שורות של כרמים הנופלים מערבה. ליד אבן המיל השנייה — אותו מקווה טהרה גדול להולכים על הדרך לבית המקדש. בסופה של דרך האבות, על הכביש שבין אלון שבות לראש צורים, נפנה צפונה ולאחר כמה מאות מטרים נפנה ליישוב הקטן חרבת בית זכריה.
חרבת בית זכריה. (דיטה קול, ארץ וטבע/מטרופוליס)
חרבת בית זכריה בית זכריה הוא יישוב של משפחה אחת מורחבת. רחוב אחד קצר, כמה בתים פזורים סביבו, כרם נאה ועץ תות אחד. ליד העץ המקאם של הנביא זכריה. חדר תפילה קטן, שתי קומות ורצפות מכוסות בשטיחים. הנביא הוא זה שהציל את היישוב הקטן. חרבת בית זכריה יושבת במרכז גוש עציון, בין היישוב אלון שבות לקיבוץ עין צורים. באמצע. כאשר החלה ההתיישבות המחודשת בגוש עציון הורה המינהל לפנות את המשפחה היושבת בכפר, כי הם יושבים על קרקעות מדינה ומחזיקים בקרקע שלא כדין. עד ל־1980 שררו יחסי שכנות טובים בין תושבי הכפר הקטן לבין אנשי גוש עציון שבנו את יישוביהם מסביב. ואז, לפתע, ב־1979, הגיש ראש המשפחה, איברהים עטאללה אבו חאדר, למינהל האזרחי עתירה לבעלות על 700 דונם מתוך קרקעות האזור. הם שלו, טען, מימי אבי סבו, ובתוקף קושאן שברשותו. המינהל האזרחי דחה את טענתו ואיברהים פנה לבית המשפט העליון. סיפור העתירה — שנדחתה בסופו של תהליך — זורק אור על רכישות הקרקע באזור הזה מאז ימי המנדט. בשנת 1944 סיכמה חברת הימנותא, חברת רכישת הקרקעות של הקרן הקיימת לישראל, על עסקת מקרקעין עם תושב בית לחם ערבי נוצרי עתיר נכסים בשם מורקוס, שעמד להגר לארצות הברית. לאחר משא ומתן מפותל הסתיים המו"מ והקרקעות — שעובדו בידי פלחים־אריסים, כולל יושבי הבקתות בחירבת זכריה, היו אמורים להסתפח לקרקעות של גוש עציון ולהימסר לעיבוד לחברי קיבוץ עין צורים. שלוש שנים אחר כך התפנה קיבוץ עין צורים מבתיו וקרקעותיו, כולל הקרקעת של מורקוס, והאריסים לשעבר שישבו בחרבת זכריה ראו עצמם כעת בעלים על הקרקעות. מורקוס, שלא היגר לארצות הברית, ובנותיו יורשותיו, לא עמדו מנגד כאשר האריסים השתלטו על הקרקעות. הואיל והיהודים גורשו מהאדמה, טענה משפחת מורקוס בבית המשפט הירדני בחברון, העסקה מבוטלת, ועל איברהים עטאללה ומשפחתו לפנות את הקרקעות ולהחזירם לידי משפחת מורקוס. בית המשפט הירדני קיבל את טענות מורקוס. איברהים ערער. וערער וערער. במשך שבע שנים רצופות. וערכאות המשפט הירדניות חזרו ודחו את טענותיו. ביוני 1967 חזרו היהודים לקרקעותיהם בגוש עציון. במקביל יורשי מורקוס חידשו את פנייתם אל בית המשפט, לפנות את איברהים עטאללה ושבטו הקטן, כאילו שמעולם לא נעשתה עיסקת המקרקעין עם היהודים. מינהל מקרקעי ישראל שתק. יתבע מורקוס את איברהים ואחר כך, כאשר יזכה שוב בתביעתו, נתבע אנחנו את קיום העיסקה המקורית. בינתיים המושל הצבאי הישראלי הוציא צוו תפיסה של כל אדמות גוש עציון ומשפחת מורקוס משכה את ידה מן התביעה על מנת "לא לשחק לידי היהודים". ב־1969 עלו יורשיו של קיבוץ עין צורים על הקרקע והקימו את קיבוץ ראש צורים. באמצע השטח מצאו את שלוש בקתות ואת איברהים עבדאללה. בזכות יחסי שכנות טובים קידמו אנשי עין צורים את תנאי החיים בבקתות הקטנות בחרבת זכריה. הונחה צנרת מים, עזרו בשיווק יבול הענבים מהכרמים, והיקצו פרוזדור מעבר של אנשי חרבת זכריה אל כרמיהם. בסופו של דבר דחה גם בית המשפט הישראלי את עטירתו אך המינהל האזרחי הוציא את משצבצת הקרקע של חרבת בית זכריה מהשטחים של גוש עציון בזכות היותו "אתר היסטוריה המיוחס לקבר זכריה". כך היה זה הנביא בכבודו ועצמו שהציל את היישוב, ובני הכפר מקפידים לשמר את זכרו במקאם הקטן במרכז הכפר.
חרבת בית זכריה. (דיטה קול, ארץ וטבע/מטרופוליס)
הפיל של אלעזר חשיבותו של האתר הקטן הזה — שבעה משפחות בסך הכול — הוא במרכזיותו על הדרך המובילה לאורך ארץ יהודה, נקודת מפתח לכל מי שרוצה להיכנס לארץ יהודה מדרום. חשיבותו של המקום בא לידי ביטוי בקרבות של יהודי המכבי לביסוס המרד נגד האימפריה הסלאוקית. עם פרוץ מרד החשמונאים מצבה של האימפריה הסלאוקית הגדולה לא היה בכי טוב. מרבית הצבא, ובעיקר היחידות האיכותיות, יצאו עם המלך, אנטיוכוס הרביעי, לדיכוי מרידות בצפונה ובמזרחה של האימפריה. לאחר שכוחות מקומיים לא הצליחו לדכא את המרד יצא לסיאס, עוצר האימפריה ומושל המחוזות המערביים, ליהודה. לפי ספר מכבים א הכוח הסלאוקי שעמד לרשות ליסיאס עמד על 15,000 חיילים ועוד אנשי מיליציה מקומית. הכוח שהצליח להעמיד יהודה המכבי כנגד היוונים מנה כעשרת אלפים חיילים, לא כוח מבוטל כלל וכלל. לסיאס החליט לעלות על ארץ יהודה מדרום, כיוון שהאוכלוסייה האדומית בדרומה של הארץ הייתה נאמנה לאימפריה ועוינת ליהודים. נקודת המפתח לחדירה להר הייתה בית צור — מדרום לעמק ברכות, המשלט הקדמי של ארץ יהודה והיהודים. בית צור מזוהה עם חרבת טובייקה, היום במבואות המערביים של חלחול. גבעה הבולטת מעל סביבתה, זרועה בחרסים, ובעיקר יושבת סמוך לדרך שדרת ההר. מבחינה צבאית אפשר היה כמובן לעקוף את בית צור, אבל אי אפשר היה להשאירה כאבן נגף בעורפו של הצבא. "ליסיאס, שהתחלחל ממפלתם של אלה שנשלחו [למגר את המרד. י.ר.] אסף בשנה הסמוכה שש ריבואות איש בחור ולקח חמשת אלפים פרשים וחדר ליהודה ועלה על ההר ונטה מחנהו בבית צור, כפר ביהודה. ויהודה יצא לקראתו עם עשרת אלפים איש. וכשראה את המון האויבים התפלל לאלוהים שיהיה בעוזרהו והתנגש עם חיל החלוץ של האויבים וניצחו והרג ממנו כחמשת אלפים איש והפיל את חיתיתו על השאר. ואמן כן, ליסיאס הבין את רוח היהודים, שהם נכונים למות אם לא יחיו כבני חורין ופחד מפני החלטתם הנואשת כמפני כוח, ואסף את שרידי חילו וחזר לאנטיוכיה ועסק שם בגיוס שכירים ובהכנות לעלות על יהודה בחיל גדול יותר" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים). מה בדיוק אירע בקרב הזה? גם ספר המכבים וגם יוסף בן מתתיהו לא פירטו. נראה שרוב המלחמה הייתה מלחמת גרילה מהמארב. ואז, ליסיאס נסוג מיהודה. המלך אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) מת בקרבות במזרח וליסיאס הזדרד לחזור לאנטיוכיה, בירת האימפריה, לטפל בהעברת השלטון לידי אנטיוכוס החמישי. הטיפול ביהודה המורדת ירד מסדר העדיפויות של האימפריה. ליסיאס אף הציע למורדים חופש פולחן, והעביר מתפקידו את תלמי בן דורימנס, נציב סוריה, לבנון וארץ ישראל — מי שנכשל בקרב נגד יהודה המכבי באמאוס — ומינה במקומו את תלמי מקרון שדגל בקו פחות נוקשה כלפי היהודים. יהודה המכבי מנצל את נסיגתו של לסיאס ואת מותו של אנטיוכוס לטהר את הר הבית. בבית המקדש נבנה מזבח חדש, עבודת הקודש חודשה ובית המקדש נחנן מחדש. "ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה. ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם. ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'" (ספר המכבים א,ד). לאחר חנוכת המקדש מטיל יהודה המכבי מצור על מצודת החקרא בירושלים, המעוז הסלואקי האחרון בעיר. בינתיים, באנטיוכיה, אנטיוכוס החמישי בן ה־9 התיצב על כס המלכות בעזרתו של לסיאס. המלך הינוקא ממנה עוצר נוסף למלוכה, את פליפוס, תחרות ישירה ללסיאס. פליפוס נשלח לנהל את הקרבות במזרח ובכך נוצרה הזדמנות ללסיאס לשוב ולטפל במרד ביהודה. לסיאס חזר עם צבא עצום. המספרים שמביאים בספר המכבים ובעקבותיו יוסף בן מתתיהו מוגזמים, אבל אין ספק שהיה כאן צבא גדול של כמה עשרות אלפים מלווים בפרשים ובפילים. כל פיל נשא על גבו מגדל מלחמה מעץ מאוייש בלוחמים ומסביבו התפרש כוח של אלף חיילי פלנקס ו־500 פרשים. על פי ניתוח המקורות ודרכי הלחימה נראה שהיו שמונה אגדי לחימה, שכל אגד מורכב מאלפי חיילים, פרשים וכמה פילים. מבית צור שנתפסה הפעם בקלות, יורד הצבא הסלואקי לעמק ברכות. שם נערך להעפלה אל האוכף שממנה ממשיכה הדרך לירושלים, כיום האזור של צומת גוש עציון. "וישכם המלך למחרתו בטרם אור היום, וימשוך את מחנהו פתאום על הדרך העולה בית סוחרה [זכריה], ויערוך את מערכותיו ויתקעו בחצוצרות. ויזו על השנהבים [הפילים] דם ענבים ומיץ פרי בכאים [תותים] לחרות אפם למלחמה. ויחלקום לפי גדודי המחנות, ויתנו לכל חיה וחיה אלף איש רגלי, לבושי שריונות ברזל וכובע נחושת בראשם, וחמש מאות איש בחור רוכבים בסוסים [הוכנו לכל חיה]. כל אלה עמדו על צלעי [צדדי] הפיל ולא סרו ממנו, ובכל מקום אשר הלכה החיה שם היו הולכים. ועל גב כל פיל רכסו צריח עץ לבל יזח למחסה, ובצריח שלושים ושנים לוחמים מלבד איש הודו המנהיג את החיה. ואת יתר הפרשים הציגו על ירכתי הצבא לבל ייפרדו. ויהי בצאת השמש, וזרח עלי מגיני הזהב והנחושת, ויאירו פני ההרים מסביב ומראיהם כיקודי אש. ויסע מקצת חיל המלך על ההר ומקצתו מתחת בשפלה [בעמק], וילכו לאיטם במערכה. כל השומע צללו אוזניו מקול ענות ההמון במסעם ומקול צלצל כל כלי המלחמה, במחנה הגדול והנורא הזה." (מכבים א, ו). התיאור נראה די מהימן. אולי אפילו של עד ראייה שעמד בראש המעלה העולה לכיוון גוש עציון ומפקדתו של יהודה המכבי בחרבת זכריה. גם היום אפשר להבחין יפה בדרך העולה מעמק ברכות לכיוון חרבת זכריה — במקום שיהודה המכבי הציב את גייסותיו. השמש זרחה על הקסדות והמגינים, החיילים דפקו עם חרבותיהם על המגינים, חצוצרות העצימו עוד יותר את הרעש, ובתוך כל ההמולה הזו צועדים הפילים האמתניים שאיש אינו יכול להם. "וירא אלעזר ערן אחת החיות משרינת בשריונות המלך והיא היתה גבוהה מכל החיות ונראה כי עליה המלך. ויתן את נפשו להושיע את עמו ולעשות לו שם עולם. וירץ אליו באמץ אל-תוך-המערכה ויהרג על-ימין ועל שמאל ויפרדו ממנו הנה והנה. ויבא אל תחת הפיל ויתקע לו וימיתהו ויפל ארצה עליו וימת שם." כבר נכתבו על זה מאמרים רבים. פילים אי אפשר להרוג על ידי דקירה מלמטה, ולא סביר שלוחם בודד היה יכול להגיע אל הפיל באמצע המערכה. מותו של אלעזר כנראה נבע מדברים אחרים — אולי מהתקפה של פילים על המעוז בבית צור ונטישה מהירה של המעוז שבו נהרגו לוחמים רבים, ביניהם אלעזר. הניצחון היה כולו של ליסיאס. הוא מיהר לירושלים הטיל מצור על בית המקדש והתכונן לכיבוש העיר וחיסול המרד. ואז, שוב, הגיעו ידיעות שצריך לחזור לאנטיוכיה. פליפוס חזר מהמזרח ומעמדו של ליסיאס בסכנה. משא ומתן זריז עם יהודה המכבי איפשר לחשמונאים להתבסס בירושלים תוך כדי שמירת זיקתם לממלכה סלווקית. ליסיאס, ופיליו חוזרים לאנטיוכיה. השקט והמנוחה חוזרים לכביש שישים. בית זכריה והיישוב אלעזר הם אתרי ההנצחה לנסיונם של החשמונאים להתבסס בארץ יהודה. יהיה זה בן אחיו של יהודה המכבי, יוחנן הורקנוס הראשון, שיכבוש את כל שטחי ארץ יהודה וירחיב את הממלכה בואכה עזה ואל עריש במערב וים המלח במזרח. האדומים יצטרפו לאנשי יהודה, יהפכו לחלק בלתי נפרד מהעם. צאצאיהם, דרך הורדוס ומרים, עוד יככבו ברחבי האימפריה הגדולה הבאה, האימפריה הרומית.
היישוב מגדל עדר. מעזבון יצחק גרינוולד, בין השנים 1930-1927. (צלם לא ידוע)
גבעת עוז אום טלעה היא גבעה נישאת המשקיפה מרום של 980 מטרים מעל פני הים על עמק ברכות, גוש עציון, בית צור ועד לחלחול ומעבר לה. הגישה לגבעה — שזכתה לשם גבעת עוז — היא מהיישוב מגדל עוז. הגבעה שוכנת בתוך חורשה מנדטורית נאה ובתוכה שרידי בית יערן שהקימו הבריטים. על הגבעה שרידי יישוב מוקף חומה מתקופת ההתנחלות של שבט יהודה ושרידי מצד רומי וביזנטי. המקום מזוהה עם "מגדל עדר" — אליו הגיע יעקב לאחר שקבר את רחל בדרך אפרתה. "ויסע ישראל ויט אוהלו מהלאה למגדל עדר" (בראשית ל"ה, טז-כה). מעברו השני של עמק ברכות הנאה, הנשקף במלוא הדרו מגבעת עוז, עוסקים טרקטורים בהרחבת כביש שישים. עוקף אל ערוב נקרא הקטע הזה — שבעה קילומטרים — שיעלו בהר לכרמי צור ומשם לחלחול וחברון. כמו יעקב, הלכנו לאורך שדרת ההר, לאורך כביש ששים, מקבר רחל למגדל עדר והלאה משם. תם המסע ובהחלט לא נשלם.
מבצר המונפור היה מהחזקים שבמבצרי הצלבנים בארץ ומרכזו של המסדר האבירי הגרמני — המסדר הטבטוני. ראש המסדר השלישי, הרמן פון זלצה, זיהה נכון את חוסר התוחלת של הצלבנים בלבנט והחל לכוון את המסדר לכיבושים בהונגריה ובפרוסיה. אולם, במשך חמישים שנה ניצב מרכזו של המסדר על שלוחה צרה מעל נחל כזיב — מבצר המונפור, שממנו יצאו האבירים לפשוט על אירופה לאחר כניעתם לסולטן הממלוכי ביברס.
ידין רומן
חורף 1191 היה קשה ביותר. הכוחות הצלבניים של מסע הצלב השלישי צרו על עכו זה שנתיים ימים, וכמעט נואשו מכיבוש העיר. ידי המגינים לא רפו. גשמי זעף ניתכו על בקעת עכו וכפור כיסה את הקרקע בשעות הבוקר. ארבעה חודשים נמשך החורף הקשה הזה — ארבעה חודשים של פגעי טבע, מגפות, פגעי מלחמה ורעב. צלבנים רבים ערקו מהמחנה הנוצרי, התאסלמו והצטרפו לצבאותיו של צלח א־דין. באותה שנה התאספו במחנה הנוצרי שלרגלי חומות עכו מספר אבירים צלבנים וייסדו מסדר חדש — המסדר הצלבני הגרמני — שעתיד היה למלא תפקיד חשוב בתולדות אירופה. עד אותה תקופה השתייכו האבירים הגרמנים למסדר ההוספיטאלרי כאגף מיוחד דובר גרמנית. הייתה להם כנסייה משלהם בירושלים והם נבדלו, כמובן, מיתר ההוספיטאלרים בשפתם. אולם הארגון שנוסד עתה לרגלי חומות עכו היה, כנראה, חדש לחלוטין.
הצלב השחור ראשיתו של המסדר הייתה בבית חולים לטיפול באבירים גרמנים שקם בעכו על ידי שני סוחרים — ברמן וליבק — בהנהגתו של אדם בשם זיגבראנד. תחילה נבנה בית החולים מקרשים ומיריעות שנלקחו מאחת הספינות הגדולות שנמשו אל חוף ימה של עכו. ליד בית החולים הוכשר גם בית קברות מיוחד של גרמנים. ההתאגדות החדשה נראתה הגיונית, במיוחד לאור המתיחות ששררה בין הגרמנים לצרפתים במסע הצלב השלישי. במשך שמונה שנותיו הראשונות התקיים המסדר החדש כמסדר אד־הוק, עד שב־1198 קיבלו האבירים את ברכת האפיפיור והפכו אבירי מסדר צלבני חדש — "אבירי מרים הקדושה של הטבטונים". הם קיבלו על עצמם תקנון הדומה לזה של המסדרים הקיימים ואימצו לבוש ייחודי — גלימה לבנה שעליה רקום צלב שחור גדול. בתחילה מספרם של אבירי המסדר הטבטוני היה זעום. בשנים הראשונות מנו שורותיהם לא יותר מארבעים איש, אולם עם הגידול באוכלוסייה הגרמנית והתבססות המסדר גדל גם מספר האבירים. ייתכן שהמסדר היה הופך אפיזודה היסטורית חולפת, לולא אדם אחד — ראש המסדר הרביעי, הרמן פון זלצה. מוצאו של פון זלצה היה ממשפחת אצילים חסרת ייחוס מתורינגיה, אולם בזכות כישוריו עלה בהירארכיה של המסדר עד שבשנת 1210 התמנה לראשו. פון זלצה ניחן בכושר ניתוח ארוך טווח. על פי תפיסתו, עתידם של הצלבנים בארץ ישראל היה חסר סיכוי. ממלכת ירושלים הצלבנית השנייה הייתה קטנה, שסועה, מוקפת אויבים ההולכים ומתחזקים וחסרת מקורות ומשאבים. עבור האביר האירופי הצעיר, השואף להתבסס ולהקים נחלה, ארץ ישראל לא הבטיחה דבר. דווקא באותם ימים שבהם ארץ ישראל הוצפה מאות אבירים מאירופה שבאו למסע הצלב הרביעי והחמישי, ראה פון זלצה שכוח המשיכה של המזרח הולך ודועך עבורם, על אף תהליכי הגידול וההתרחבות של האוכלוסייה הנוצרית באירופה. רק מעט מהאוכלוסייה, הניח ראש המסדר, עתידה להגיע ולהתיישב בארץ ישראל. עתידם של הטבטונים, בראייתו של פון זלצה, יתבסס על ניצול נכון של עודפי האוכלוסייה הנוצרית בגרמניה והשתלבות בשאיפתם של שועי אירופה, רוזניה ומלכיה, להשתלט על האזורים ה"בלתי כבושים" במזרח אירופה — ארצות הפאגנים. כך "אימץ" פון זלצה עבור הטבטונים מטרה חדשה: השתתפות בהרחבת שטחי גרמניה אל אזורי הפרא הפאגניים והשתלבות ב"תנופה מזרחה" של עמי גרמניה.
מלחמת קודש המבצע האירופי הראשון של המסדר נערך כשנה לאחר מינויו של פון זלצה. ב־1211 נענתה קבוצת אבירים טבטונים להזמנתו של אנדריאס השני, מלך הונגריה, לעזור לו בהגנה על גבולות ממלכתו בטרנסילבניה על ידי יישוב אזורים אלה באוכלוסייה נוצרית. אנדריאס השני היה צלבן ותיק. הוא הוביל את גדודיו במסע הצלב של שנת 1217 — מסע הצלב שהפנה עורף לירושלים ויצא לסדרת כיבושים דווקא בצפונה של ארץ ישראל. לאחר שנת קרבות מלאת תהילה וחסרת תכלית החליט אנדריאס ששבועתו הצלבנית מולאה והגיע הזמן לחזור להונגריה, הפעם כגיבור לאומי. כדי להתפאר בהישגיו במלחמות למען ישו הביא מארץ ישראל את אחד הכדים ששימשו את ישו בנס היין בכפר כנא. בשהותו בארץ הכיר מקרוב את האבירים הטבטונים ועמד על כישוריהם, אך בהונגריה התפרקה אחוות הלוחמים מארץ ישראל. תאוות השלטון של האבירים על השטחים שנכבשו הביאה לריבים בלתי פוסקים עם אנדריאס ולבסוף, בשנת 1225, לגירושם. למזלו של הרמן פון זלצה, ובזכות מדיניות הכיבוש האירופית שלו, הוזמנו הטבטונים על ידי הדוכס הפולני קונרד ממזוביה לעזור לו בהרחבת שלטונו לתחומם של הפאגנים הפרוסים. על סמך ניסיונו המר בהונגריה דרש הפעם הרמן פון זלצה — וקיבל — ריבונות לא רק על האזורים שיכבוש עבור פטרונו החדש, אלא גם על כל האזורים האחרים שיכבוש מידי הפרוסים. ב־1233 יצאו האבירים הטבטונים למסע צלב לכיבוש אדמות פרוסיה. מספרם היה עדיין קטן, אבל פון זלצה השכיל להביא מתנדבים גרמנים רבים שעזרו בכיבוש תמורת אדמות ונחלות באזורים הכבושים. ב־1237 צירפו אליהם הטבטונים מסדר אבירים גרמני נוסף — מסדר אבירי החרב — שבינתיים עסקו בכיבושים באזור הים הבלטי מסביב לריגה. הרמן פון זלצה נפטר בשנת 1239 בסלרנו שבאיטליה. במשך כהונתו כראש המסדר הצליח להפוך אותו לאחד הגדולים באירופה — עם רכוש, נחלות ואוצרות רבים. עיקר פעילותו של המסדר התמקדה כעת במרכז ובמזרח אירופה. בשנת 1260 כבר היו למסדר 23 מבצרים בפרוסיה — מערכת הגנה יעילה על נחלותיו. ב־1261 מרדו הפרוסים במסדר ובעושי דברו, המתיישבים הגרמנים, מרד שדוכא בקושי רב.
קרב גרונוולד. ציור של יאן מטייקו. איחוד בין ליטאים ופולנים למען הדיפת הגרמנים. (Wikicommons)
נטע זר עם נפילת עכו ב־1291 הועבר מרכז המסדר לוונציה. ב־1309, בשל חשש מהתנכלותו של פיליפ הרביעי מלך צרפת, הועבר מרכז המסדר למבצר הטבטוני הענק במרינבורג (מלבורק) שבפולניה. מכאן ואילך הפך המסדר ממלכה לכל דבר, השולטת על פרוסיה ועל אזורים נרחבים ליד הים הבלטי. ארמונו של ראש המסדר במרינבורג הפך מרכזה השלטוני של הממלכה, אך התושבים והאצולה המקומית ראו באבירים הגרמנים שלטון זר. ב־15 ביולי 1410, בשדות שבין טננברג וגרונוולד בואכה מבצר מרינבורג, התייצבו מול צבא האבירים הטבטונים צבאות פולניה וליטא. בסיומו של יום לחימה ארוך שבמהלכו נהרגו ראש המסדר ו־250 מאביריו, הובסו הטבטונים. חשיבותו של הניצחון הפולני הייתה הרבה מעבר לקרב הבודד של ה־15 ביולי; על אף העמידה העיקשת של מצבר מרינבורג, שעיכבה את התמוטטותו הסופית של המסדר, נשברו רוחם וכוח עמידתם של האבירים. ב־1466 התמוטט לחלוטין שלטון הטבטונים בארצות הבלטיות וב־1525 קרס שלטונם בפרוסיה. עם זאת, המסדר המשיך להתקיים בתצורות שונות עד שב־1809, במהלך המלחמות באוסטריה, ציווה נפוליאון על פיזורו, חילק את שארית אדמותיו והפכן לנחלת המחוזות שהקים. ב־1834 הוקם המסדר מחדש על ידי האוסטרים כמוסד דתי הקיים עד היום.
המונפור — מבצר החופש במאי 1220 רכשו הטבטונים חלקת קרקע גדולה בגליל המערבי. הייתה זו תוספת משמעותית לנחלתם בגליל, שהשתרעה ממבצרם בטורון שבלבנון (שעל שמה נוסדה העיר טורון שבפולניה על ידי הטבטונים) ועד לים. ב־1226 ניגשו הטבטונים לבניית המבצר הענק בנחל כזיב — מבצר מונפור. במקורות כונה המבצר בימיו הראשונים "מבצר החופש" או "מבצר הפרנקים", והחל משנת 1229 כונה "המבצר החדש". שמו בפי הטבטונים היה "שטרקנברג", שהוא תרגום שמו הצרפתי — 'ההר החזק' — לגרמנית. השמות הרבים שניתנו למבצר עוררו את החוקרים לחשוב שהוא נבנה קודם זמנם של הטבטונים, אך בעקבות סקר שערכו רפאל פרנקל ונמרוד גצוב במסגרת "סקר ישראל" התברר שמדובר כנראה במבצר הראשון והיחיד שהוקם על השלוחה הרמה הצופה אל עבר הנחל. מכל מבצרי הצלבנים בארץ, המונפור הוא הדוגמה הנאה ביותר למבצר אירופי ימי־ביניימי. שרידיו מבצבצים מתוך סבך עצי אלון ירוקי־עד על שלוחה צרה המתנשאת לרום של כ־180 מטרים מעל נחל כזיב מצד אחד, ומעל נקיק צר ומיוער מהצד השני. דרך צרה ומתפתלת עולה בין אלונים אדירים אל שרידי מגדלי הענק והחומות המתנשאות. אין סיבה נראית לעין להקמת המבצר במקום הזה; שום דרך ראשית אינה עוברת בנחל כזיב וגם הדרכים שעברו אז בנחל ובסביבתו היו בעלות חשיבות מקומית בלבד. אין מהשלוחה אפשרויות תצפית אל ארצות האויב, והוא אפילו אינו ממוקם בנקודה בעלת יתרון הגנתי על יישובים ושדות חקלאיים מקומיים. אין ספק שפתרון חידת הקמת המבצר טמונה בהבנת התהליכים שעברה הממלכה הצלבנית במאה ה־13, באישיותו של הרמן פון זלצה ובתוכניותיו עבור המסדר הטבטוני. מבצר מונפור הוקם בימי ההתעצמות הטבטונית באירופה. הטבטונים לא היו אהודים במיוחד על חברי מסדר הצלבנים, שרובם היו צרפתים והתייחסו בחשדנות למסדר החדש המבוסס על התבדלות לשונית. עם התעצמות כוחותיו של המסדר באירופה ייתכן שהתגנב גם אלמנט של קנאה כלפי הגרמנים. אין ספק שהטבטונים חשו אי נוחות בתוך הכרך הצלבני הגדול, בירת הממלכה — עכו. העברת המרכז למונפור המבודד, המוקף שטחים טבטוניים היה מהלך נבון מבחינתם. המונפור אכן הותאם למטרה זו. במרכז המבצר עמד אולם הטקסים הענק, שעל אף התמוטטות קירותיו אל תוך הנחל עדיין אפשר להבחין בהדרו שנחשף בחפירות של השנים האחרונות. היה זה אולם מרובע בגודל 400 מטרים רבועים, שעובי קירותיו הגיע לשני מטרים. במרכזו ניצב עמוד מתומן ענק וממנו נשלחו קשתות שתמכו בתקרה. בצידו המערבי של האולם היה מעונו של ראש המבצר — הקסטלן — ולידו חדר האוצר והארכיון הטבטוני. לא רחוק מהאולם ניצבה כנסייה מפוארת. כאן, מבודדים ומרוחקים מתהפוכות העולם, יכול היה הרמן פון זלצה לכנס את אביריו ולהתוות איתם את המשך תוכניות ההשתלטות על השטחים החדשים של פרוסיה המזרחית. על גדת הנחל, מתחת למבצר, הקימו הטבטונים בית הארחה לאורחים מכובדים בתוך מבנה של טחנה ישנה. הטחנה עמדה בקצה סכר שיצר אגם יפה למרגלות המבצר. מבית הארחה זה, טוענת האגדה המקומית, הובילה מערכת מדרגות סודיות בתוך מנהרה אל הארמון. בחפירות שנעשו במשך השנים — כיום של אוניברסיטת חיפה — נמצאו בבניין קמרונות ופתחים שאולי קשורים למערכת זו.
גמביט ממלוכי רק דור אחד עבר מאז הקמת המבצר ועד ימיו האחרונים. ב־1266, לאחר שכבש את המבצר הצלבני הגדול בצפת, הופיע אל־מלכ א־זאהר רוכן א־דין ביברס אל־בונדוקדארי, השליט הממלוכי הראשון עם גייסותיו המנצחים אל מול חומות המונפור. "התגוננות מתוך חומות וחפירים היא האמצעי המוצהר של המדינה הנוצרית המתנוונת", הצהיר ביברס. חייליו הממלוכים, לדבריו, עשויים מחומר אחר. "לא ביצורים, אלא סוסים, לא חפירים אלא חרבות, ולא חומות אלא אנשים". אולם אסטרטגיית התקיפה הזו לא עמדה לביברס מול חומות המונפור ולאחר קרב עיקש הצליחו הטבטונים לגרשו. ב־1271 עמד ביברס שנית למרגלות חומות המבצר. הפעם, למרות הסלידה שלו מחומות ומצור, הביא עימו מכונות מצור משוכללות. רק לאחר שהצליחו המוסלמים למוטט קטע גדול מחומת התמך הדרומית החליט מפקד המבצר, יוחנן פון סאקסן, להיכנע. הסכם הכניעה אפשר לטבטונים מעבר חופשי לעכו, יחד עם ארכיונם — אחד המקורות הצלבניים החשובים ביותר ללימוד התקופה. ארכיון זה הועבר לוונציה לאחר כיבוש עכו ושרד עד ימינו. במצוותו של ביברס, נהרס מבצר המונפור עד יסודותיו, ולא הייתה לו תקומה עד עצם היום הזה. ב־1926, בעקבות ניסיונותיו של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק להרחיב את האוסף הצלבני שלו, החליטו פרנסי המוזיאון שארץ ישראל היא מקום נוח לחפש בו ממצאים צלבניים. הם התקשו להעביר ממצאים חדשים מאירופה למוזיאון שבארצות הברית, והניחו שארץ ישראל המנדטורית תהיה מקור חדש ולא אכזב. לאחר ביקור מקדים בארץ נפל הפור על מבצר המונפור, וב־29 במרץ 1926 הגיעה משלחת של המוזיאון למקום. חודש ימים חפרה המשלחת בסיועם של כ־30 פועלים ממעיליא. ערמות של שפך הושלכו למדרון ונערך חיפוש דקדקני אחר שרידים. בגמר החפירות נשארו חלק מאנשי המשלחת לניקוי האתר, שיפוצו וחיזוק קירותיו ועמודיו במלט. ב־11 במאי נפגשו נציגי מוזיאון המטרופוליטן עם נציגי מחלקת העתיקות המנדטורית במוזיאון רוקפלר, המוזיאון החדש שנפתח בירושלים, כדי לחלק את השלל. נציגי מחלקת העתיקות החליטו אילו ממצאים יישארו בארץ ואילו יועברו לארצות הברית. לא בטוח שהממצאים בחפירות המונפור ענו על ציפיות החופרים. נראה שהחיפוש שערכו גייסותיו של ביברס במבצר טרם הריסתו היה יסודי ביותר. אחד הממצאים המעניינים היה גוש טבעות מתכת חלודות, שרידים משריונו של אחד האבירים. כיוון שהמבצר נהרס בשנת 1272, קטע שריון זה היה היחיד שנמצא אי פעם ושאפשר לכנותו שריון צלבני אמתי. מבין הממצאים האחרים שהגיעו למוזיאון ראויים לציין שני ברגי קשת, שני כלי ניתוח רפואיים ואצבעון כסף — האצבעון העתיק ביותר הידוע עד היום. הממצא המעניין ביותר מן המונפור הושאר בארץ. מאז אותו מאי 1926 הוא שוכב במחסני מוזיאון ישראל, ירושה ממוזיאון רוקפלר. מדובר באבן צרה שאורכה כ־30 סנטימטרים ובה חרותים שקעים עם סמלים שונים: שושן צרפתי, מגן ועליו נשר, כוכבים ופסים עם דוגמאות. היות שהסמלים נחרתו באבן בצורת דפוס, הסיקו החוקרים שהיא שימשה לציור או לחקיקת הסמלים על עור או על קירות המבנה. העתק גבס של האבן נלקח למוזיאון בניו יורק ושם עורר את תשומת ליבו של הלמוט ניקל, אוצר הנשק והשריון. ניקל בחן בדקדקנות את העתק האבן וזיהה את הפריטים החקוקים כסמלים של ראש המסדר, ששימשו רק אותו. הנשר שבתוך המגן היה חקוק במרכז הצלב של שריון החזה שנשא ראש המסדר. מגן זה היה הבסיס לסמלו של ראש המסדר, והופיע על חותמו. השושנים הן קצותיו של הצבר והזרוע הארוכה עם הדוגמה היא הצלב עצמו. רוחב הזרוע התאים בדיוק לרוחב השושנים, כך שניתן היה לחקוק את השושנים בצד הזרועות. על האבן מופיעים שני סוגים של דפוסי כוכבים — גדולים וקטנים, שגם הם שימשו את ראש המסדר: הקטנים שימשו עיטור על המגן להסוואת מסמרי החיבור, והגדולים היו חלק מסמלם של אבירי דוברין שהצטרפו אל הטבטונים. ייתכן שסמליהם הופיעו על שריונו של ראש המסדר. בשנת 1244 שימש יוהנס "Niflanda" כמפקד מבצר מונטפור. שמו הוא שיבוש המושג הגרמני ליבלנד — כינוים של אבירי דוברין או אבירי אחוות החרב שהצטרפו גם הם לטבטונים. ייתכן שראש המבצר שמר לעצמו את הזכות לחקוק על שריונו ועל מגניו את הכוכב — זכר למסדר הקודם שבו היה חבר. עוד נמצאו במונפור חלקים צבועים מהקשתות שתמכו את גג כנסיית המבצר. החלק הבולט שבהם הוא אותו שושן צרפתי, זהה לשושן החרות על האבן. ניקל בדק את מיקומו של השושן בתקרת הכנסייה והגיע למסקנה שכאשר בנו הטבטונים את המונפור, בימיו של הרמן פון זלצה, הצייר של תקרת הכנסייה שיבץ את סמלו של הרמן פון זלצה במפגש הקשתות שבגג. וכך, שנים רבות לאחר החפירות ב־1926, גילו החוקרים את משמעותה של אבן הדפוסים שממנה, ככל הנראה, הוטבע חותמו של ראש המסדר על מגינו ושריונו. דרישת שלום מהאיש שהוביל את המסדר מהמונפור לפרוסיה.
מבצר מונפור בגליל העליון . (alefbet)
המונפור היום בעשר השנים האחרונות פרופסור אדריאן בועז מאוניברסיטת חיפה מבצע את החפירות באתר. במהלך החפירות של 2017 הוא חשף חדר אוכל מהודר ועדויות למשחקי לוח ב'הר החזק'. המבצר היה מקום של מנהלה אזורית ונראה שהאבירים הגרמניים לא היו מהסוג המתנזר. "העדויות רומזות על כך. בחפירה של מוזיאון המטרופוליטן של ניו יורק מצאו נעל של ילד ואולי גם עדות על נוכחותן של נשים. נראה שבמצודה בקנה מידה שכזה היו גם נשים — טבחיות, מנקות ואולי גם נותנות שירותים אינטימיים יותר." בשנת 2005 פרסמה אוניברסיטת איינסברוק מסמך היסטורי משנת 1253, הממוען לראש המסדר הטבטוני בממלכה הצלבנית. המסמך כולל דרישה של הקיסר הגרמני קונארד הרביעי — בנו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרידריך השני — משליחו לארץ הקודש, הארכיבישוף הנבחר של פלרמו להוציא את הכתר מידי המסדר הטבטוני ולהחזיר אותו לממלכה הארמנית, למלך היטום. היה זה הכתר שאביו, פרידריך השני, נתן למשמרת למסדר הטבטוני בזמן מסע הצלב שלו, שנערך בשנת 1229-1228. האם ייתכן שהכתר הוחבא במבצר המונפור? "אי אפשר לדעת," אומר בועז. "אבל אם המסמכים שרדו, אולי שרד גם הכתר."
