ארץ יהודה משתרעת בין ירושלים למורדות ההר היורדים מחברון לבקעת באר שבע. חבל ארץ גבוה שפסגותיו מתנשאים למעל 1,000 מטרים מעל פני הים. בסיס הטופוגרפי של ארץ יהודה הוא הרכס הגדול נמתח מצפון מזרח לדרום מערב שתחילתו בצפונה של ירושלים, באזור המכונה הרי בית אל וסופו במדרונות היורדים לבקעת באר שבע המכונים הרי חברון. הרכס הוא קמר א־סימטרי. מורדותיו המערביים היורדים לעבר השפלה תלולים יותר מהמורדות היורדים לתוך מדבר יהודה. הצד המערבי חרוץ בנחלים עמוקים, הצד המזרחי נופל במספר מדרגות מתונות לעבר ים המלח, עד שהוא מגיע למצוק ההעתק הגדול הנופל לים המלח. ראשו של הרכס קטום, רחב בממדים של ארץ ישראל. ארבעה עד שישה קילומטרים מישוריים בין נחלי המערב העמוקים לספר המדבר.
מעולם מי שרצה ללכת בין ירושלים לחברון ובאר שבע העדיף ללכת לאורך ראש הרכס ובכך להימנע מהנחלים העמוקים והמדבר. ואכן לאורך ההיסטוריה הדרך הזו הייתה הדרך הראשית לאורך שדרת ההר של ארץ ישראל, דרך המופיעה שוב ושוב בנרטיב של סיפורי האבות בספר בראשית. מסעות נדודיו של אברהם אבינו הולכים שוב ושוב על הדרך הזו כבר מראשית דרכו בארץ שאלוהים הוביל אותו אליה. מאלון מורה לבית אל, מבית לאלוני ממרא אשר בחברון. את יצחק הוא לוקח לעקדה מבאר שבע לארץ המוריה ואחר כך חזרה, מארץ המוריה לבאר שבע. עם לוט הוא צועד לאורכה של הדרך ומקבל יחד אתו החלטה לחלק את הארץ ביניהם — לוט במזרח, באזורי המדבר ועמקו של ים המלח, ואברהם בהר. ממקום מושבו במרומי השדרה המרכזית הוא מקבל את המלאכים בדרכם להשמיד את סדום עיר החטאים. יוסף עולה לאורך הדרך מחברון לשכם ומשם לעמק דותן, לחפש את אחיו — ונמכר לעבדות, לשיירה היורדות לאורך הדרך לבאר שבע ומצרים. וכאשר הרעב הכבד מציק ליושבי הארץ יעקב יורד עם בניו דרך באר שבע למצרים.
נרטיב הבכורה של הדרך הזו שייכת, ללא ספק, ליעקב ורחל: "וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי-עוֹד כִּבְרַת-הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. ויְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל-תִּירְאִי כִּי-גַם-זֶה לָךְ בֵּן. וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא-לוֹ בִנְיָמִין. וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל-קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת-רָחֵל עַד-הַיּוֹם" (בראשית ל"ה, ט"ז-כ).
בסיפור הטראגי הזה מתגלה לנו השם היחיד המוזכר במקרא, או בכל מקור היסטורי אחר, לדרך המרכזית הזו: "דרך אפרתה היא בית לחם". קבר רחל על דרך אפרתה, הדרך לבית לחם, מוצב כיום, כפי שהיה משחר ההיסטוריה, על הדרך במבואות בית לחם. אבל, בדרך אפרתה ילדה רחל את בנימין, וארצו של בנימין היא מצפון לירושלים ולארץ יהודה — וקבר רחל כיום נמצא דווקא בארץ יהודה. תלי תלים של דיונים נערכו בסוגיה הזו. אני עוד זוכר בראשית ימי כמורה דרך בהר גילה היינו מראים שני קברי רחל — אחד בקובור בני איסראיל על הדרך בין חיזמא לגבע בנימין. אתר עם חמישה מבנים גדולים, מלבניים ומאורכים זה ליד זה במרחק של 15 מטרים אחד מרעהו. החוקר ויקטור גרן במאה התשע עשרה קרא למקום קברי העמלקים. גלרמון גנו, אחריו, זיהה את המקום כקבר רחל.
רמז למקום הזה כאלטרנטיבה לקבר רחל מופיע בספר שמואל. כאשר הנביא מושח את שאול למלך הוא מצווה עליו "בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם-קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת אֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְבַקֵּשׁ" (שמאול א, פרק י', ב). כלומר קבר רחל נמצא דווקא בגבול בנימין, כמו שהיינו מצפים מקבר אמם של שבט בנימין. מוסיף על הזיהוי ירמיהו בפסוק המפורסם "כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיהו ל"א, י"ד). רמה, מקום הולדתו של שמואל, היא נבי סמואל, מקום שהוא בהחלט בארץ בנימין. אז יצאנו מבולבלים, האם רחל קבורה בארץ יהודה או בארץ בנימין?
הרמב"ן חווה דעתו שרחל אכן קבורה בבנימין. אבל לאחר שביקר בארץ, ביקור זריז וקצר, שינה את דעתו, והמליץ על קבר רחל במבואות בית לחם. אתר קובור בני איסראיל הוא למעשה אתר מתקופת הברונזה התיכונה — תקופה של ירידה יישובית וריבוי אוכלוסיית הנודדים. המקום בנוי בסדרות של גלי אבנים מסודרים בקפידה, מה שמתאים לאתר קבורה או אתר פולחני מהתקופה הזו שהותירה אחריה הרבה גלי קבורה מאוסף של אבנים. סברה מעניינת היא שהמקום הוא קבר אחים שבו נקברו בני בנימין במלחמת השבטים לאחר סיפור פלגש בגבעה, עיר מקראית שנמצאת סמוך לאתר.
מאז ימי הביניים, התקבע קבר רחל דווקא ביהודה, במקום שבו המסילה המרכזית, כך נקראת דרך במקרא, עברה ליד בית לחם — שכמו רוב היישובים הגדולים לאורך הדרך לא ישבה על הדרך עצמה אלא מעט ממזרח לה.
כיום אנו קוראים לדרך המקראית הזו כביש שישים. בימינו הוא כבר אינו עובר ליד קבר רחל, או מבואות בית לחם. מה שהיה הכרחי בימי קדם, לעבר בדרך הטופוגרפית הנוחה ביותר — כבר לא מחוייב. מאז 1967 בית לחם ומחנות הפליטים מסביבה הלכו וצמחו, בארץ יהודה הוקמו יישובים יהודיים רבים, בגוש עציון, אפרת, חברון, והתחבורה על הדרך געשה. כאשר החלו להתקיף את התחבורה היהודית על הדרך, סמוך למחנות הפליטים, נסלל "כביש עוקף" — לא סתם עוקף אלא עושה זאת באמצעות מנהרות וגשרים מעל לנחלים. מיישר מסילה חדשה בצדו המערבי של ההר. אחי הגדול מיכאל, שהלך לעולמו השנה, היה פרופסור לגיאוגרפיה של הפחד. כיצד אזורי עימות בונים גיאוגרפיה חדשה ותפישת מרחב מותאמת, המתאימה לכל אחד מהצדדים. אם הוא פלסטיני שצריך לעבור במחסומים, ישראלי שגר מעבר לקו הירוק, הוא סתם אדם שאינו יודע להבדיל בין שטח איי לסי. הפתרון של ישראל לסוגיה — שהיא אליבא דאחי הגדול ז"ל, הפתרון שכולם נוהגים בו באזורי עימות — הוא לבנות כבישים עוקפים. השאלה מי עוקף את מי, נהג לומר, הייתה יכולה להיות משעשעת אם לא הייתה עצובה כל כך.
כך בא לעולם כביש המנהרות — שהסיט את דרך שדרת ההר, מערבה. גשר ענק מעל נחל גילה, מנהרה ארוכה מתחת לבית לחם, מעקף מתעקל למערב, וחומת חייץ אמתנית יצרו את הכביש החדש. סיומו של המעקף הגדול הוא בעיירה אל חאדר — ששמה "הירוק" — נגזר משמו של אליהו הנביא, וגם, כך באסלם, משמו של סנט ג'ורג' הורג הדרקון — שהוא בכלל מלוד. במרכז הכפר נמצא המנזר על שם סנט ג'ורג'. המנזר הנוכחי, ששופץ ב־1912, יושב על שרידיו של מנזר ביזנטי. כאשר עוד היינו מטיילים בכפר הזה, בשנות השבעים של המאה שעברה, היינו מראים את השלשלאות המחוברות לקירות המנזר שבו נהגו לקשור חולי נפש — כי סנט ג'ורג', הוא מר ג'ריס בערבית, ידוע בסגולותיו לרפא חולי נפש שאותם היו מביאים לכאן לשהיית לילה כך שיתרפאו. בכל שנה, בתחילת מאי, מתקיים בכפר פסטיבל לכבודו של סנט ג'ורג'. בעבר האביב היה הזמן להביא את המתרפאים למנזר מאז מספר הנוצרים בארץ יהודה הולך ומתמעט והפסטיבל כיום הוא סממן לשגעון מסוג אחר — פוליטי.
המנזר המרשים נמצא בשטח שבשליטת ישראל, למרות שהוא מעבר לחומת הבטחון. סמוך לו נמצא מחסום המפנה את הרכבים הפלסטינים לתוך בית לחם, ואת הרכבים הישראלים לעבר המנהרות ושכונת גילה. "מעבר דרך האבות" נקרא המחסום, למרות שהאבות בהחלט לא צעדו בנתיב של הכביש החדש.
בחודשים האחרונים הייה לכביש שישים עדנה, במבצע סלילה מהמרשימים שאירוע בישראל מרחיבים את הכביש. ליד המנהרה נבנתה מנהרה נוספת — כפולה ברוחבה — לצורך הרחבת הכביש, שהוא אחד הכבישים הסואנים בארץ ישראל, לארבעה מסלולים. בהמשך עובדים במרץ על חציבת ההר והרחבת הכביש עם מרפסות בטון ופלדה.
הגן הנעול
מדרום לצומת אל חאדר קו פרשת המים של הקמר הגדול מתרחק מעט מערבה כאשר קו פרשת המים התת־קרקעי מתרחק אפילו יותר. ככה זה בקמרים א־סימטריים. העננים העולים מן הים ממטירים את מימיהם על הצד המדרון המערבי, ואלה, על חודרים לאדמה ועל פי פרשת המים זורמים דווקא מזרחה. כך, בין בית לחם לחברון, נוצרים מעיינות גדולים, יחסית, שספיקתם קבועה. עם צמיחתה של ירושלים בימי הבית השני, והתפתחות הידע ההידרולוגי הרומי התאפשרה הולכת מים למרחקים באמות ומנהרות, וארץ יהודה הפכה למקור מימיה של ירושלים.
מפעל אספקת המים לירושלים בתקופה הרומית הוא מפלאי הטכנולוגיה הרומית. שישים ושמונה קילומטרים של אמות ניקזו את מימי אל יהודה אל ירושלים הבירה. מבריכת ערוב בואכה הר חברון נמתחה אמה מתפתלת לאורך קו גובה אחיד לאורך 44 קילומטרים עד לבריכות שלמה. מבריכות שלמה הובילה אמה באורך של 24 קילומטרים הזרימה את המים לבריכות שבהר הבית.
לב המערכת המסועפת הזו הם שלושת הבריכות המכונות בטעות בריכות שלמה, שקיבולתן 160,000 מטרים מעוקבים. הבריכות נועדו לאגום את המים הזורמים מן המעיינות ולאסוף את מי הגשמים בחורף. שלושת הבריכות מסודרות אחת מתחת לרעותה בתוך גיא המכונה נחל הטחנות על שום המספר הרב של טחנות הקמח שנבנו לאורכו. רום הבריכות, שחציין חצוב וחציין בנוי, הותאם כך שכאשר בריכה אחת התמלאה המים החלו לזרום לבריכה שמתחתיה. הגדולה בבריכות היא הבריכה התחתונה שאורכה 179 מטרים, רוחבה מגיע ל־60 מטרים. רצפת הבריכה מדורגת, בהתאם לנחל, כך שעומק הבריכה מגיע ל־8 מטרים בצדדים ו־16 מטרים במרכזה. יוסף בן מתתיהו מספר שהורדוס בנה אמת מים שהזרימה מים רבים להרודיון, מאזור בריכות שלמה, כך שסביר להניח שראשיתה של המערכת בימיו של הורדוס והיא כנראה הורחבה בימי הנציבים הרומיים כאשר אוכלוסייתה של ירושלים הלכה וצמחה.
בתחילה שימשו המעיינות של נחל הטחנות להזנת המערכת. העשיר במעיינות הוא עין אל סלאח — מעיין השילוח, לידו נובע עין אל בורך שהוא בעל ארבעה נביעות. מימי שני המעיינות הללו מתנקזים לחדר תת קרקעי גדול, כנראה הרודיאני, שממנו יוצאים המים בצינורות אל עבר הבריכה העליונה של בריכות שלמה. בתקופה הערבית נבנתה מצודה גדולה סמוך למעיינות לשמירה על המים. בימי המנדט שופצה המערכת והותקן חדר משאבות לשאיבת המים לירושלים. בתקופה הירדנית המשיכה בריכה לשמש כמקור המים של ירושלים. לאחר 1967 ירושלים המזרחית חוברה למערכת המים הישראלית. בריכות שלמה משמשים כיום לאספקת מים לבית לחם וסביבתה.
לימים נבנתה מערכת נוספת לאספקת מים לבריכות שלמה, לאורך נחל ביאר. מערכת של פירים ומנהרות שאוספת את מי המעיינות לאורך הנחל ומזרימה אותם לבריכות שלמה.
במורד נחל הטחנות מגיעים למנזר הגדול של הורטוס קונקלוסוס — הגן הנעול. המבנה הראשון שהוקם במקום, היה מבנה לותרני, הוקם ב־1890 והתגוררו בו הנזירות שטיפלו בבית היתומים הסמוך. לאחר הריסת המנזר הלותרני הוקם במקום מנזר קתולי נאה המשקיף על בריכות, גנים ופלג קטן הזורם בתוך הנחל. במנזר כיום 5 נזירות מדרום אמריקה, איטליה ומספר מדינות נוספות. בימי הביניים האמינו שכאן הוא ה"גן הנעול" משיר השירים, כאשר המעיין הגודל בעין סלאח הוא ה"מעיין החתום". גם שמו של הכפר — ארטס — נגזר מהביטוי הלטיני "הורטוסס" — הגן. בריכות שלמה עצמן, בימי הביניים, היו "הורטוס סלומוניס" — גן שלמה. יוספוס מספר שבמקום שבו נבנו הבריכות של שלמה היו גנים פורחים והם הגנים של שיר השירים. כך שלמסורת יש לפחות מקור עתיק — אף כי לא מהימן במיוחד.
בריכות שלמה וארטאס הם כיום בשטחי הרשות הפלסטינית והגישה אליהם לישראלים אסורה. אבל בגבעה שמעל למנזר, שלוחה נאה של קרקעות שנרכשו על ידי הקרן הקיימת לישראל בשנת 1943 מנסים להיאחז כבר זמן מה — להקים שלוחה של העיר אפרת. במקום חווה הנקראת חוות עיטם, ניסיון התיישבות בשטח המוקף בשטחים פלסטיניים. בינתים צה"ל מונע הקמת יישוב במקום.
כביש שישים הישן נמתח לאורך האמות של נחל הביאר. הכביש החדש, נסלל מערבה משם אבל מתחת לאפרת — ממזרח — ואלעזר — ממערב — יש שילוט המכוון לעבר "אמת הביאר", פארק נאה שבו אפשר לרדת למעין הראשי של אמת הביאר — "עין האמה", לצעוד לאורך המנהרה והפירים המכניסים אליה אוויר, ואף לצפות במיצג אור קולי המספר את סיפורה של האמה.
דרך האבות
נפנה כעת לנתיב אחר של כביש שישים — שזכה לטיפוח תיירותי כ"דרך האבות". תחילה נעלה ליישוב נווה דניאל שהוקם בשנת 1982 על אדמות שנקנו ב־1935 על ידי יצחק יהודה כהן מירושלים. הלז הקים במקום חווה חקלאית — רפת, מטעים ולול של אחוזה קטנה שנקראה "משק כהן". את בנו שלח יהודה כהן ללמוד חקלאות בצרפת על מנת לפתח את החווה. אך, כאשר הבן שב ארצה, ב־1937, הארץ הייתה בעיצומה של המרד הערבי. הבן לא התייאש והחליט להשתמש במכונות חקלאיות מודרניות לעיבוד אדמת הטרשים הקשה של הרכס עליה הוקמה החווה. אך מכונות חקלאיות משוכללות ככל שהיו, לא הצליחו להתמודד עם הסביבה הטרשית של ראש ההר. ב־1943 מכר יצחק יהודה כהן את נחלתו לקרן הקיימת, ונטש את המקום.
יצחק יהודה כהן עלה ארצה ב־1890 מלאריסה שביוון. האווירה המסתגרת של העיר העתיקה לא הייתה לרוחה של מי שגדל ביוון שבה יהודים ונוצרים התרועעו יחדיו. שנה לאחר עלייתו, בגיל 18 נישא לבת דודתו בת ה־14, ושנה אחר כך נולדה לו בתו הבכורה ועד מהרה נוספה אליה בת שנייה. עסקיו המסחריים של כהן עלו וצלחו ועד מהרה גדלה משפחתו לחמש בנות ושלושה בנים. בראשית שנות העשרים של המאה עשרים רכש, יחד עם שלושה מחבריו, אדמות מהפטריארכיה היוונות אורתודוקסית של ירושלים, שעליהם הוקמה שכונת רחביה. עיקר עסוקו של כהן הייתה החייטות. ממתפרתו הקטנה בעיר העתיקה היה לחייט צמרת של היישוב היהודי הישן, ולימים גם החדש. את המתפרה הרחיב לכלבו להלבשה והנעלה והחל לייבא תוצרת אופנה יוקרתית מאירופה. שלוחות של בית ההלבשה של כהן הוקמו ביפו ואחר כך בראשון לציון.
ב־1934 שלח כהן את אוריאל, בן הזקונים, ללמוד חקלאות בטולוז שבצרפת. בעוד ההבן משתלם בחקלאות האב רכש קרקע כיד להקים עליה חווה חקלאית לבנו עם גמר לימודיו. בעזרת מתווך ערבי מחברון רכש חלקה בת 128 דונם מידי ניקולא זרזר, נוצרי תושב בית לחם. בחלקה היו נטועים כרמים ובפסגתה התנוסס בית שן שתי קומות ובור מים. כהן שכר פועלים, נטע עצי פרי וסלל דרך אל חוותו. מלבד מטעים רצה כהן לבסס את החווה על רפת של כ־50 פרות הולנדיות משובחות לחלב. הפרות, כך בירר הבן בצרפת, רגישות מאוד לקור, וכהן הקים רפת שקירותיה היה עבים במיוחד להתמודד עם קור החורף של מרומי ההר.
בשנת 1936 הושלמה בניית החווה וכהן החכיר את השטח לערבי מקומי למשך שנה, עד שבנו יחזור מלימודיו בצרפת. אוריאל שב מצרפת ב־1937 אבל לבו לא נמשך לחקלאות אל למכונות ומכונאות. הוא לא התלהב מהמקום, והעובדה שאי אפשר יהיה להביא לכאן טרקטורים וציוד מכאני חקלאי. כהן המשיך להחכיר את החווה, אבל ב־1943 החליט למכור אותה לערביי הסביבה. במהלך המשא ומתן התערב יוסף וייץ והאדמה עברה לרשות הקרן הקיימת לישראל.
כהן משך ידו מהחקלאות. עסקי הנדל"ן שלו התמקדו בבניית ורכישת בתים בעיר החדשה המתפתחת של ירושלים. בנו אלברט כהן, היה היבואן הראשון של מכוניות פיג'ו בארץ, נכדו רפאל מלכו היה מראשוני ומחשובי הבנקאים בארץ, נכד נוסף, רפי מהודר, הוא ממפתחי הטפטפות שכיום בבעלות נטפים, ונינו הוא עורך הדין יצחק מלכו.
כמה קירות במרכז נווה דניאל הוא כל מה שנותר ממשק כהן. אנחנו נשים פעמינו לנקודה הגבוהה ביותר ביישוב, מגדל תצפית המכונה "תצפית האלף". זאת על שום מה? המגדל נבנה במקום הגבוה ביותר ביישוב, 995 מטרים מעל פני הים — חמשת המטרים של המגדל מביאים אותנו לגובה של אלף מטרים מעל פני הים עם תצפית פנרומית לכל הסביבה.
המראה המרשים ביותר הוא לכיוון מערב — לנפילה הדרמטית של הקמר של ארץ יהודה לכיון מערב. עמקים תלולים נטועים שורות, שורות של כרמים ממלאים את הנוף. ממול הכפרים הגדולים של מערב ארץ יהודה, נחלין וחוסאן, והיישובים היהודיים הגדולים ביתר עילית וצור הדסה. ממזרח מבט אל עבר המדבר, כאשר מעל לכל נשקפת אחוזת הקבר של הורדוס — הרודיון. לא במקרה בונה הורדוס את ארמון הקיץ שלו, אחוזתו הכפרית, בלב ארץ יהודה. כאן ארצם של האדומים. אלה אמנם גויירו בימיו של המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס, בסביבות 112 לפנה"ס, אבל בבסיסה ארץ יהודה בימי הבית השני נשארה ארצם של האדומים — שהורדוס צומח מתוכם. כאן, באזור הזה הרגיש נוח יותר מאשר באווירה הדתית והמתנשאת בירושלים.
במרד הגדול נגד הרומאים האדומים לא השתתפו. אבל במרד בר כוכבא דווקא כן. מרכזו של המרד היה בארץ יהודה, ארצם של האדומים. מנהיג המרד, שמעון בר כוזיבא, נולד בכוזיבה, יישוב בחלקו הדרומי של ארץ יהודה ופיקד על המרד ממפקדתו שבהרודיון. סופו של המרד הקשה הזה שבו הרומאים איבדו לגיונות רבים היה בביתר, בתיר בימינו, שבתיה העליונים נשקפים יפה מתצפית האלף.
הדרך לאורך הרכס הפכה לדרך רומית חשובה, כנראה לאחר מרד בר כוכבא. מצד אחד זו הדרך הקלה יותר להלך בה ומצד שני זו דרך מוגנת יותר מהתקפות מהמארב. שישה אבני מיל התגלו לאורך הדרך — מה שמחזק את הדעה שכאן עברה מאז ומתמיד הדרך הראשית. לאורכה של הדרך התגלו בורות מים, לשרת את ההולכים לאורכה, וגם כמה מקוואות, אחת מהם גדולה ומפוארת במיוחד, ליד אבן המיל מספר 10 — במרחק הליכה של 4 שעות מירושלים. מדוע דווקא כאן נחצב המקווה הנאה הזה? לשרת את ההולכים לבית המקדש. הכניסה לבית המקדש חייב טבילה וכאן, אפשר היה לטבול בשעות הבוקר ולהגיע עד הצהריים לבית המקדש.
אחת המקומות היפים לאורך הדרך הזו נמצאת מעט צפונה מכאן — בדרך ליישוב הזעיר שדה בועז. צריך לחכות שמשהו ייפתח את השער בדרך המוליכה ליישוב ואז לנסוע כקילומטר לחורשה נאה הנקראת נבי דניאל. המסורת הערבית רואה במקום את קברו של הנביא דניאל, למרות שהנביא חי ופעל בפרס. מסביב לחורשה שרידים של יישובים רבים — חומות, קברים, בתי בד ויותר. יישובים גדולים מתקופות שונות שאין לנו כל מידע עליהם.
מהחורשה תצפית מדהימה לכל עבר. מישור החוף פרוס ממערב, ירושלים מצפון והמעבר לה בתיה של רמאללה והר בעל חצור. בצפון מזרח מעלה אדומים, הרודיון והרי מואב מעבר לים המלח. כל יישובי גוש עציון פרוסים כאן כמו על כף היד. במקום נבנו כמה פינות ישיבה ומנגל לזכר בן היישוב נווה דניאל, אלישיב לוביץ ז"ל, שנפטר בקרבת המקום בעת ריצת אימונים.
אפשר להמשיך מכאן ליישוב הקטן שדה בועז עצמו. גם הוא בנקודת תצפית יפה לכל כיוון. הדרך ממשיכה מכאן צפונה — דרך עפר, עבירה לכל רכב. פעם הייתה מתחברת לכביש שישים, מתחתינו, אבל מעת לעת המעבר הזה נחסם. אולם, מכאן תצפית נהדרת לעבר בית לחם ובית ג'אלה, לבנייה המסיבית לאורך כביש שישים ולהבנה של הטופוגרפיה של מרכזה של ארץ יהודה.
נחזור מכאן לנווה דניאל ונמשיך לאורך דרך האבות לכיוון אלון שבות. שני אבני מיל מרשימים ניצבים לאורך הדרך, עם תצפיות יפות לעבר הנחלים הגדולים, הנטועים בשורות שורות של כרמים הנופלים מערבה. ליד אבן המיל השנייה — אותו מקווה טהרה גדול להולכים על הדרך לבית המקדש. בסופה של דרך האבות, על הכביש שבין אלון שבות לראש צורים, נפנה צפונה ולאחר כמה מאות מטרים נפנה ליישוב הקטן חרבת בית זכריה.
חרבת בית זכריה
בית זכריה הוא יישוב של משפחה אחת מורחבת. רחוב אחד קצר, כמה בתים פזורים סביבו, כרם נאה ועץ תות אחד. ליד העץ המקאם של הנביא זכריה. חדר תפילה קטן, שתי קומות ורצפות מכוסות בשטיחים. הנביא הוא זה שהציל את היישוב הקטן. חרבת בית זכריה יושבת במרכז גוש עציון, בין היישוב אלון שבות לקיבוץ עין צורים. באמצע. כאשר החלה ההתיישבות המחודשת בגוש עציון הורה המינהל לפנות את המשפחה היושבת בכפר, כי הם יושבים על קרקעות מדינה ומחזיקים בקרקע שלא כדין.
עד ל־1980 שררו יחסי שכנות טובים בין תושבי הכפר הקטן לבין אנשי גוש עציון שבנו את יישוביהם מסביב. ואז, לפתע, ב־1979, הגיש ראש המשפחה, איברהים עטאללה אבו חאדר, למינהל האזרחי עתירה לבעלות על 700 דונם מתוך קרקעות האזור. הם שלו, טען, מימי אבי סבו, ובתוקף קושאן שברשותו. המינהל האזרחי דחה את טענתו ואיברהים פנה לבית המשפט העליון. סיפור העתירה — שנדחתה בסופו של תהליך — זורק אור על רכישות הקרקע באזור הזה מאז ימי המנדט. בשנת 1944 סיכמה חברת הימנותא, חברת רכישת הקרקעות של הקרן הקיימת לישראל, על עסקת מקרקעין עם תושב בית לחם ערבי נוצרי עתיר נכסים בשם מורקוס, שעמד להגר לארצות הברית. לאחר משא ומתן מפותל הסתיים המו"מ והקרקעות — שעובדו בידי פלחים־אריסים, כולל יושבי הבקתות בחירבת זכריה, היו אמורים להסתפח לקרקעות של גוש עציון ולהימסר לעיבוד לחברי קיבוץ עין צורים.
שלוש שנים אחר כך התפנה קיבוץ עין צורים מבתיו וקרקעותיו, כולל הקרקעת של מורקוס, והאריסים לשעבר שישבו בחרבת זכריה ראו עצמם כעת בעלים על הקרקעות. מורקוס, שלא היגר לארצות הברית, ובנותיו יורשותיו, לא עמדו מנגד כאשר האריסים השתלטו על הקרקעות. הואיל והיהודים גורשו מהאדמה, טענה משפחת מורקוס בבית המשפט הירדני בחברון, העסקה מבוטלת, ועל איברהים עטאללה ומשפחתו לפנות את הקרקעות ולהחזירם לידי משפחת מורקוס. בית המשפט הירדני קיבל את טענות מורקוס. איברהים ערער. וערער וערער. במשך שבע שנים רצופות. וערכאות המשפט הירדניות חזרו ודחו את טענותיו.
ביוני 1967 חזרו היהודים לקרקעותיהם בגוש עציון. במקביל יורשי מורקוס חידשו את פנייתם אל בית המשפט, לפנות את איברהים עטאללה ושבטו הקטן, כאילו שמעולם לא נעשתה עיסקת המקרקעין עם היהודים. מינהל מקרקעי ישראל שתק. יתבע מורקוס את איברהים ואחר כך, כאשר יזכה שוב בתביעתו, נתבע אנחנו את קיום העיסקה המקורית. בינתיים המושל הצבאי הישראלי הוציא צוו תפיסה של כל אדמות גוש עציון ומשפחת מורקוס משכה את ידה מן התביעה על מנת "לא לשחק לידי היהודים".
ב־1969 עלו יורשיו של קיבוץ עין צורים על הקרקע והקימו את קיבוץ ראש צורים. באמצע השטח מצאו את שלוש בקתות ואת איברהים עבדאללה. בזכות יחסי שכנות טובים קידמו אנשי עין צורים את תנאי החיים בבקתות הקטנות בחרבת זכריה. הונחה צנרת מים, עזרו בשיווק יבול הענבים מהכרמים, והיקצו פרוזדור מעבר של אנשי חרבת זכריה אל כרמיהם. בסופו של דבר דחה גם בית המשפט הישראלי את עטירתו אך המינהל האזרחי הוציא את משצבצת הקרקע של חרבת בית זכריה מהשטחים של גוש עציון בזכות היותו "אתר היסטוריה המיוחס לקבר זכריה". כך היה זה הנביא בכבודו ועצמו שהציל את היישוב, ובני הכפר מקפידים לשמר את זכרו במקאם הקטן במרכז הכפר.
הפיל של אלעזר
חשיבותו של האתר הקטן הזה — שבעה משפחות בסך הכול — הוא במרכזיותו על הדרך המובילה לאורך ארץ יהודה, נקודת מפתח לכל מי שרוצה להיכנס לארץ יהודה מדרום. חשיבותו של המקום בא לידי ביטוי בקרבות של יהודי המכבי לביסוס המרד נגד האימפריה הסלאוקית. עם פרוץ מרד החשמונאים מצבה של האימפריה הסלאוקית הגדולה לא היה בכי טוב. מרבית הצבא, ובעיקר היחידות האיכותיות, יצאו עם המלך, אנטיוכוס הרביעי, לדיכוי מרידות בצפונה ובמזרחה של האימפריה. לאחר שכוחות מקומיים לא הצליחו לדכא את המרד יצא לסיאס, עוצר האימפריה ומושל המחוזות המערביים, ליהודה. לפי ספר מכבים א הכוח הסלאוקי שעמד לרשות ליסיאס עמד על 15,000 חיילים ועוד אנשי מיליציה מקומית. הכוח שהצליח להעמיד יהודה המכבי כנגד היוונים מנה כעשרת אלפים חיילים, לא כוח מבוטל כלל וכלל.
לסיאס החליט לעלות על ארץ יהודה מדרום, כיוון שהאוכלוסייה האדומית בדרומה של הארץ הייתה נאמנה לאימפריה ועוינת ליהודים. נקודת המפתח לחדירה להר הייתה בית צור — מדרום לעמק ברכות, המשלט הקדמי של ארץ יהודה והיהודים.
בית צור מזוהה עם חרבת טובייקה, היום במבואות המערביים של חלחול. גבעה הבולטת מעל סביבתה, זרועה בחרסים, ובעיקר יושבת סמוך לדרך שדרת ההר. מבחינה צבאית אפשר היה כמובן לעקוף את בית צור, אבל אי אפשר היה להשאירה כאבן נגף בעורפו של הצבא.
"ליסיאס, שהתחלחל ממפלתם של אלה שנשלחו [למגר את המרד. י.ר.] אסף בשנה הסמוכה שש ריבואות איש בחור ולקח חמשת אלפים פרשים וחדר ליהודה ועלה על ההר ונטה מחנהו בבית צור, כפר ביהודה. ויהודה יצא לקראתו עם עשרת אלפים איש. וכשראה את המון האויבים התפלל לאלוהים שיהיה בעוזרהו והתנגש עם חיל החלוץ של האויבים וניצחו והרג ממנו כחמשת אלפים איש והפיל את חיתיתו על השאר. ואמן כן, ליסיאס הבין את רוח היהודים, שהם נכונים למות אם לא יחיו כבני חורין ופחד מפני החלטתם הנואשת כמפני כוח, ואסף את שרידי חילו וחזר לאנטיוכיה ועסק שם בגיוס שכירים ובהכנות לעלות על יהודה בחיל גדול יותר" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים).
מה בדיוק אירע בקרב הזה? גם ספר המכבים וגם יוסף בן מתתיהו לא פירטו. נראה שרוב המלחמה הייתה מלחמת גרילה מהמארב. ואז, ליסיאס נסוג מיהודה. המלך אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) מת בקרבות במזרח וליסיאס הזדרד לחזור לאנטיוכיה, בירת האימפריה, לטפל בהעברת השלטון לידי אנטיוכוס החמישי. הטיפול ביהודה המורדת ירד מסדר העדיפויות של האימפריה. ליסיאס אף הציע למורדים חופש פולחן, והעביר מתפקידו את תלמי בן דורימנס, נציב סוריה, לבנון וארץ ישראל — מי שנכשל בקרב נגד יהודה המכבי באמאוס — ומינה במקומו את תלמי מקרון שדגל בקו פחות נוקשה כלפי היהודים.
יהודה המכבי מנצל את נסיגתו של לסיאס ואת מותו של אנטיוכוס לטהר את הר הבית. בבית המקדש נבנה מזבח חדש, עבודת הקודש חודשה ובית המקדש נחנן מחדש. "ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה. ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם. ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'" (ספר המכבים א,ד).
לאחר חנוכת המקדש מטיל יהודה המכבי מצור על מצודת החקרא בירושלים, המעוז הסלואקי האחרון בעיר. בינתיים, באנטיוכיה, אנטיוכוס החמישי בן ה־9 התיצב על כס המלכות בעזרתו של לסיאס. המלך הינוקא ממנה עוצר נוסף למלוכה, את פליפוס, תחרות ישירה ללסיאס. פליפוס נשלח לנהל את הקרבות במזרח ובכך נוצרה הזדמנות ללסיאס לשוב ולטפל במרד ביהודה.
לסיאס חזר עם צבא עצום. המספרים שמביאים בספר המכבים ובעקבותיו יוסף בן מתתיהו מוגזמים, אבל אין ספק שהיה כאן צבא גדול של כמה עשרות אלפים מלווים בפרשים ובפילים. כל פיל נשא על גבו מגדל מלחמה מעץ מאוייש בלוחמים ומסביבו התפרש כוח של אלף חיילי פלנקס ו־500 פרשים. על פי ניתוח המקורות ודרכי הלחימה נראה שהיו שמונה אגדי לחימה, שכל אגד מורכב מאלפי חיילים, פרשים וכמה פילים.
מבית צור שנתפסה הפעם בקלות, יורד הצבא הסלואקי לעמק ברכות. שם נערך להעפלה אל האוכף שממנה ממשיכה הדרך לירושלים, כיום האזור של צומת גוש עציון.
"וישכם המלך למחרתו בטרם אור היום, וימשוך את מחנהו פתאום על הדרך העולה בית סוחרה [זכריה], ויערוך את מערכותיו ויתקעו בחצוצרות. ויזו על השנהבים [הפילים] דם ענבים ומיץ פרי בכאים [תותים] לחרות אפם למלחמה. ויחלקום לפי גדודי המחנות, ויתנו לכל חיה וחיה אלף איש רגלי, לבושי שריונות ברזל וכובע נחושת בראשם, וחמש מאות איש בחור רוכבים בסוסים [הוכנו לכל חיה]. כל אלה עמדו על צלעי [צדדי] הפיל ולא סרו ממנו, ובכל מקום אשר הלכה החיה שם היו הולכים. ועל גב כל פיל רכסו צריח עץ לבל יזח למחסה, ובצריח שלושים ושנים לוחמים מלבד איש הודו המנהיג את החיה. ואת יתר הפרשים הציגו על ירכתי הצבא לבל ייפרדו. ויהי בצאת השמש, וזרח עלי מגיני הזהב והנחושת, ויאירו פני ההרים מסביב ומראיהם כיקודי אש. ויסע מקצת חיל המלך על ההר ומקצתו מתחת בשפלה [בעמק], וילכו לאיטם במערכה. כל השומע צללו אוזניו מקול ענות ההמון במסעם ומקול צלצל כל כלי המלחמה, במחנה הגדול והנורא הזה." (מכבים א, ו).
התיאור נראה די מהימן. אולי אפילו של עד ראייה שעמד בראש המעלה העולה לכיוון גוש עציון ומפקדתו של יהודה המכבי בחרבת זכריה. גם היום אפשר להבחין יפה בדרך העולה מעמק ברכות לכיוון חרבת זכריה — במקום שיהודה המכבי הציב את גייסותיו. השמש זרחה על הקסדות והמגינים, החיילים דפקו עם חרבותיהם על המגינים, חצוצרות העצימו עוד יותר את הרעש, ובתוך כל ההמולה הזו צועדים הפילים האמתניים שאיש אינו יכול להם.
"וירא אלעזר ערן אחת החיות משרינת בשריונות המלך והיא היתה גבוהה מכל החיות ונראה כי עליה המלך. ויתן את נפשו להושיע את עמו ולעשות לו שם עולם. וירץ אליו באמץ אל-תוך-המערכה ויהרג על-ימין ועל שמאל ויפרדו ממנו הנה והנה. ויבא אל תחת הפיל ויתקע לו וימיתהו ויפל ארצה עליו וימת שם."
כבר נכתבו על זה מאמרים רבים. פילים אי אפשר להרוג על ידי דקירה מלמטה, ולא סביר שלוחם בודד היה יכול להגיע אל הפיל באמצע המערכה. מותו של אלעזר כנראה נבע מדברים אחרים — אולי מהתקפה של פילים על המעוז בבית צור ונטישה מהירה של המעוז שבו נהרגו לוחמים רבים, ביניהם אלעזר.
הניצחון היה כולו של ליסיאס. הוא מיהר לירושלים הטיל מצור על בית המקדש והתכונן לכיבוש העיר וחיסול המרד. ואז, שוב, הגיעו ידיעות שצריך לחזור לאנטיוכיה. פליפוס חזר מהמזרח ומעמדו של ליסיאס בסכנה.
משא ומתן זריז עם יהודה המכבי איפשר לחשמונאים להתבסס בירושלים תוך כדי שמירת זיקתם לממלכה סלווקית. ליסיאס, ופיליו חוזרים לאנטיוכיה. השקט והמנוחה חוזרים לכביש שישים. בית זכריה והיישוב אלעזר הם אתרי ההנצחה לנסיונם של החשמונאים להתבסס בארץ יהודה.
יהיה זה בן אחיו של יהודה המכבי, יוחנן הורקנוס הראשון, שיכבוש את כל שטחי ארץ יהודה וירחיב את הממלכה בואכה עזה ואל עריש במערב וים המלח במזרח. האדומים יצטרפו לאנשי יהודה, יהפכו לחלק בלתי נפרד מהעם. צאצאיהם, דרך הורדוס ומרים, עוד יככבו ברחבי האימפריה הגדולה הבאה, האימפריה הרומית.
גבעת עוז
אום טלעה היא גבעה נישאת המשקיפה מרום של 980 מטרים מעל פני הים על עמק ברכות, גוש עציון, בית צור ועד לחלחול ומעבר לה. הגישה לגבעה — שזכתה לשם גבעת עוז — היא מהיישוב מגדל עוז. הגבעה שוכנת בתוך חורשה מנדטורית נאה ובתוכה שרידי בית יערן שהקימו הבריטים. על הגבעה שרידי יישוב מוקף חומה מתקופת ההתנחלות של שבט יהודה ושרידי מצד רומי וביזנטי. המקום מזוהה עם "מגדל עדר" — אליו הגיע יעקב לאחר שקבר את רחל בדרך אפרתה. "ויסע ישראל ויט אוהלו מהלאה למגדל עדר" (בראשית ל"ה, טז-כה).
מעברו השני של עמק ברכות הנאה, הנשקף במלוא הדרו מגבעת עוז, עוסקים טרקטורים בהרחבת כביש שישים. עוקף אל ערוב נקרא הקטע הזה — שבעה קילומטרים — שיעלו בהר לכרמי צור ומשם לחלחול וחברון. כמו יעקב, הלכנו לאורך שדרת ההר, לאורך כביש ששים, מקבר רחל למגדל עדר והלאה משם. תם המסע ובהחלט לא נשלם.
