מעבר לעיוורון

מיגונית תחנת אוטובוס ליד קיבוץ בארי (צילום: דיטה קול)

ידין רומן

מתוך גיליון "ארץ וטבע" מס' 208 – דצמבר 2023

אימי אהבה מאוד את ספריו של הסופר האנגלי אלדוס האקסלי. על מדף הספרייה בבית הוריי עמדו כתריסר מספריו, בכריכה קשה ועטיפות אפורות גב. עד כדי כך אהבה את ספריו שהיא אפילו התכתבה איתו בשנות השלושים. לא קראתי אף ספר מספריו, אבל הספר ששמו משך את תשומת לבי היה "עיוור בעזה". מה יש לו לספר על עזה, חשבתי לתומי, מבלי לדעת שהספר כלל וכלל אינו על עזה אלא על בחור צעיר, איש חברה אנגלי, שאיבד את דרכו בחיים. האקסלי שהיה חצי עיוור בעין אחת, עסק רבות בספריו בעיוורון שנגרם על ידי ריקנות החיים של חברת השפע המעמדית. שמו של הספר נגזר מפואמה של ג'ון מילטון מ־1671, "שמשון הגיבור", על סבלותיו של הגיבור המקראי, שהפלשתים חיסלו את כוחו, ניקרו את עיניו והעמידו אותו לראווה במקדשם בעזה. מוטיב העיוורון בעזה חוזר גם בספרה של שולמית הר אבן מ־1991, "עיוורים בעזה", שאחד מפרקיו מספר על ביקור של הסופרת בשכונת רימל.


לפני כמה חודשים, ביום חורף נאה, יצאנו לטיול באזור קיבוץ בארי. אחייניתי ירדן שהתגוררה בקיבוץ לא הייתה בבית באותה נסיעה ספונטנית ואנחנו המשכנו במערכת השבילים והדרכים מסביב לקיבוץ. ירדנו ל"דרך הבטון", חצינו את נחל סחף, הגענו לאנדרטת אנזק, לנחאביר — אתר בארי הישנה, ונכנסנו לקיבוץ לראות את חדר האוכל בסגנון הקיבוצי הברוטליסטי של שנות השישים. הייתה הרגשה קלה של אי נוחות כאשר טיפסנו על אנדרטת אנזק, במרחק קצר מהגדר. מה יהיה אם צלף ירה בנו חלפה לשנייה המחשבה.


ב־7 באוקטובר, אחייניתי, בתה בת השלוש, גפן, ובעלה אלון, נחטפו מקיבוץ בארי. חמישה מרצחים הכניסו אותם למכונית ודהרו אתם לעבר הגבול, בדרך שנסענו כמה חודשים קודם לכן. במעבר של נחל סחף הופיע לפתע טנק ישראלי והמחבלים עצרו לרגע את הרכב. ירדן, עם גפן על הידיים, ואלון קפצו מהרכב והחלו לברוח. המחבלים דלקו אחריהם תוך כדי ירי אוטומטי. כעבור רגעים ספורים ירדן העבירה את גפן לאלון. רוץ ככל יכולתך, אמרה לו. היא נשארה מאחור. תפסה מחסה ממטר היריות מאחורי עץ. ירדן נתפסה על ידי החוטפים והובלה לעזה.


ההלם שהיכה בי באותו יום מר ונמהר החזיר אותי לעיוורון בעזה. מה היה שם שלא ראינו. מה גרם לאובדן היכולת שהביא אותנו לאסון הגדול, הותיר אותנו כבולים במקדשם של הפלשתים.
לימים הפליג האקסלי לעולמות דיסטופיים לחלוטין עם ספרו המפורסם ביותר, "עולם חדש מופלא", שמאוד מזכיר את "1984" של אורוול. עבורנו, העיוורון בעזה צריך לייצר עולם חדש אחר. עולם חדור באידיאלים שעיצבו את המדינה הזאת; צדק חברתי, הפרחת השממה, חינוך ומדע, ושאיפה לשלום. אני מקווה שנחזיר את כול השבויים במהרה לביתם ונביס את החמאס והחיזבאללה הקמים עלינו להורגנו. אבל, המלאכה העיקרית והקשה עוד לפנינו: הסרת שלשלאות העיוורון ושיקומה של הארץ הזאת שכולנו אוהבים.

נאחזים בסלע

על אהבת הטיפוס של ירדן רומן שנחטפה מקיבוץ בארי לעזה ביום שבת, 7 באוקטובר, 2023

ידין רומן

מתוך גיליון "ארץ וטבע" מס' 208 – דצמבר 2023

עדי דייויס (מימין) וירדן רומן (משמאל) בנחל רחף (צילום: אלון ברוקשטיין)

ירדן, בתו של אחי, נחטפה לעזה מקיבוץ בארי. בבוקר יום שבת ה־7 באוקטובר ירדן, בעלה אלון ובתה בת ה־3 גפן נלקחו מהקיבוץ לכיוון עזה ברכב שבו ישבו ארבעה מחבלים. בדרך, כאשר הופיע לפתע טנק ממוצב סמוך לגדר, המחבלים הסתתרו וירדן עם גפן בידיה, ואלון, ניצלו את ההזדמנות וקפצו מהרכב. המחבלים התעשתו והחלו לרדוף אחריהם תוך כדי יריות. לאחר כ־200 מטרים ירדן העבירה את גפן לידי אלון, אצן חובב, כדי שירוץ מהר יותר. השניים התפצלו. ירדן הסתתרה מאחורי עץ ואלון וגפן רצו מהר ומצאו מחבוא באחד מערוצי נחל סחף. אלון כיסה את המחבוא בשיחים וענפים. המחבלים חיפשו סביבם אבל לא מצאו אותם. לילה שלם נשארו אלון וגפן במחבוא. בבוקר, אלון עם גפן על ידיו הצליח להגיע חזרה לקיבוץ. שם ראה שהקרבות עדיין נמשכים בין הבתים. הוא עקף את הקיבוץ והגיע לריכוז של חיילים.

ענבל כצנלסון מטפסת על מצוק גיתה (צילום: דייגו רוסמן)


אח של ירדן, גילי, ירד למחרת לחפש את ירדן. במשך ארבעה ימים, בעזרת כוחות צבא מתנדבים מיחידות שונות, כולל יחידת גששים, הוא חיפש את ירדן במקום שנראתה לאחרונה. מכיוון שלא נמצאו סימני דם או פגיעה הגיעו למסקנה שהחוטפים הצליחו לתפוס מחדש את ירדן, ולקחו אותה לעזה.
מאז ילדותה ירדן אהבה לטפס. היא הייתה ילדת טבע וטיולים ובעיקר מטפסת. את בעלה אלון הכירה בירושלים כששניהם עסקו בטיפוס. שלושה חודשים לאחר שהכירו, ב־2015, יצאו השנים לטיול בשמורות הגדולות של מערב ארצות הברית, במטרה להגיע לאתרי טיפוס ספורטיבי מרתקים, ואתרי בולדרים. אנחנו אוהבים הרים, לא ערים אומר אלון.

ירדן רומן ועדי דייויס בנחל רחף (צילום: אלון ברוקשטיין)


בארץ טיפסו כמעט בכל מקום שמותר ואפשרי. בנחל פרת במדבר יהודה, במצוק היונים ועוד. לאחר שנולדה גפן כבר יכלו פחות לצאת להרפתקאות, לחפש מצוקי טיפוס שעדיין לא טיפסו בהם. אבל האהבה נשארה. בין היתר תכננו לטוס לאוסטרליה ולניו זילנד וגם שם לטפס.
בשנים האחרונות הטיפוס הספורטיבי נעשה פופולרי בישראל. בשנת 2019 הוקמה התאחדות הטיפוס הספורטיבי והאתגרי בישראל – הגוף המוכר במדינה המרכז את ענפי הטיפוס בישראל: טיפוס מצוקים וטיפוס על קירות מלאכותיים. התאחדות הטיפוס אחראית על קיום תחרויות מקומיות, אליפויות ישראל, מחנות טיפוס בארץ ובחו"ל, וקורסי הכשרות בתחום.

ולרי קרמר מטפסת על מצוק בעין פרת (צילום: גלעד פירסט)


רתם יעקבס, מהנהלת ההתאחדות, מכירה את ירדן היטב. לפני עשרים ושלושים שנה קומץ אוהבי הטיפוס נפגשו בתחרויות, באירועים, במצוקי הטיפוס. כולם הכירו את כולם. מאז הענף הלך וגדל, וכיום יש בישראל יותר מ־15,000 חובבי טיפוס ספורטיבי. בארץ קטנה וצפופה כשלנו אתרי הטיפוס אינם רבים. מספר אתרי הטיפוס המאושרים אינו רב אך נמצא בגידול. אחד מהאתרים הגדולים נמצא בנחל פרת במדבר יהודה. אתרים נוספים הם בבית אריה, בפארק תמנע – שם הנהלת הפארק מעודדת את קידום הספורט האתגרי הזה – אתר זנוח בהרי ירושלים, אתר כחל בנחל עמוד, במצוקי גיתה, במצוק היונים, במצוקי רכס רמים ועוד.

קבוצת הטיפוס של כוכב יאיר בנחל רחף (צילום: אלון ברוקשטיין)

ירדן ואלון תכננו להמשיך ולטפס ובהמשך לצאת לטיול טיפוס באוסטרליה וניו זילנד.
הבאנו כאן כמה מאתרי הטיפוס הספורטיבי היפים בארץ. הצלמים שבין חובבי הטיפוס התגייסו מיד לשלוח צילומים מרהיבים מרחבי הארץ. רעיונות לאן ירדן ואלון, וקהילת אוהבי הטיפוס בישראל, יוכלו להגיע אליהם – בשש אחרי המלחמה. כאשר עולמנו יחזור להיות אופטימי ומלא תקווה. בדיוק כמו ירדן. (רשימה מפורטת של כל אתרי הטיפוס מופיעה באתר התאחדות הטיפוס בישראל ilca.org.il).

מור ספיר מטפס בארובת הסלע בפארק תמנע (צילום: דייגו רוסמן)
ירדן רומן (צילום: אלון ברוקשטיין)

שמורת טבע רכס החרמון

Hermonsnow

רכס החרמון משתרע על פני 1,000 קמ"ר המתחלקים בין ישראל, סוריה ולבנון. פסגת החרמון, בגובה של 2,807 מטרים, נמצאת בסוריה. בתחומי ישראל רק 7% מרכס החרמון. הפסגה הגבוהה ביותר בשטח הישראלי, מתכסה שלגים בחורף ומתנשאת לגובה של 2,224 מטרים. רכס החרמון הוכרז כשמורת טבע ב־1974 והוא כולל בעלי חיים וצמחים ייחודיים. בגלל תנאי האקלים המיוחדים של החרמון הפריחה בחרמון מתאחרת ומתקיימת בחודשי הקיץ כאשר פריחת האביב ביתר הארץ הסתיימה.
בימי קדם היה החרמון הר מקודש, כאשר על פי המסורת היהודית כאן נכרתה ברית בין הבתרים, בעוד שעל פי המסורת הנוצרית בהר חרמון התרחש נס ההשתנות של ישו (הטרנספיגוראציה). בתקופה הצלבנית, כאשר החרמון היה בידי המוסלמים, החלו לזהות את מיקום נס ההשתנות בהר תבור. היותו של החרמון אזור גבול עם סוריה ולבנון, מגביל את הסיורים בו להר חבושית, אתר הקרב על החרמון, הר כחל, הר סנאים ונחל גובתה. כל הסיורים בחרמון מחייבים תיאום מראש עם חטיבת החרמון (04-6966207).
במלחמת יום הכיפורים מוצב החרמון נפל לידי הסורים בשעות הראשונות של הלחימה. בקרב הראשון נהרגו בחרמון 16 לוחמים ונשבו 33. ב־8 באוקטובר ניסה כוח של גולני לכבוש מחדש את כתף החרמון, נתקל במארב של קומנדו סורי ונאלץ לסגת. לקראת סוף המלחמה, ב־21 באוקטובר, הונחת כוח של צנחנים במרומי ההר ותפס את שיא החרמון. כיבוש מוצב החרמון הישראלי הוטל על חטיבת גולני. לאחר קרב קשה שבו נפלו 55 לוחמים נכבש מחדש מוצב החרמון ב־22 באוקטובר.

מגדל השעון

Jaffa-Clock-Tower

ליד דוד רזיאל 24

זו היתה הכיכר המרכזית של יפו במאה ה–19. במרכזה של הכיכר, נקודת המוצא שלנו, ניצב מגדל השעון של יפו. מתי בדיוק הושלמה בנייתו של המגדל? הדעות בנושא זה חלוקות. אבן הפינה הונחה ב–1 בספטמבר 1900 במעמד הקאימקם (מושל המחוז), פקידי הממשלה ונציגי ראשי הדתות. באותו בוקר נערכו תפילות בבתי התפילה של הדתות השונות ובערב ניגנה התזמורת של ראשון לציון לכבוד האירוע. בניית שתי הקומות הראשונות הסתיימה בשנת 1901 וקומה שלישית נוספה אחרי שנתיים.
מגדל השעון הוקם לרגל חצי היובל לשלטונו של הסולטן התורכי עבדול חמיד השני. הקמת מגדלי השעון בערי האימפריה העותמנית נתפסה כצעד הכרחי לקראת מודרניזציה של האימפריה השוקעת. המגדלים הוקמו במטרה להכניס לאימפריה תפיסה של זמן נקוב וקבוע — אחד העקרונות המרכזיים של המהפכה התעשייתית. עד לתחילת המאה ה–19 נהגו למדוד זמנים במזרח התיכון לפי זמני התפילה המוסלמיים: חמש פעמים ביום בחלוקה שווה מזריחת השמש ועד לשקיעתה. הזמנים שבין זריחה לשקיעה חולקו ל–12 שעות, וכך גם הזמן בין שקיעה לזריחה. מעונה לעונה ומיום ליום השתנה אורכה של השעה. השעות הגמישות הללו נמדדו באמצעות שעון שמש, שנקרא כאן "השעון הארץ ישראלי". השעון הרגיל, לפיו היממה מתחלקת ל–24 שעות שוות, נקרא "שעון אירופה". את השעון הזה, המדויק והקבוע, רצו מנהיגי האימפריה העותמאנית להנחיל.
את השעון שבראש המגדל התקין משה (מוריס) שיינברג, שען יהודי תושב יפו. על פי זיכרונות אנשי התקופה, היוזמה להקמת השעון הייתה של יוסף מויאל, מעשירי היהודים ביפו. בראשו של המגדל, כך מסופר, ניצבו שני שעונים — האחד הראה את השעה הארץ ישראלית והשני את השעה האירופית.
ניתן לראות את חותם הסולטן מכל ארבעת צדדי הבניין, מתנוסס על קירות הקומה השניה. ב–1965 שופץ המגדל על ידי עיריית תל אביב, הותקנו שעונים חדשים, סורגים אמנותיים וויטראז'ים המתארים פרקים בתולדות יפו, מעשה ידיו של האמן אריה קורן. ב–2001 שופץ המגדל בשנית על ידי האדריכלים רלי פרטו, אייל זיו ואיתן עידו ביוזמת החברה הממשלתית לתיירות ועיריית תל אביב-יפו. בשנת 2006 שופץ המגדל בפעם השלישית. במהלך השחזור נמצאו המנגנון המקורי של השעון ופעמון השעות שנלווה אליו.

קבר רחל

rachel

מבואות בית לחם
ראשון-רביעי: סגור בין 22:30-24:30
חמישי: פתוח רצוף
ששי: פתוח עד השעה 15:00
מוצ"ש: נפתח שעה לאחר צאת השבת. בשעון חורף נסגר בין 22:30-24:30.
סגור בשבתות וחגים. מעת לעת ייתכנו שינויים בשעות הפתיחה בהתאם למצב הבטחוני.

על פי בראשית פרק ל"ה, רחל נקברה בדרך בית לחם: "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם", וכך גם בבראשית פרק מ"ח "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם". לעומת זאת בספר שמואל א' מסופר שקבר רחל נמצא בגבול שבט בנימין וכך גם בספר ירמיהו: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה" — רמה מזוהה עם א-רם, מדרום לרמאללה, שניהם בגבול ארץ בנימין, כלומר מצפון לירושלים.
החל מהתקופה הביזנטית זוהה קבר רחל על אם הדרך המובילה לבית לחם. על פי תיאורי נוסעים היתה זו מצבה של אבנים פשוטות ללא קישוט. בנימין מטודלה שביקר בארץ בשנת 1170, בתקופה הצלבנית, מתאר את קבר רחל כ"מצבה עשויה מאחת עשרה אבנים למניין בני יעקב, ועליה כיפה בנויה על ארבעה עמודים וכל היהודים העוברים שם חותמים שמם על אבני המצבה". במאה ה־13 ביקרו בקבר, הרמב"ן ותלמידיו. הם אינם מזכירים את הכיפה והעמודים, וייתכן שאלה נהרסו על ידי המוסלמים לאחר התקופה הצלבנית.
בימי הביניים הוקם כנראה מבנה חדש מעל המצבה. חלק מהעדויות עדיין כוללות תיאור של אחת עשרה או שתים עשרה אבנים נפרדות, אולם רובן מזכירות מצבה אחת בלבד. ייתכן שהאבנים הנפרדות טויחו וחוברו יחדיו למצבה אחת גדולה. המקום נחשב כמקודש לשלוש הדתות ושימש כמקום תפילה.
במאה ה־17 התיר מושל ירושלים העותומני ליהודים להקיף בקירות את ארבעת העמודים מסביב לקבר ולהפוך אותו למבנה סגור המזכיר קבר של ואלי מוסלמי. נוסעים מהמאה ה־18 ואילך מדווחים על תנועה רבה של מתפללים יהודים במקום, ועל הקמת בית קברות של בני שבט התעמרה סמוך לקבר.
בשנת 1839 בעת מסעו השני של משה מונטפיורי לארץ הוא ביקר יחד עם רעייתו יהודית בקבר רחל. מונטפיורי קיבל היתר מהסולטן לשפץ את המקום, להוסיף חדר נוסף למבנה ואישור לחלוקת המבנה למקום תפילה ליהודים ומקום תפילה למוסלמים. ההיתר מהסולטן שמשמעותו הכרה בקבר כמקום תפילה ליהודים הפך את קבר רחל לאתר עליה לרגל מרכזי, שני בחשיבותו רק לכותל המערבי. במאה ה־19 פקדו את המקום עשרות אלפי מתפללים מרחבי העולם ודמותה של רחל הפכה לסמל ציוני המייצג את שיבת העם לארצו. ב־1898 ביקרו הרצל ופמלייתו ביקור קצר בקבר רחל.
בתקופת השלטון הירדני נעשו שיפוצים במתחם. המצבה הולבשה בפרוכת ירוקה עטורת פסוקי קוראן ובכניסה למתחם הוצבו שני עמודי אבן שנלקחו מבית המושל התורכי בבית לחם. בתים רבים נבנו מסביב לקבר ובמסגרת הרחבת הכביש לחברון נעקר עץ הזית המופיע ברבים מהתיאורים הקדומים. בית הקברות מסביב לקבר הורחב מאוד.
ב־7 ביוני 1967 נכבשה בית לחם על ידי גדוד 62 של חטיבת ירושלים והמונים החלו לנהור לקבר רחל. האתר שופץ על ידי הרבנות הצבאית והפך לבית כנסת. בדיונים על הרחבת תחום השיפוט של ירושלים הוחלט שלא לספח את קבר רחל לשטחה של ירושלים וקו השיפוט החדש של העיר עובר כחצי ק"מ מצפון למתחם. ב־1995 לקראת חתימת הסכמי אוסלו ב' התכוונה ממשלת ישראל להעביר את השליטה הביטחונית בקבר לידי הפלסטינים. כוונות אלו חוללו סערה ציבורית ובעקבות הלחץ הציבורי מתחם הקבר נשאר בתחומי השליטה הישראלית.
לאחר האינתיפאדות, שבהן הותקפו החיילים והמתפללים בקבר נבנה מסביבו מתחם מוגן שהגישה אליו הייתה דרך מעבר מיוחד שנקרא "מעבר רחל". מבנה הקבר נבלע בתוך ביצור רב־ממדים והוקף בחומה בגובה של 8 מטרים. לאחר הקמת גדר ההפרדה הוסר מבנה הבטון והוחזרה לו מעט מצורתו המקורית.
ב־2010 הודיע ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו כי קבר רחל יוכנס לרשימת אתרי המורשת הלאומיים של ישראל. בתגובה הצהיר הוועד המנהל של אונסק"ו כי המבנה שוכן בשטחים הפלסטיניים וכי כל פעולה של ישראל בשטח מהווה הפרת החוק הבינלאומי. בהצהרה בשנת 2018 קבע ארגון אונסק"ו שקבר רחל הוא "מסגד בילאל אבן רבאח" והוא בעל חשיבות דתית ביהדות, בנצרות ובאסלאם. אונסק"ו דרשה להחזיר את המבנה לצורתו הנושנה ולאפשר גישה למתפללים פלסטינים.
מסביב לקבר מתגוררות כיום מספר משפחות ישראליות ובסמוך לו פועלים מספר ישיבות וכוללים. תפילות מיוחדות נערכות בכל ימי חודש אלול וביום י"א בחשוון, שהוא על פי המסורת יום פטירתה של רחל אמנו.